סערה התחוללה נוכח פרסום של בית ספר שדה כפר עציון, הכולל קורס העוסק בסכסוך הישראלי ערבי. המצטרפים ילמדו בו על "ירושלים בעקבות הספרות הפלשתינית", "סופרים ומשוררים פלשתינים", "סוגיות בספרות הפלשתינית", וכו'.
הזעם התעורר נוכח מה שהצטייר כקבלה של הגרסה "הפלשתינית", אך האם לא כולנו חוטאים בכך, עם עצם ההשלמה עם מסע ההונאה הגדול בהיסטוריה, הבלוף של "העם הפלשתיני"?
'הארגון לשחרור פלשתין' הוקם ב-1964, 3 שנים לפני "הכיבוש", ע"י אחמד שוקיירי, לבנוני, בן לאם תורכיה, שגר גם בירדן. האיש נודע כשכיר מזדמן לכל קומבינה מדינית כשכיהן כשגריר באו"ם מטעם סוריה, סעודיה והליגה הערבית. בפעם הזו הוא הופעל ע"י נשיא מצרים, גמאל עבד-אל נאצר, כדי לערער בו זמנית את ישראל ואת ירדן. לא הפריעה לשוקיירי ולמפעיליו הסתירה שבין התביעה הפלשתינית על ארץ ישראל לבין דבריו שלו, 8 שנים קודם לכן, שנאמרו מעל במת האו"ם, כששיחק בתפקיד נציג הליגה הערבית: "יצור כזה פלשתין אינו קיים כלל, ארץ זו היא סוריה הדרומית". שוקיירי, האיש שניסח את האמנה הפלשתינית, נהג לבטא את תכניותיו לגבינו במשפט התכליתי: "הגברים לים, הנשים לנו".
הואיל והעולם לא מוכן היה לקבל את תביעת מדינות ערב על כל הארץ ואף דחה את סיפוח יהודה ושומרון שנכבשו בתש"ח ע"י ירדן, נועדה ההמצאה של "העם הפלשתיני" ליצור "בעל בית" לתביעה ערבית על חיפה, אשקלון ותל אביב. כך הגה הגוליית הערבי המשתרע מאירן ועד מרוקו, מתורכיה ועד סודן, תרגיל תעמולתי גאוני כשיצר "דוד" פלשתיני, כדי להציג את ישראל הננסית כגוליית. חבר הנהלת אש"ף, זוהייר מוחסיין, אמר ב-1977 בראיון לעיתון ההולנדי 'טרוב', כמה משפטים שראוי שנלמד בע"פ: "העם הפלשתיני אינו קיים... מדינה פלשתינית היא מכשיר חדש במלחמה בישראל... באופן ריאלי אין הבדל בין הפלשתינים, הסורים, הירדנים והלבנונים... האינטרס הערבי מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת... מול הציונות".
השם 'פלסתינה' ניתן בכלל ע"י הקיסר הרומי אדריאנוס לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא לצורך ניתוק זהותה של הארץ מהיהודים. הוא לקח את השם מהפלישתים, ללא חשש שיתבעו את הארץ לאחר שחוסלו ע"י דוד המלך מעל ל-1000 שנים קודם. מאז, זיהה העולם את ארצם של היהודים כ"פלסתינה". ואכן, חבר הלאומים החליט בשנת 1922 להקים את הבית הלאומי ליהודים ב"פלסטיין". כך, רק לאחר 1800 שנה, הצליחה תכניתו של אדריאנוס כשסיפקה את השם למסע ההונאה של התעמולה הערבית.
דווקא בשנתיים האחרונות, בייחוד כתוצאה מפעילותו של צפריר רונן ז"ל, מופיעים ניצני מודעות והתעוררות להבנת המלכודת שבהכרה ב"עם הפלשתיני" הפיקטיבי. ואכן, עד לשיבת ציון לא היה זכר לעם פלשתיני, לא שפה נפרדת, לא מורשת, לא מלכים, נביאים או סופרים, אלא ריכוזי ערבים סונים הזהים ליתר אחיהם במזרח התיכון. נרטיב כה בדוי ופרימיטיבי יכול להתקיים רק כתוצאה מהצירוף של עולם אנטישמי מחד, וישראל הנשלטת בידי אליטות עייפות ומושחתות מאידך.
מהרגע שישראל אינה שוללת לחלוטין את המינוח הפלשתיני היא נמצאת במצב של נחיתות מוסרית עוד בטרם החל הוויכוח. בנוסף למתן לגיטימציה למסע הרמאות הפלשתיני, פועל העיקרון הבסיסי שזהות הארץ היא הקובעת את הזכות עליה.
או שיש זכות ליהודים על ארץ יהודה ולעם ישראל על ארץ ישראל, או שקיים עם פלשתיני ואז חייבת להיות לו ארץ - פלשתין, שישראל כובשת תוך דיכוי "בעליה", תחת תירוצי ביטחון.
ניסיון ישראלי לחיות בדו קיום עם טענת הערבים לבעלות על הארץ, עלול להפוך את כל הארץ, כולל גוש עציון, ל"בית פלשתיני".