ריפוי או פיתוי? – רפואה אלטרנטיבית במבחן, סיימון סינג ואדזארד ארנסט, מאנגלית: דפנה לוי, ידיעות ספרים, 476 עמ'
לרפואה האלטרנטיבית נוכחות משמעותית בחיינו, בין אם אנו נעזרים בשירותיה ובין אם לאו. העיתונים מקדישים לה מקום נכבד, הציבור מוציא עליה מאות מליוני שקלים בשנה, ואף קופות החולים משתפות איתה פעולה. הספר 'ריפוי או פיתוי' מציג את העדויות המעודכנות ביותר בשאלה מתבקשת: האם כל זה עובד? האם הרפואה האלטרנטיבית מרפאת, או שמא מדובר באחיזת עיניים. הספר סוקר את מרבית השיטות האלטרנטיביות הנפוצות: כמה במפורט, ועוד כמה עשרות בקצרה, ומצביע על האיוולת בחלקן, על הסכנות במיעוטן, ועל חוסר היעילות והתוחלת של כמעט כולן.
ברור היום שאמונת החולה בטיפול תורמת, בפני עצמה, לריפוי. אפקט ה"פלצבו" הוא השינוי במהלך המחלה הנובע מאמונה כזו, גם כשלא ניתן שום חומר מרפא. החלמה אינה מוכיחה שהטיפול עובד – יש לבדוק האם ללא הטיפול היה המצב שונה, או שמתן פלצבו – תרופת דמה – היה מוביל לאותה תוצאה בדיוק. הרפואה המדעית דורשת שטיפול יוכיח את עצמו מעבר לתרופות דמה. שלתרופה יהיה ערך אמיתי וממשי מעבר למי ברז, למשל.
ואם כבר הזכרנו מים. כדי להכין שיקוי הומיאופתי, הרוקח לוקח חומר – ויטמין, מתכת כבדה, חול ים, או זנב עטלף, ומוהל אותו. שוב, ושוב, ושוב. בסופו של התהליך המסובך הזה, ריכוז החומר דומה לזה שהיה מתקבל אם היו מטפטפים ממנו טיפה אחת אל הכנרת. האמנם יכול אותו פירור חומר שטבע במימי הכינרת (או דולל עשרות פעמים) להשפיע? הראיות המדומות לכך שהמים "זוכרים" התפוגגו כולן בבחינה מדוקדקת. כל התרופות ההומיאופתיות מכילות, אם כך, את אותו חומר בדיוק – וחומר הפלאים הזה, שאותו אפשר למרבה הבושה להשיג בכל בית מרקחת בישראל, מרפא, כביכול, את כל המחושים והמחלות.
ד"ר שי פסטרנק (העוסק גם ברפואה האלטרנטיבית) פרסם ב-NRG מאמר תוקפני נגד הספר. "ההנחה המוטעית [...]" הוא כותב, היא "שאת הרפואה האלטרנטיבית ניתן לחקור בכלים הקונבנציונאליים. אם הבסיס הפילוסופי של רפואה אלטרנטיבית כולל מושגים חשובים ויסודיים, שאינם ניתנים כלל להגדרה, כימות או מדידה בשיטות הקונבנציונאליות, הרי שהתחרות בין השתיים, שהיא עיקר הספר, אינה נערכת בתנאים הוגנים. הדבר דומה לתחרות ריצה בין אדם לבין דג, שנערכת על היבשה".
אבל הרפואה האלטרנטיבית אינה מסתפקת בפיתוח פילוסופי או תאולוגי של מושגים שאינם ברי הגדרה או כימות. ביהירות בלתי נתפשת, מלבישים חסידיה על המושגים האלה, שאינם ניתנים (לשיטתם!) לבדיקה או אימות, גם יכולת ריפוי. כאן עולה הדג אל היבשה מיוזמתו. יכולת ריפוי היא עניין מדיד – או שאדם מבריא, או שלא. או שאלף חולים שקיבלו דיקור סיני מסורתי ("אקופונקטורה") מבריאים בסיכוי טוב יותר מאלף חולים שקיבלו דיקור-דמה במחטים טלסקופיות, או שהטיפול האלטרנטיבי אינו משפר את סיכויי ההחלמה. ומכיוון שהיום ידוע שסיכויי ההחלמה אינם שונים, מנין לוקח המטפל במחטים את עזות המצח לדרוש תשלום על שירותיו חסרי התועלת?
השיטות הרפואיות המקובלות נבדקו בניסויים מבוקרים. שיטות אלטרנטיביות העומדות בניסויים כאלה מתקבלות בזרועות פתוחות אל חיק הרפואה המדעית. אלו שעודן אלטרנטיביות הן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, פלצבו שיצא מכלל שליטה.
הרפואה המערבית בחרה, במודע, לא להיכנע לאפקט הפלצבו. אנחנו מסרבים לשקר לחולים בנוגע לסיכויי החלמה, אנחנו מתעקשים לטפל רק בתרופות שיעילותן הוכחה, ולדווח לחולים על יתרונות וחסרונות של הטיפול. לפני חמישים שנה המצב היה שונה. הרופאים נקטו בגישה פטרנלית יותר, ושימוש בתרופות דמה היה מקובל. אפשר להתווכח על זכות החולה לדעת (הכל), ועל השלכות השליליות של זכות זו. אבל אסור להתווכח על הזכות של כולנו לקבל טיפולים שנבדקו היטב, על זכותנו לדרוש שהכסף הציבורי יושקע בטיפולים יעילים, ובחיפוש אחר טיפולים יעילים נוספים, ולא בשיווק כשפים להמונים. הספר "ריפוי או פיתוי" ממפה בשיטתיות את השיטות הקיימות, ומשיג מטרה חשובה: מעכשיו קשה לקורא העברי להשלות את עצמו.