'על דעת עצמי'

שעת לילה מאוחרת, חניון תת קרקעי, וושינגטון הבירה.

העיתונאי בוב וודוורד (מאמץ את עיניו): זה אתה?

המקור: זה אני.

וודוורד: ברנסטין מוסר ד"ש. אז מה עוד יש לך לספר לנו?

המקור: היו כמה פריצות פנימה.

וודוורד: את זה אנחנו יודעים.

המקור: דרך הקיר.

וודוורד: מה? רגע, תן לי לרשום...

המקור: וגם ירי בלתי סביר, ושימוש באזרחים, ו...

וודוורד: רגע, רגע, מתי היה ירי בווטרגייט?

המקור: איזה ווטרגייט, אני מדבר על עזה.

וודוורד: עזה? לא הבנתי, מי אחראי לירי?

המקור: אתה צריך לבדוק אצל הבכירים.

וודוורד: בכירים אמרת?

המקור: הכי בכירים.

וודוורד: תן לי שמות.

המקור: לא יכול.

וודוורד: יודע מה? אני אגיד את השמות ואתה רק תעשה עם הראש.

המקור: לא יכול. אין לי מושג.

וודוורד: מה זאת אומרת אין לך מושג? היית שם, לא?

המקור: לא.

וודוורד: אז סליחה, אבל מאיפה המידע?

המקור: חיילים סיפרו לי.

וודוורד: מי אלה החיילים?

המקור: לא יכול להגיד.

וודוורד: מאיזה חיל?

המקור: שפתיי חתומות.

וודוורד: אבל איפה זה קרה?

המקור: לא מספר ולא מספר.

וודוורד: אני רוצה להבין – אתה מגלה לי שחיילים אנונימיים מחיל לא ידוע ביצעו מעשים במקום לא מוגדר? איזו מין ידיעה זו?

המקור: אתה מתחיל לעצבן אותי עם הפיינשמקריות שלך. אתה יודע כמה כלי תקשורת היו שמחים לפרסם את זה? אתה יודע שרזי ברקאי הבטיח לעשות מזה אייטם ראשי?

וודוורד (בחרדת קודש): באמת? רזי אמר את זה?

המקור: אבל פניתי אליך, כי אני יודע שאתה עיתונאי חוקר אמיתי, הגון ומקצועי, האמון על אתיקה עיתונאית מקסימאלית. עכשיו לך תפרסם את הידיעה הזאת כאילו אין מחר, או שמחר אתה מקבל מכתב נזעם מהקרן החדשה לישראל. (שתיקה קלה) אה, כן, ואל תשכח למצוא לי כינוי מוצלח, משהו שכולם ידברו עליו, בסדר?

וודוורד: דווקא חשבתי על משהו מתאים. מה דעתך על 'עצם בגרון עמו'?

המקור: אה?

 וודוורד: טוב, אני צריך עוד לעבוד על זה.

א. בשבוע שעבר צירפתי את שמי לעצומה האינטרנטית נגד הריסת ביתו של גיבור ישראל רועי קליין הי"ד במאחז בעלי. ועדיין אני מתלבט אם נכון להפריד את ביתו של קליין מהמאבק על בתיהם של שאר הגיבורים המוסרים את נפשם – מבלי לקפד את חייהם – על יישוב שטחי הארץ.

ב. ובמעבר חד מתער: שתי כתבות ב-ynet, מלוות במאות טוקבקים של הזדהות גורפת, מעניקות חותמת אישור לדברים שידעתי וכתבתי כאן בעבר על חברת האוטובוסים 'קווים'. לטעמי, זוהי אחת החברות האיומות ביותר בארץ בכל תחום שהוא, מתחום שזירת הפרחים ועד חברה קדישא. אוטובוסים שלא עוצרים או לא יוצאים מתחנת המוצא, נהגים לא אדיבים, לא זהירים ולא בקיאים בעבודתם, רכבים מצחיקים עם מזגנים מקולקלים, ולא נזכיר את הטיפול המעליב בתלונות הנוסעים. עוד דוגמה לכך שהתחרות בשוק לא היטיבה את מצבו של הצרכן. בדיוק כמו ערוץ 10.

ג. בהפרש של יממה ביניהם, הודחו השבוע שני חובשי הכיפות של 'כוכב נולד 7', אור קולנברג ואלחי רפואה. שבע עונות הן תקופה מספקת כדי לאבחן את הצרה הגדולה של בוגרי החינוך הדתי בתוכנית הזאת (להבדיל מהחוזרים בתשובה שדווקא הצליחו בה): הם פשוט ילדים טובים מדי, חפים מפוזות של זמרי רוק המתנועעים וצועקים בחופשיות על הבמה. כוכבים נולדים הם אולי לא יהיו, אבל אשריהם. 

תמיד היה עוד סגל. מגן הילדים הראשון ועד ימינו אלה, בכל מקום שבו גדלתי והתחנכתי ולמדתי – היה לפחות אדם אחד נוסף בשם סגל, ולעתים אפילו אבי סגל. ולא רק שם: בבניין מגוריי גר סגל נוסף, לרס"ר שלי בצבא קראו סגל (ואתם יכולים לשמור לעצמכם את הבדיחות הצה"ליות על "שירותי סגל" – אני מכיר את כולן) וגם בעיתון זה, במשך תקופה ארוכה, היה סגל אחד בכיר ממני. תאמינו או לא, אפילו בני המשפחה שלי הם סגל.

והאמת היא, שהדבר מעולם לא הפריע לי. לעתים זה אפילו היה חינני, בעיקר כשהתבלבלו וייחסו לי את כישרונותיו של סגל השני. פה ושם הובילה הכפילות לטרגדיה של טעויות מביכות, כמו ביום שבו זכיתי לברכתו של הר"מ בישיבה לכבוד אירוסי סגל האחר. אבל ברוב המקרים – לא היתה לי בעיה עם שם המשפחה הנפוץ. את עיקר התסביכים עורר בי דווקא שמי הפרטי, הנפוץ לא פחות.

במשך רוב שנות לימודיי נמצא שמי הפרטי בדפי הנוכחות בלבד. בבית הספר היסודי פנו אליי בעיקר בכינויי גנאי, ובשני מוסדות לימוד אחרים נהגו הרבנים, המורים ואפילו התלמידים לפנות אל תלמידיהם וחבריהם בשמות משפחה בלבד. אבל גם ביתר בתי הספר והישיבות לא זכיתי לשמוע את שמי הפרטי לעתים קרובות מדי. הסיבה: יותר מדי תלמידים הנושאים אותו שם פרטי. הפתרון: התלמיד המקובל, הנחשב והידידותי יותר לסביבה ייקרא 'אבי' – ואני אהיה 'סגל'. חברים בעלי אורך נשימה היו פונים אליי כ'אביסגל', כמה יצירתי.

באחד המוסדות האלה עומדת להתקיים בקרוב פגישת מחזור, והשבוע החלטתי סופית לא להגיע אליה. דווקא אהבתי את המוסד, ובאופן די נדיר אפילו הסתדרתי עם חבריי למחזור, ועדיין פוטנציאל האכזבה גדול מדי לטעמי. אני מנסה לדמיין את המפגש המחודש, ובסופו של דבר מגיע תמיד לאותן סצנות: חבר אחד טופח על בטני שהתעגלה בשני העשורים שחלפו, האחר מתחקר אותי על מקורות הפרנסה שלי כעיתונאי דלפון, ועם החבר השלישי אני מסתכסך לאחר שאני חושב בטעות כי הוא אחד מעובדי הניקיון. האלצהיימר, אתם יודעים.

אבל יותר מכל מאיים עלי הסצנריו שבעבר חוויתי לא פעם ולא פעמיים: מישהו קורא בשמי "אבי", ואני מסתובב – רק כדי לגלות שהכוונה היתה לאבי השני, או אפילו השלישי או הרביעי. את הטראומה הזאת אני לא מתכוון להחיות מחדש. עדיף לי להישאר בבית, במקום שבו מציקים לי, בועטים בי ויורדים לחיי באופן כללי, אבל לפחות פונים אליי בכינוי האהוב עליי באמת – "אבא".