אם למישהו נדמה כי הימין חזר לשלטון, טוב יעשה אם יעיין בתשובת המדינה לעתירה שהגישו לבג"ץ יישובי מערב בנימין.

לפני 13 שנה ויותר ארכה הדרך בין גוש היישובים לירושלים כחצי שעה. המתיישבים ראו בבירת ישראל את עיר המחוז שלהם. בה ערכו רובם את קניותיהם וסדרו את ענייניהם, ורבים מהם אף מצאו בה את פרנסתם. הדרך מגוש היישובים לירושלים התפתלה לה לאורך כ-11 ק"מ, כשהיא עוברת סמוך לרמאללה ולביתוניה.

עם פרוץ השלום הועברו שתי הערים לשליטה בטחונית של הרשות הפלשתינית, ונסיעת המתיישבים על הציר נאסרה. אז, תחת ממשלת שמאל, נסללו מספר כבישים עוקפים לשימוש המתיישבים - ביניהם כביש עוקף ביתוניה שנסלל לרווחת תושבי מערב בנימין. הכביש החדש היה ארוך יותר בשני ק"מ, והאריך את משך הנסיעה לירושלים בחמש דקות. באותן שנים, בהן השלטון עוד האיר פנים והצבא עוד היה ממסד אוהד, הוחל אף בסלילה של כביש עוקף לכפר עין עריק, לביטחון התושבים ולרווחתם. הסלילה הופסקה כשפרצה האינתיפאדה השנייה, והנסיעה על ציר עוקף ביתוניה נאסרה אף היא. מאז, מזה תשע שנים, עיר המחוז התרחקה לכדי נסיעה של 37 ק"מ במשך שעה ועשר דקות. הממשלה היתה אז אומנם ממשלת שמאל, אך מצוקתם של התושבים הביאה לקידום מהיר של סלילת כביש 935 - כביש חדש שיחבר את היישובים לכביש הגישה הצפוני לירושלים (443) בדרך שאורכה כ-17 ק"מ.

שנה מאוחר יותר עלה הליכוד שוב לשלטון, והסלילה הופסקה בגלל קשיים תקציביים ובשל שני אתרים ארכיאולוגיים שנמצאו על התוואי. עבודות תשתית אחרות באזור דווקא זכו לתקצוב נדיב: גדר ההפרדה הלכה והוקמה באזור בתקציבי עתק, ועימה רשת כבישים תומכת שנועדה להקל את מצוקתם של התושבים הערביים של האזור. "כבישי מרקם חיים" נקראים כבישים מעין אלו בפואטיקה הצה"לית. אחד מאותם כבישים לרווחת הפלשתינים היה אמור אף להיסלל על הציר שיועד לכביש 935, כאילו מעולם לא היו קשיים תקציביים או תגליות ארכיאולוגיות. מאז עברה לה עוד ממשלת ליכוד בראשותו של שרון, ממשלה אחת של קדימה בראשותו של אולמרט, וגם תקופה לא מבוטלת של ממשלת נתניהו, ומרקם החיים של תושבי מערב בנימין מעולם לא היה מייגע יותר. בג"ץ, אם הייתם במתח, דחה את העתירה ואף הקפיד, כמו שהוא נוהג לאחרונה, להטיל הוצאות משפט על עתירות שאינן באופנה. אך כאמור, תשובת המדינה היא מפעימה במיוחד, ומלמדת עד כמה חדר השיח הפרו-פלשתיני לצבא ולמנהל האזרחי.

ראשית, המדינה משיבה בשם הצבא כי הקושי שנגרם לתושבים היהודים באזור בשל המצב הביטחוני אינו גדול יותר מהקושי התחבורתי של התושבים הערבים הגרים באותו אזור. נציגי המדינה גם מסבירים כי אם יאשרו לתושבים היהודים לנסוע בכבישי "מרקם חיים" החדשים שנסללו בשנים האחרונות, המאפשרים לקצר את הדרך לירושלים, הרי שמעת לעת בשל צרכים ביטחוניים ייפגע חופש התנועה של הערבים. גם האפשרות לסלול כביש חדש עבור היהודים לא באה בחשבון, שכן הצבא מדגיש כי סלילתו של כביש כזה, כמו של כל כביש אחר, תצריך הפקעה של קרקעות. יהיה זה כרוך, על פי תשובת הצבא, בפגיעה לא מדתית בקניינם של ערבים באזור.

 

מה שמותר בניו זילנד

משאל עם מעניין הסתיים השבוע בניו זילנד. אישה העומדת בראש ארגון שמרני לחיזוק ערכי המשפחה אספה מספר חתימות מספיק, על פי החוקה המקומית, כדי לאלץ את הממשלה לקיים משאל עם על חוק שנחקק לפני כשנתיים. החוק החדש הטיל אחריות פלילית על הורים המכים את ילדיהם מכות סבירות לשם חינוך. כמעט תשעים אחוזים מכלל הניו-זילנדים הצביעו בעד ביטול החוק, וארגוני שמאל במדינה הנאורה עמלים עתה על ניסיונות לשכנע בחוסר תוקפו של המשאל.

כאן בארץ לא נעשה משאל בנושא, אך סקרים מגלים שרוב האוכלוסייה היהודית תומכת בענישה גופנית מתונה. אפשר להניח כי שקלול עמדתה של החברה הערבית המסורתית לא תשנה את התוצאה. בארץ אין חוק שאוסר על הכאת ילדים, אך פסיקה של בתי המשפט אסרה הכאה שכזו גם לצורך חינוך. הפסיקה, שהובלה על ידי השופטת סביונה רוטלוי, לא התבססה על חוקים, כמקובל ומצופה משופט, אלא מגובה בדרך כלל במחקרים מתחום מדעי החברה. מקובל לומר כי נשיאת בית המשפט העליון בהווה, השופטת דורית בייניש, היא הראשונה שעיגנה את העניין בפסק דין לפני כ-11 שנים בו קבעה כי ענישה גופנית היא "שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח". מצאתי כי זכות הראשונים בעניין שמורה דווקא לשופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, שהקדימה את בייניש בשנה ופסקה כי ענישה גופנית "אינה הולמת את הנורמות בחברתנו". מכל מקום, מסתבר כי הנורמות בניו-זילנד שונות.

הברוטאליות היא עיוורת

קשה להשתחרר מהרושם כי העדה החרדית בירושלים דורשת לעצמה אוטונומיה של ממש. כל חיכוך עם השלטון, ולו פעוט, הוא תואנה להבעיר את הבירה. השבוע התברר כי גם פינוי של גופת נרצח ממקום הפשע ע"י משטרת ישראל אינו לגיטימי בעיני הפלג האנטי-ציוני. ודאי שהמגמה המסוכנת צריכה להיגדע באיבה. שכונות רבות בירושלים אינן בשליטת המשטרה, ואין לאפשר להוסיף חרפה במרכז העיר על החרפה במזרחה.

אך עם כל זאת, ועם הזהירות הנדרשת בעניין האמון שאפשר לתת בדיווחי התקשורת החרדית, אסור להתעלם מהברוטאליות המסתמנת בטיפול המשטרתי בהפגנות. אין זו רק סוגיה מוסרית, אלא עניין פרגמטי לגמרי. הציבור הרחב, ובתוכו בריוני המשטרה, לא מבחין בין אנשי העדה החרדית לציבור החרדי הרחב. לפעמים הם מתקשים להבחין בין חרדים לבין כל מי שצורת יהודי לו. אם רוח המפקד תהיה כי הותר דמם של מפגיני ירושלים, הרי שבמוקדם ובמאוחר רוח זו תפנה גם אלינו.

הוצאת דיבה

בנושא קבלת בני הפלשמורה ללימודים בבתי הספר הדתיים-פרטיים בפתח תקווה, חשוב לציין כי החלטת בג"ץ בפרשת האפליה על רקע עדתי בבית הספר החרדי בעמנואל, שהתפרסמה לפני מספר שבועות, קובעת כי מדינת ישראל הכירה בזכותם של אנשים לעצב בתי ספר ברוח אמונתם. השופטים קיבלו את העתירה בעמנואל רק אחרי שהוכח כי הקריטריונים שהוצבו בבית הספר לא היו ענייניים, וכל עניינם היה למנוע קבלת בנות ספרדיות למוסד. מפסק הדין עולה בפירוש כי לו היו הקריטריונים סבירים, גם אם לא היו נושאים חן בעיני השופטים, הרי שבג"ץ לא היה מתערב בנושא.

ברי לגמרי שהקריטריונים שמציבים בתי הספר הפרטיים בפתח תקווה אינם קשורים לאפליה גזעית כלשהי, כמו שברור כי בני הפלשמורה שזה עתה באו אינם עונים לקריטריונים של אותם בתי ספר. שר החינוך אומנם נהנה מחסינות ואי אפשר לתבוע אותו על דבריו הפופוליסטים. אך שפע של דוברים שהאשימו את הנהלות בתי הספר בגזענות יכולים וצריכים להיתבע לדין על הוצאת דיבה.