המפקד הצביע לעבר סלע גדול. "מאחורי הסלע הזה יש בור", הוא אמר. "בור עמוק מאוד, וצר מאוד. לפני מספר ימים אחד החיילים שלנו הבחין במשהו שנראה כמו תיק בתחתית הבור. בגלל הקרבה לכפר הערבי אנחנו חושדים שמדובר בתיק שמכיל חומר מודיעיני חשוב. בכל אופן, היינו מעוניינים לראות בדיוק מה הוא מכיל".
"אבל מה כל זה קשור אלינו?" שאלה אביטל.
"נו, את לא מבינה?" פניתי אליה בהתרגשות, "המפקד בטח רוצה שנרד לתוך הבור כדי להוציא בשבילו את התיק!"
המפקד חייך והנהן בראשו. "בדיוק!" הוא אמר. "כמו שאמרתי, הבור צר מאוד, והחייל הכי רזה שלנו לא מסוגל להשתחל לתוכו. לעומת זאת, אתם נראים לי מתאימים מאוד למשימה..."
הבור באמת היה עמוק. בקושי ראו את התחתית שלו. התקרבתי לקצה כדי לחפש את התיק החשוד, אבל המפקד תפס אותי והרחיק אותי אחורה. "זהירות!" הוא אמר, "אני לא צריך שתיפול לשם! אני מיד אקשור אותך לחבל, ואוריד אותך בבטחה. אלא אם כן אביטל רוצה..." אבל אביטל סירבה בנימוס.
מתוך התרמיל שלו הוא שלף חבל ארוך עם מעין מתקן שאפשר לשבת בתוכו, וקשר אותו למוט ברזל שהיה על יד הבור. אח"כ הוא הושיב אותי במושב, והוריד אותי לאט לאט לתוך הבור. "הי אביטל, את מפסידה!" קראתי אליה מלמטה, "זה ממש כיף! כמו סנפלינג!"
כשאחרי מספר דקות נחתתי בתחתית, הוצאתי מכיסי פנס שנתן לי המפקד. הארתי סביב, אך לא ראיתי כלום. ואז, שמתי לב לרצועת בד שבצבצה מתוך שקע בדופן הבור. "אני חושב שמצאתי!" קראתי כלפי מעלה בהתרגשות, ומשכתי את הרצועה. תיק גב קטן ומאובק בצבע חאקי נפל לרגליי.
"המפקד", שמעתי לפתע את קולה המודאג של אביטל מלמעלה, "לא יכול להיות שיש בתיק פצצה או משהו?" הבטתי בתיק שלרגליי בבהלה. על זה לא חשבתי!
ואז שמעתי את קולו הרגוע של המפקד. "נו, באמת", הוא אמר. "נראה לך שהיינו נותנים לו להסתכן? כבר בדקנו את העניין בעזרת כלב שמאומן להריח חומר נפץ, אל תדאגי".
נרגעתי. "התיק אצלי!" קראתי, "אתם יכולים להעלות אותי!" הרגשתי איך החבל נמתח, ותוך זמן קצר עמדתי ליד הבור והגשתי (די בגאווה, אני מוכרח לומר) את התיק למפקד.
"קדימה, בואו נראה מה יש כאן!" הוא אמר, ופתח את הרוכסן. הוא שלף צרור ניירות ועיין בהם לרגע. "המ... מעניין מאוד!" הוא אמר לנו, וביד אחת המשיך למשמש בתוך התיק. "רק רגע.... יש כאן עוד משהו!" והוא הוציא מעטפה. "אוי, מה זה צריך להיות? כתוב כאן שזה בשבילכם!"
אביטל ואני הבטנו זה בזה. "ידעתי שכל המשימה הסודית הזאת היתה סתם קשקוש", היא אמרה לי בשקט. "מה נראה לך, שצה"ל ייתן לילדים לעשות בשבילו משימות אמיתיות?"
גם אני די התאכזבתי. "נו, טוב, לא משנה", אמרתי לה לבסוף, "לפחות נהניתי מהירידה לבור. וחוץ מזה, אולי במעטפה הזאת נגלה סוף סוף מה קורה כאן עם כל הטיולים המצחיקים האלה". לקחתי את המעטפה מהמפקד שהושיט לי אותה בחיוך גדול, ופתחתי אותה.
"במי מדובר?" קראתי בקול, "מתלמידי ר' עקיבא הוא היה, וניסים לרוב עשה. גם אשתו נודעת לתהילה, ומעל קברו כיפה כחלחלה. רבים לשם באים לשטוח תפילה. סעו צפונה בכביש הבקעה, וכשתראו את הימה מתנוצצת בשקיעה, תדעו שהגעתם לסוף ההרפתקאה".
"נו, זה באמת קל", אמרה אביטל, וגם אני הסכמתי. "אבל איך נגיע לשם בלי מר ישראלי?"