אינפ': אחוות הכאב/ רוני לרנר, הוצאת סיס, כריכה קשה, 202 ע'.
"ספרים רבים נכתבו על גבורת הנופלים במערכות ישראל, מעט נכתב על גבורת אלה שנשארו אחריהם". המשפט הזה, שנכתב על כריכתו האחורית של 'אחוות הכאב', ממצה את הנכתב בו. רוני לרנר, אמו של ברוך-בורי לרנר, היא אם שכולה אשר תרה אחרי החזרה לחיים והאחיזה בשפיות, ועל הדרך הזאת היא כותבת.
בורי נרצח בקפה 'מומנט', בחורף ההוא של תשס"ב. באותו חורף הפיגועים רדפו זה את זה, הכותרות בעיתון היו שחורות, לא יכולת לדעת אם תכנית בטלוויזיה תסתיים או תיקטע בשל שידור חי, ובעיקר, לא יכולת לעלות על אוטובוס, ללכת לקניון או לגור בביתך ביש"ע, ולהיות בטוח שתזכה לקום למחרת.
בתחילת הספר מבטיחה-מזהירה לרנר שהיא לא מתכוונת לחטט בכאב. יותר מפעם אחת היא מזכירה את שאט הנפש שלה מן הטיפול התקשורתי והציבורי בשכול. לרנר, עיתונאית בעברה, מבקרת את העיתונות בישראל המבקשת דם, פרובוקציות וכמה שיותר פרטים מזעזעים, כדי להשביע את קהל צרכניה, מבלי להתחשב בהרוגים, בפצועים ובמשפחותיהם.
לקבוצת ההורים השכולים קוראת לרנר 'אחוות הכאב', ולמחוזות הצער בתוכם הם משוטטים - 'ארץ הכאב'. וכך מוליכה לרנר את קוראיה אל שבילי הארץ ההיא, אל ההלם ותחושת החידלון, אל החיפוש אחר נקודות החוזק, אל נקיפות המצפון על שנשארת בחיים, אל החרדה לשלום הנותרים, אל הרצון להיות נורמליים ואל ה'צ'וך'- הצביטה הזאת בלב, שמתעוררת בלי התראה מראש, בכל פעם שמישהו או משהו עושים דבר מה שמזכירים בדרך מהממת בכאבה את הנרצח.
לרנר לא נבהלת ממוסכמות חברתיות, ו'אחוות הכאב' נוגע גם בנושאים שהם לא פוליטיקלי קורקט. היא, למשל חושבת שקריאה לנקמה היא נורמלית ובריאה. היא היתה שותפה לדרישה לעונש מוות עבור רוצחי בנה, ששילחו עוד מספר פיגועים. היא לא מצליחה להבין את ההיגיון בשחרור אסירים שהוא 'המצאה ישראלית', והיא גם כותבת על היחס המפלה בין נופלים במדים לנופלים בבדים אזרחיים.
לרנר כועסת על השימוש הציני שנעשה בכאבן של המשפחות השכולות על ידי התקשורת, שמבקשת מהן לחשוף את עצבי הכאב העדינים ביותר, ומנגד שמה את דבריהם האחרים, בסוגיות כבדות משקל, תחת טיקט של 'הורים שכולים'.
בכלל, לרנר דורשת יחס אחר של התקשורת: לא מתבכיין - מתחזק. כזה שמאדיר את גבורת הלוחמים האזרחיים. מעניין לדמיין את התקופה השחורה ההיא עם תקשורת שמבליטה את העשייה ולא את הבכי, את האחיזה ולא את הוויתור.
לרנר, שכתיבתה שוטפת ופרקי ספרה אחוזים זה בזה בהקשר הגיוני, כרונולוגית ועניינית, מייצרת ספר חשוב וראוי, במיוחד במציאות חיינו.
האבל הוא אמנם אישי והתגובות שונות מאדם לאדם, אך נדמה שמי שחווה את הכאב התהומי הזה, ימצא בספר מקום לעצמו, ומי שלא, יוכל להכיר, גם אם לא להבין, את מה שעובר על רבבות אנשים מהעם הזה.
ofralax@gmail.com