'על דעת עצמי' קרדיט: אבי סגל

א. שנת הלימודים החלה, וגם חום יולי-אוגוסט כבר פינה את מקומו. אלא שמדור זה נכתב עדיין בזנבה של חופשת הקיץ, ועל כן אקדיש גם אותו להערות קצרות ואווריריות, כך שהקורא לא יספיק אפילו להזיע. אף מילה על מדונה, אני מבטיח.

ב. אפתח בחידה: מהו כינויו התקשורתי של אדם שנפטר מתערובת של סרטן, התקף לב, אי ספיקת כליות וקפיצה מהגג של עזריאלי? התשובה: "עוד קורבן של שפעת החזירים".

ג. מי שמציל בינתיים את כולנו ממגפה המונית של השפעת הוא גלעד שליט. כל עוד אפשר למחזר ידיעות על התקדמות במו"מ עם החמאס, מסתפקת התקשורת בקורבן אחד של השפעת מדי יומיים. חכו-חכו איזו מגפה עומדת להתפרץ בכותרות העיתונים כששליט יחזור הביתה.

ד. יחזור? איזה יחזור? תמיד אפשר לסמוך על העיתונים שיפרסמו כותרת כמו "ישראל מציבה אולטימטום לחמאס" ובכך יסנדלו כל אפשרות של סיום המו"מ. כיצד בדיוק יאשר החמאס את עסקת שליט, לאחר שנודע ברבים כי ישראל הציבה אולטימטום? (הערה: אם במקרה נחתמה העסקה לאחר סגירת המדור, יש למחוק את השורות האחרונות ולהכניס במקומם לקט שירים עבריים).

ה. ובינתיים, ברשות הפלשתינית עומדים להחליף את כל שלטי הרחוב הכוללים עברית, ומעתה יותקנו שם שלטים חדשים בערבית ואנגלית בלבד. כמה נחמד שאזורי A ו-B מטוהרים מהיהודים ומשפה שלהם. אני רק תוהה לשם מה זקוקה האומה המוסלמית הגדולה לשלטים בשפה האנגלית. טוב, זה בטח בשביל סרי נוסייבה.

ו. ועוד שאלה: האם גם הפלשתינים יאייתו את כל השמות באנגלית עם האות Q?

ז. בסוף השבוע תרמתי את חלקי למלחמות הרייטינג בטלוויזיה המסחרית, כשצפיתי בסרטו של חיים אתגר 'מותו של מלך הרייטינג'. ראשית, עלי להודות לערוץ 10 על ששיבץ את הסרט בשעה מוקדמת, ממש עם צאת השבת, ובכך חסך רבע שעה מחיי. מיתר דקות הצפייה הצלחתי אמנם ללמוד פריט מידע חשוב אחד – איך נראה העיתונאי רז שכניק – אבל מלבד זאת היה הסרט לא יותר מסיכום כל הידיעות שכבר קראנו ושמענו בנושא.

ח. באותו עניין, מלה אחת טובה ואחת רעה. הצל"ג מוענק למוסף '7 ימים' של ידיעות, שממשיך לטפל בפושעים מנוולים בכפפות של משי – הפעם בכתבה על דניאל זנקו, שתיווך בין דודו טופז לבין התוקפים. המלה הטובה מגיעה לח"כ מיכאל בן ארי, שפרש לרגע מתפקיד הפרובוקטור כדי להביע דעה על התנהלות השב"ס בפרשת טופז. גם אם נניח שלבן-ארי יש אינטרס פוליטי להיאבק בנציב השב"ס, עדיין טוב להשמיע דעות גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לצעדות באום אל-פאחם. 

ט. אבל עם כל הכבוד לדודו טופז, ישנם אנשים הראויים אף יותר ממנו לתואר מלך הרייטינג. רועי קרויטורו, למשל. במשך יותר מעשור עיטרו פניו החייכניים של קרויטורו את אריזת השוקולית של עלית, עד שלאחרונה נמאס לו והוא הגיש תביעה משפטית נגד היצרנים. הסיפור הפך לכתבת ענק במוסף 'סופשבוע' של מעריב, והצעיר שלא רצה לתרום את תמונת ילדותו כדי למכור שוקולית, תרם את תמונת בגרותו כדי למכור עיתונים.

י. הצד המעניין באמת של הפרשה הוא העיון בתמונותיו של קרויטורו – אז והיום. ייתכן כי זוהי יד המקרה, ואולי נסיבות המקרה, אבל כמה סמלי הוא ההבדל בין תמונת הילדות החייכנית והשובבה של ילד השוקו – לבין תמונותיו החמוצות והנרגנות של קרויטורו בן ה-21. המעבר הקשה הזה, מילדות נטולת דאגות לבגרות שאין בה דבר מלבד דאגות, זכור לרובנו מחיינו ומסביבתנו. הוא גם מוזכר לא מעט בתרבות הפופולארית – מהילד ניל בסדרה הדוקומנטרית '7 אפ' ועד אדם ביי הגותי בספרו של הרלן קובן 'תחזיקו חזק'. לא משנה עד כמה הכרחי השלב הזה בהתפתחות האנושית – הוא תמיד מדכא את הצופים בו לא פחות מאשר את הילד עצמו.

י"א. הערת אגב: השבוע פורסם כי מדענים בארה"ב הצליחו לייצר קופים משלושה הורים ביולוגיים – שתי אמהות ואב אחד. קצת מוגזם, לא? כשרואים את התנהלות הוריו של רועי קרויטורו, ממסירתו כילד לעולם הדוגמנות ועד שותפותם המעיקה בכתבה הנוכחית, נדמה כי שני הורים לבעל חיים אחד זה יותר ממספיק.

י"ב. בעוד הצופים מכתירים כוכבת נולדת חדשה בעוד עונה שהצלחתי לא לעקוב אחריה, חוזר אלינו כוכב הרגע מלפני שני עשורים, אורי פיינמן, באלבום חדש. זה המקום להתוודות על אהדתי לאלבומו הראשון של פיינמן, רגע לפני שעבר למחוזות הקאוורים השמאלציים וזנח אותי לאנחות. לפיכך, אני מפרגן לו בכותרת של קטע זה, 'קיץ נשבר', הלקוחה משמו של הטוב בשיריו. שיהיה לו בהצלחה, למה לא.

מאז ומעולם הייתי מומחה קטן מאוד בכלכלה. למעשה, אני מבין בתחום בערך כמו שאני מבין בפוסטולטים של תורת הקוונטים. זה עדיין לא אומר שאין לי דעה בכל נושא כלכלי בעולם. להפך, דעותיי הופכות מגובשות ומוצקות יותר ככל שההבנה שלי בתחום קטנה יותר. נראה כי יש לי הכישורים להיות כתב כלכלי מצוין.

אקח לדוגמה את נושא כלכלת השוק. אני נגד. במדינה קטנה ומוקפת אויבים כמו שלנו, שיטת ההיצע והביקוש בדרך כלל לא מיטיבה עם הצרכן. אפשר לראות זאת בחיי היומיום, כשבעלי מקצוע, נותני שירותים או מוכרי מוצרים מתחרים ביניהם מי יציע מחיר מנופח יותר. ובואו נודה על האמת – ישנם מוצרים ושירותים חיוניים הרחוקים מלהצדיק את המחיר הנדרש עליהם.

למשל, שמרטפות. אני לא מבין כיצד מרשים לעצמם בייביסיטרים בני 14 להציג תעריפים כמו 25 ו-30 שקל (וכבר שמעתי על שכונות יקרות יותר) לשעה של קריאת ספר בזמן שהילדים ישנים. במהלך היום – בסדר. תינוקות בני חודשיים – מוצדק לחלוטין. אבל לבוא אל המשפחה שלי אחרי שמונה בערב, בזמן ששני היורשים הופכים לגושי אבן מלאכיים, לצפות בטלוויזיה ולקבל על כך משכורת גבוהה משל מלצר? לפחות במקרה שלנו, מחירי השמרטפית משכנעים אותנו לא פעם להישאר בבית, ושני הצדדים יוצאים מופסדים. בהחלט דרוש פיקוח על מחירי הבייביסיטר.

ומה לגבי פרחים? אני לא מתכוון לזרי הענק המפוארים הנמכרים בחנויות, אלא דווקא לגבעולים הקטנים והפשוטים הנמכרים בטרמפיאדות ובתחנות האוטובוסים. 50 שקל לזר? לא, לא, 50 שקל זה מחיר של דיסק, או של שני רבי מכר במבצע של צומת ספרים. לא ייתכן שזה יהיה מחירה של חבילת פרחים קטנה שתחזיק מעמד יומיים. מלבד זאת, אם היו לי 50 שקל לפרחים, הייתי מבזבז אותם על שעתיים בייביסיטר.

והנה מוצר שבו כבר איני מרבה להשתמש: כרטיסי קולנוע. מישהו צריך לספר למפעילי בתי הקולנוע ולמפיצי הסרטים על התמורות שחלו בשלהי המאה ה-20: המעבר המהיר של סרטים ל-DVD, הפלאזמות, מערכות הקולנוע הביתיות, ערוצי הסרטים, האינטרנט והדוכנים הפיראטיים. אני כבר לא מדבר על רמת הסרטים האמריקניים שירדה פלאים. אני זוכר ימים שבהם השתרכו תורים מקופות קולנוע רב-חן ועד המזרקה בכיכר דיזנגוף. אני לא יודע כמה אנשים מגיעים בימינו לבתי הקולנוע, אבל בפעם היחידה שביקרתי שם בשנים האחרונות – בקושי יכולנו לצרף את הצופים האחרים לזימון, ומדובר היה בסרט זוכה אוסקר בהקרנת ערב. לטעמי, מחירו של כרטיס לסרט חייב להיות כמחצית ממחירו היום ולכלול את הפופקורן. סרטים רוסיים אני מוכן להשאיר ללא פיקוח.

הדוגמאות עוד רבות, אבל כמה אפשר לכתוב על כלכלה. בשבוע הבא אעבור להביע דעות מוצקות בנושאים אחרים שאין לי מושג בהם, כמו הפוסטולטים של תורת הקוונטים.