'יורים' ובוכים
בין נאומיו האנטי-ישראליים של ראש הממשלה לעלילת הדם הטלוויזיונית בערוץ הממלכתי, הצליח סגן ראש ממשלת טורקיה – בולנט אירנץ' שמו – לנפק התבטאות פייסנית נדירה. "היחסים בין ישראל לטורקיה תמיד היו חזקים והם יישארו חזקים", אמר. את סדרת הטלוויזיה, שבה מוצגים חיילי צה"ל כרוצחי נשים ותינוקות, הוא ביקר במתינות: "אין לה כל כוונה פוליטית... התוכנית מציגה תרחיש ולא מציאות". וגם: "סדרת טלוויזיה אינה צריכה להוביל לבעיה דיפלומטית".
אם ההסברים המגומגמים נשמעים למישהו מוכרים, זה מפני שהם מזכירים אמירות דומות שנאמרו כאן בעבר על יצירות כחול-לבן: אין כאן כוונה לתאר מציאות, אין כאן אמירה פוליטית, הדברים לא הובנו כראוי, זו נקודת מבט של היוצר, זו חירות יצירתית, והטיעון האולטימטיבי - זה בסך הכול סרט, או תוכנית טלוויזיה. מה הביג דיל?
מובן שבהשוואה בין ישראל לטורקיה יש משום הדמגוגיה. הרי שם נראים חיילי צה"ל יורים בפלשתינים, ואילו כאן נראים מתנחלים יורים בחיילי צה"ל (ארץ נהדרת, עיין שם), כך שבכלל אין מה להשוות. ובכל זאת, בפעם הבאה שאנו – בעיקר אנשי השמאל שבינינו – מתלהמים נגד האנטישמים בעלי השמות המוזרים מטורקיה, כדאי לזכור שגם במקרה זה אנחנו התחלנו.
אירוח בזבזני (1)
הבעיה של אהוד ברק היא לא שהוא ידע. הבעיה היא שהוא לא ידע. רוב הקוראים ואני, אם היינו מתארחים בחדר בית מלון השווה 500 יורו ללילה, היינו יודעים, וסביר להניח שגם לא היינו רוצים לצאת מהחדר. תמורת חדרו של ברק שולמו 2500 יורו ללילה, והוא לא ידע. בשבילו, אתם יודעים, זה רק מקום פשוט עם מיטה וכרית להניח עליהן את הראש.
זהו לא חוסר הידיעה היחיד של ברק. ממרום מעמדו ומקום מגוריו, מתקשה ברק לשמוע את הידיעות הרבות העוברות מפה לאוזן בין פשוטי העם. במשך שמונה שנים הוא לא ידע כי בדרום נופלים טילים. הוא לא ידע כי נסיגה מלבנון תוביל בהכרח למלחמה. הוא לא שמע על הרוגי אינתיפאדה ב' בשעה שוויתר על נכסי העם בקמפ דיוויד. הוא לא ידע כי הוא עומד להיות מובס בבחירות 2001. לא סיפרו לו על פרסום דו"ח וינוגרד, שלפי הבטחתו-שלו היה אמור להביא להתפטרותו מממשלת אולמרט. ואם לשפוט את הופעותיו בתוכניות טלוויזיה שונות – נראה כי גם המודעות העצמית שלו לא משהו.
אבל בינינו, מי צריך ידע. העיקר שיש מיטה וכרית להניח עליהן את הראש.
אירוח בזבזני (2)
מאז שיבחתי כאן בגדול את תוכנית האירוח של אברי גלעד ברשת, הצליח המגיש לבזבז חלק מהאשראי, דבר המתבטא גם בטבלאות הרייטינג. אני חוזר בי לפחות משתי מחמאות שחילקתי לו במדור ההוא. גלעד זקוק לאורחים מעניינים יותר – עם כל הכבוד לאגם רודברג וגל גדות – ובעיקר לשאלות צפויות פחות. שכן כולנו כבר יודעים שאביגדור ליברמן סובל מתדמית של גזען, שלסופי צדקה יש בעיות עם קהילת השומרונים ושלפרופ' עדה יונת יש כסף לבזבוזים. אין טעם לומר את כל זה פעם נוספת בשידור. אם אין לאן לקחת את השיחה, אז באמת לא חייבים.
בקטנה
א. "אתמול נמצא החתול המשפחתי שהצליח להסתתר מאימת סכיני הרוצחים". (על הכישלון המבצעי של רוצחי בני משפחת אושרנקו, ידיעות-אחרונות מיום ב').
ב. שר התשתיות, עוזי לנדאו, אומר כי ישקול לבטל את היטל הבצורת בהתאם לכמות המשקעים שיהיו בחורף הקרוב. אני קורא לו לבטל את המס כבר עכשיו, כי המשקעים שיש לי נגד עושק העניים הזה - מרובים הם.
ג. כבר הזכרתי כאן את חשיפתי המאוחרת ליצירתו הספרותית של הרלן קובן. נכון להיום, שלושה מיצירות המתח שלו כבר מאחוריי: 'הנעלמים', 'אל תגלה' ו'תחזיקו חזק'. שאלה קטנה מטרידה את מנוחתי: מדוע רק אחד הספרים נקרא 'הנעלמים', למרות ששם זה מתאים באותה מידה גם לשני הספרים האחרים?
ד. הנה משהו שקורה לי לא מעט לאחרונה, עד שאני שוקל להפוך את זה למנהג קבוע: אני מקליד טוקבק ארוך ונזעם, כולל בו את מיטב טיעוניי החזקים והמשכנעים נגד מאמר זה או אחר, ואז מוחק אותו בלחיצה אחת ועובר לתעסוקה אחרת. מומלץ לכולם, זה מזכך את הנשמה.
ה. המלצה אחת לסיום: בועז מעודה, הכוכב הנולד מהעונה החמישית, הוציא אלבום בכורה מוצלח הנע בין האתני למערבי, עם נגיעות ארצישראליות. מאזינים בעלי אוזן רגישה לא יתקשו לזהות את סגנונם המוכר של יוצרים כמו יוני בלוך וקרן פלס שתרמו מכישרונם לאלבום, אבל שיריהם משודרגים על ידי קול הזמיר של מעודה. והשירים עצמם – תותחיים אחד אחד.
בוקסה: יודע את מקומי
במהלך ימי חייו נדרש האדם למצוא את דרכו בעולם, או לפחות את זו שלא נקבעה טרם לידתו. בשלב מוקדם עליו להחליט אם הוא אוהב יותר חום או קור, מכוניות או ברביות, ישראלים או פלשתינים, מכבי או הפועל – וכל החלטה עשויה או עלולה להשפיע על מהלך חייו. אבל נדמה כי רגע אחד עולה בחשיבותו על כולם, וזהו הרגע שבו מוטל על האדם לבחור צד: האם להיות מהנעלבים או מהצוחקים.
היו ימים שבהם הייתי עלבון מהלך על שתיים, ימים שבהן נפגעתי עד עמקי נשמתי גם מגרגור של כלב. אני רוצה להאמין שהתבגרתי, שאני הרבה פחות פגיע, שאני מקבל כל דבר בפרופורציות הנכונות. הרי בגילי המתקדם, אני כבר לא יכול לרוץ להורים או לגננת ולבכות על כל אחד שטוען כי השמנתי, נכון? בדיוק בשביל זה יש כרית.
בשלב מסוים, בחרתי בהומור. בשיחות עם חברים, בתגובות באינטרנט ובתשלום חשבונות בבנק – החליף אצלי ההומור את העלבון. לא תמיד, אני מודה. אבל אמירות אישיות פוגעניות מתקבלות אצלי לרוב בתגובה משועשעת, כאדם ששמע באותו רגע את המשובחת בבדיחות. להומור יש כוח עצום – הוא מעקר את דברי היריב ושובר את רוחו, ולעתים אף משנה את דעתו וממתן את גועליותו. כשמגיע הרגע שבו אפשר לצחוק או להיעלב, עדיף לצחוק. מוטב שיצחקו איתי ולא עלי. וגם אם צוחקים עלי, הן לפי חוקי הפיזיקה – עלבון הנתקל בצחוק פרוע יוחזר אל המעליב באותה עוצמה שבה יצא ממנו.
לא בכדי אני מתאר את ההומור כהיפוכו של העלבון, שכן בכל רגע נתון אפשר לבחור רק אחד מהשניים. בשנים האחרונות אנו עדים למספר לא מבוטל של הומוריסטנים דתיים המשתלבים בתקשורת הכללית. אם הם היו מהנעלבים, הם פשוט לא היו שם. הצלחה נוספת של המגזר, שאני אישית אוהב במיוחד, היא אימוץ מילת הגנאי העתיקה "דוס". אפשר להיעלב מכינויי גנאי לנצח נצחים, ואפשר גם לאמץ את הכינוי ולהתייצב עימו בגאווה. אין הומור טוב יותר מהומור עצמי. לא מכבר חשבתי, שאם המתנחלים רוצים לשבור את מתנגדיהם, הם חייבים לאמץ לעצמם את הכינוי "סרטן עם גרורות". כן, אני גר בגרורה חוות יאיר, מה יש? בינתיים הגיע בוגי יעלון, הדביק את הכינוי לצד השני והרס לי את הסטארט-אפ, למזלם של הקוראים.
אין זה אומר שבכל מצב יש להתבדח במקום להעביר ביקורת. בסופו של דבר אני צריך להתפרנס ממשהו, לא? ועדיין, כאנשים וכחברה, אל לנו לתת לאחרים לפגוע בנו וברגשותינו, להיעלב מכל השמצה או התעלמות ולשדרג את מעמדם של העולבים. מאבק צודק כן, אבל אין טעם להתלונן כל הזמן שדורכים עלינו. הגיע הזמן להתבגר.