בס"ד
"הלו, זאת ורד?"
"ניצי! מה נשמע? למה לא באת היום ליום הראשון ללימודים? אה, שכחתי, חזרתם מחו"ל רק אתמול".
"נכון. תגידי, מה קורה עם מקומות הישיבה השנה? המורה תסכים שנשב יחד?"
"לא, לא נראה לי. היא אמרה שאנחנו מפטפטות".
"אז ליד מי את יושבת?"
"ליד רינת, ילדה חדשה. אבל אל תשאלי איזה סיפור היה לי עם זה..."
"נו, אני שומעת. מה היה?"
"אז ככה: כשראיתי אותה, לא התלהבתי. היא היתה שקטה מדי, עכברית כזאת. ולמרות שאני בעד לקבל בנות חדשות יפה וכל זה, לא שמחתי בכלל כשהמורה הושיבה אותה על ידי. הרי כל החופש תכננו איזה כיף יהיה לשבת יחד ועכשיו המורה תקעה אותי עם רינת הזאת...
"בכל אופן, דבר אחד החלטתי – בצבעים החדשים שלי אני לא ארשה לה להשתמש. ולא רק לה, לאף אחת. את יודעת שבדרך כלל לא אכפת לי לתת לבנות עפרון או משהו אם חסר להן, אבל הצבעים האלה זה סיפור אחר. זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי הביא לי אותם מאמריקה? יש שם איזה מיליון גוונים וקופסה מדליקה. בשום פנים ואופן לא רציתי שמישהי תיקח צבע רק לרגע, ואחר כך אני כבר לא אראה אותו יותר... החלטתי שאני אפילו לא אוציא אותם מהתיק עד שאצטרך אותם ממש.
"אז תארי לך איזה שוק קיבלתי כשחזרתי מהפסקת עשר וגיליתי את הצבעים על השולחן! מה זה כעסתי! איך רינת מעזה להוציא לי דברים מהתיק בלי רשות? לא הייתי מאמינה עליה, היא לא נראתה כזאת. ובכל זאת, לא אמרתי כלום. לא רציתי ישר לריב איתה, וגם המורה בדיוק הסתכלה עליי.
"אחר כך המורה אמרה שנצייר שער למחברת משנה. את יודעת איך אני אוהבת לצייר. השנה אנחנו לומדות מסכת שבת, אז ציירתי שולחן עם נרות ופרחים ויין. את השלהבות צבעתי בשילוב מהמם של אדום וכתום – את יודעת איך אני מורחת אותם יחד ככה... ואת הפמוטות בצבע כסף, אבל כשרציתי לצבוע את הפרחים, גיליתי שהצבע הסגול היה – נחשי איפה? נכון, ביד של רינת! ממש לא האמנתי. תארי לך ניצי, קודם היא מחטטת לי בתיק, ואחר כך היא משתמשת בצבעים שלי, ואפילו לא חולמת לבקש רשות! ניסיתי לחשוב איך אני מסבירה לה שאצלנו בכיתה לא נוהגים לקחת אחת לשניה את הדברים ככה סתם, ואז את יודעת מה היא עשתה? סובבה את קופסת הצבעים כלפיי וחייכה, כן, חייכה! ואמרה לי ככה: 'את יכולה להשתמש, אם את רוצה'.
"הפעם הייתי בהלם. תודה רבה! היא מרשה לי להשתמש בצבעים שלי! בצבעים המיוחדים שאבא שלי הביא לי מארה"ב, ושלאף אחת אין כאלה! על חוצפה שכזאת אפילו לא חלמתי. אבל כמו שאמרתי, לא היה לי נעים לצעוק עליה לפני כולן, אז רק ישבתי והתעצבנתי מרגע לרגע. ותכננתי שאני אגש למורה כבר למחרת ואתלונן".
"ווי, היא באמת נשמעת חצופה! אני כבר הייתי אומרת לה משהו..."
"טוב, אני לא אמרתי כלום, רק שמתי בעצבים את הצבעים בתיק בסוף היום. רינת הסתכלה עליי, אבל שתקה. ואת יודעת איזה פדיחה?"
"איזה?"
"פדיחה רצינית! כשהגעתי הביתה, גיליתי ששכחתי את הצבעים שלי על השולחן בסלון. אלה שהשתמשתי בהם היו שלה..."