המראה הראשוני שובה את העין: עשרות כיפות סרוגות, גדולות וקטנות, צבעוניות, שחורות ולבנות ניצבות זו לצד זו בערבוביה ססגונית של צבעים וצורות, שבמבט מלמעלה מזכירה קצת הפגנת ימין.
אבל בימים בהם המחלוקות בתוך המגזר הדתי-לאומי גועשות, אין זה עניין של מה בכך לכנס תחת כיפה אחת את ציבור חובשי הכיפות הסרוגות על אגפיו השונים. תערוכת 'ללכת בין הכיפות' של עיתון 'בשבע', שכיאה לפריט הלבוש שמקומו מעל כולם הוצגה השבוע לראשונה בקומה ה-49 של מגדלי עזריאלי בת"א, ומשם עלתה ירושלימה אל מכון 'לנדר', מנסה לעשות סדר בדברים ולמפות את הניואנסים הקטנים בציבור הדתי-לאומי. היא עושה זאת באמצעות הצגת כיפותיהם של רבנים, אישי ציבור, אנשי אקדמיה, עיתונאים, זמרים ושחקנים, ביניהם גם כאלה שכבר אינם איתנו, ואחד שיושב כבר למעלה מעשרים שנה בכלא - אסיר ציון יונתן פולארד. בין השאר מוצגות בתערוכה כיפותיהם של הרב נריה זצ"ל, הרב אברהם צוקרמן, הרב שמואל אליהו, פרופ' ישראל אומן, יעקב עמידרור, ח"כ זבולון אורלב, ד"ר אבשלום קור, חגי סגל, דודו פישר, שי גבסו ואהרון רזאל. בעלי הכיפות צירפו להן כמה משפטי הסבר: חלקם פיוטיים, אחרים אינפורמטיביים. מקצתם אפילו משעשעים.
הכיפה הסרוגה הראשונה
הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבות בני עקיבא וראש ישיבת כפר הרא"ה, מגלה בטקסט שצירף לכיפה הלבנה הגדולה שלו, מתי ואיך החל הכול: "היתה זו מהפכה של שבט 'איתנים' בבני עקיבא (ילידי תרצ"ו, 1936, ע"ג). כדי לתת צורה אחידה לשבט, החליטו ללכת בכיפה סרוגה. הלכו בכיפות סרוגות גם לפני כן, אבל לקבוע את זה כדרך לציבור, זה היה חידוש שברכנו עליו... יש בה בסריגת הכיפה מעלה גדולה. אתה מתחיל מאפס, הולך ובונה, הולך ובונה, עד שיש בה לכסות את רובו של הראש".
"בכיפה הסרוגה יש משהו קצת צברי", טוען הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה, "היא קצת מזכירה את כובע הטמבל". ואילו העיתונאי ג'קי לוי מקשר בין הכיפה הסרוגה דווקא לכובע הגרב הפלמ"חניקי. כך או כך, עם הזמן, ובעיקר בשנים האחרונות, הכיפות הלכו והתגוונו. "זה בגלל שהציבור הדתי התגוון", מסביר פרופ' אלמוג. "ההבדלים בכיפות הם סימן לשינויי כיוון. לכיפה יש כמה פרמטרים: גודל, צבע, טקסטורה ודוגמה. הצבעים והדוגמאות משדרים אינדיווידואליזם. ואילו הגודל מרמז על 'רמת הדתיות': מי שהולך עם כיפה קטנה, משדר בעצם שהדתיות היא מרכיב יותר קטן בזהות שלו. יש כמובן חלקים אחרים במגזר שאצלם הכיפה דווקא גדלה, והם מצהירים בכך שהם גאים בדתיותם. זאת הסיבה שאצל הרבנים הכיפה היא תמיד גדולה..."
ואכן, העיתונאי עמית סגל, שתרם לתערוכה כיפה קטנה בצבעי כתום-צהוב, מודע לשאלת הגודל ומתייחס אליה בשנינות: "זה לא הכיפה שקטנה, זה הראש שגדל. ובגודל הזה, איך היא בכלל מחזיקה מעמד ולא נופלת? בכוח האמונה, כמובן".
הכיפה של איתי זר, לעומת זאת, עברה תהליך כמעט הפוך: "עד גיל 15 לבשתי כיפה סרוגה בינונית. בצבא הכיפה קצת קטנה. בגיל 29 היא החלה לגדול. כשאני חושב לאחור, אולי בגלל שאחי הבכור גלעד הי"ד נרצח על ידי ערבים, החלטתי שצריך קצת להתחזק. בגיל 31 הכיפה גדלה, וזאת מכיוון שבהתנתקות נפל לי האסימון שהקב"ה רוצה שנתקרב אליו יותר".
כשמאייר דתי מצייר כיפה
יו"ר העיתון, דודו סעדה, מסביר כיצד נולד הרעיון של התערוכה: ישבתי במסעדה ברעננה שרבים ממבקריה הם חובשי כיפה סרוגה. היו איתי זוג חברים חילונים שהסתכלו סביב ושאלו אותי: 'דודו, איך זה שלכל אחד מהדתיים הרבים שיושבים פה יש כיפה שונה?' באותו רגע הבנתי שאנחנו, בתור עיתון של הכיפות הסרוגות, צריכים להרים תערוכת כיפות שתמחיש את הרב-גוניות הזו".
בתערוכה מוצגות גם כיפתו של קצין צה"ל אל"מ דרור וינברג הי"ד, מח"ט חברון, שנהרג לפני כשבע שנים בקרב מול מחבלים בציר המתפללים בעיר האבות. קצין בכיר אחר, תא"ל במיל אפי איתם, מזכיר כי "לא נולדתי עם הכיפה הזו. בחרתי בה ואני חוזר ובוחר בה כל יום מחדש".
גם ח"כ יעקב כץ (כצל'ה), שסיפק כיפה 'מרכזניקית' כיאה למי שנמנה עם תלמידי הרצי"ה והרב נריה, מתייחס לדרכו בצבא: "בסיימי את קורס הקצינים בצה"ל, לפני 38 שנים, היינו שלושה חובשי כיפות סרוגות מתוך כ-150 צוערים. אך בשנים אלו זוכים אנו לראות כמחצית מהמסיימים שמעטרים את ראשם בכיפה סרוגה".
חבר הכנסת אורי אורבך הפתיע כשתרם לתערוכה כיפה סרוגה שחורה דווקא, ובצידה הסבר: "זו כיפה שמעולם לא הלכתי ולא אלך בה. קניתי אותה לקראת נסיעה ראשונה לחו"ל מתוך מחשבה שיש מקומות שבהם מוטב שהכיפה לא תבלוט מדי... אבל לא הלכתי איתה... ועכשיו היא הגיעה לייעודה אמיתי: להיות כיפה בתערוכת כיפות. אין לי רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד".
ואילו ברוך מרזל, שמסר כיפה דומה, אם כי גדולה יותר, דווקא מוצא יתרונות בצבע השחור: "תפקידו של היהודי שלנו ללקט את האמת מכל הקבוצות... אנו אכן בנויים מכולם: יש אצלנו דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, חסידים, ליטאים ודתיים לאומיים מכל הסוגים - כיפה שחורה סרוגה".
הסופר מיכאל שיינפלד, שנוהג ללכת עם כיפות בצבע כחול כהה, מסביר את בחירתו: "בתחילה היו כיפות עם רקע ודוגמה (מעוינים, שבט עמישב, צבעי קשת...), עד שכבר לא רציתי להדגיש. הדוגמה ירדה והכיפה לבשה צבע אחיד, עם פס בצבע מנוגד בקצה. בשנים האחרונות גם הפס ירד ונותרו הכיפות בעלות צבע אחד. זה מעניק לכיפה, וגם לי, פשטות בתוך מורכבות. ואפשר לראות בכך עקבות למשהו רחב הרבה יותר..."
לכיפה שתרם שי צ'רקה צורף איור שממחיש את ההבדלים בין מאייר חילוני שמצייר אדם דתי ואחר כך מוסיף מעליו את הכיפה, לבין עמיתו הדתי שמצייר אותה כחלק מהראש, ולא שוכח להוסיף את הסיכה.
על הכיפה של דודו פישר נכתב SOMETHING NEW, SOMETHING OLD והוא קיבל אותה במתנה מבמאי תיאטרון לא יהודי מניו-יורק. "כל הידע של אותו במאי על היהדות מתוך עבודה משותפת איתי", כותב פישר, "הוא שיהודי חובש כיפה לא עובד בשבת", וחותם במסר שיכול להתאים לתערוכה כולה: "אם אין 'ישן' - אין 'חדש'".
סייעו בהכנת הכתבה: יאיר פלד ויוני קמפינסקי