לפני מעט יותר מחמש שנים היה זה שופט בית המשפט לענייני למשפחה בירושלים, מנחם הכהן, שחייב בפעם הראשונה סרבן גט לשלם לאשתו בנפרד פיצויים של מאות אלפי שקלים עבור שנותיה האבודות. בפסיקתו התקדימית קבע אז השופט הכהן כי האיש יחשב כמי שעוול באשתו החל מהרגע בו קבעו דייני בית הדין כי הוא מחויב בגט.
מאוחר יותר קבעו שופטים אחרים מבתי הדין למשפחה ברחבי הארץ, שהלכו בעקבותיו של הכהן, כי יש לחייב את סרבן גט בפיצוי לאו דווקא מהרגע בו פסקו הדינים שהוא חייב בגט, אלא כבר בזמן שהאדם מתחמק מלתת גט למרות שברור כי פרשת נישואיו הסתימה. כך חויבו בסכומים גדולים גם בעלים שלא חויבו בגט מכיוון שהתחמקו מלהגיע אל בית הדין, או שמשכו את הדיונים באמתלות כאלה ואחרות במשך תקופות החורגות בהרבה מהסביר.
השבוע שוב הפתיע השופט הכהן בפסק דין תקדימי בו חייב אישה סרבנית לפצות את בעלה בנפרד. האיש, בן 83, נשא לפני 18 שנים את האישה, כיום בת 72. לשניהם לא היו אלו נישואין ראשונים. כבר לפני שנים רבות עלו יחסיהם על שרטון, והם הפסיקו למעשה את חייהם הזוגיים למרות שחיו תחת קורת גג אחת.
לפני כשלוש שנים הגיש הבעל תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. האישה התנגדה וביקשה לכפות עליו שלום בית. ייעוץ שהוצע בידי בית הדין לא הועיל, אך האישה המשיכה בסירובה להתגרש, והבעל עזב את הבית. בית הדין קבע כי אין במקרה זה הצדקה הלכתית לכפות על האישה לקבל גט, וחייב את הבעל לשלם לאשתו מזונות.
סרבנות גט של נשים זוכה ליחסי ציבור חלושים בהרבה לעומת ההד התקשורתי לו זוכה סרבנותם של גברים. בעוד שסרבנות גברית באה בדרך כלל מרקע נפשי בעייתי וצורך בשליטה, הרי שסרבנות נשית נובעת בדרך כלל משיקולים כלכליים טהורים. על פי ההלכה היהודית, הגבר מחויב בכל צורכי קיומה של אשתו, וכל עוד לא ניתן הגט, הרי שבעלה חייב להמשיך ולהחזיק אותה כלכלית. כאשר חלוקת הרכוש אינה אטרקטיבית או אינה עומדת על הפרק, נשים שנושא הקשר הזוגי הבא לא בוער בעצמותיהן יכולות פשוט לבחור בסרבנות ולהבטיח לעצמן הכנסה בטוחה.
בשל הסכם ממון שנחתם בין בני הזוג, האישה שהופיעה בפני השופט הכהן לא היתה זכאית לחלק ברכוש בעלה. דרישותיה המופרכות לשלום בית לאחר שנים של פרוד נפשי ואפילו מגורים בנפרד הבטיחו לה מגורים בביתו של בעלה הקשיש בעוד היא משכירה דירה שבבעלותה, דמי מזונות קבועים, וכל הוצאות החזקת הדירה.
"תופעת סרבנות הגט הינה תופעה מנוולת, כוחנית, הפוגעת אנושות בחירותו, בכבודו ובאוטונומיה של הזולת, ולא משנה אם סרבן הגט הינו הגבר או האישה" כתב השופט הכהן, וחייב את האישה לפצות את בעלה בארבעים אלף שקל לכל שנת סרבנות. סכום נמוך יחסית לפיצויים שהושתו על סרבני גט מהצד הגברי, אך גבוה מספיק כדי לעקר את הכדאיות הכלכלית שבסרבנות נשית.
הרחק מעין התקשורת
חמש שנים מלאו השבוע להרשעתו של האברך ישי שליסל באירוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים. שליסל התפרץ אל תוך מצעד הצועדים כשבידו סכין, לטענת ההגנה כדי להשחית את דיגלם. אך הוא הורשע בניסיון לרצח, לאחר שגרסת התביעה לאירוע התקבלה בבית המשפט. שליסל, שפצע שלושה מהצועדים, נשלח ל-12 שנות מאסר. בית המשפט העליון הפחית את העונש לעשר שנים, תוך שהוא מהרהר בחולשת הראיות במשפטו של האיש. הרהורים דומים אודות צדק ופופוליזם יכולים לעלות אצל כל מי שיעיין בהכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים.
לא נדרשנו לאותו יום שנה לולי שני גזרי דין על דקירות שניתנו השבוע המלמדים, ולא בפעם הראשונה, כי חומרת גזרי הדין על עבירות אלימות עומדות ביחס ישר למצלמות התקשורת. גזר הדין הראשון הושת על עבריין ירושלמי ותיק, לאחר שזה חבר לחבריו שרדפו אחרי שני אחים שזה עתה דקרו. סמוך לצומת פת הם הדביקו את הדקורים התשושים. החברים סיימו שם את מלאכתם ודקרו את השניים למוות, לא לפני שאותו האיש חתך את פניו של אחד הגוססים. תשע השנים אליהם נשלח מאחורי סורג ובריח אינם עניין של מה בכך, אך ספק אם היה נפטר בתקופת מאסר שכזו לו היה לאחים שנרצחו באכזריות לובי תקשורתי משמעותי.
דוקר אחר, שבקושי עבר את שנתו העשרים אך מאחוריו עבר פלילי עשיר של תשע שנים, הורשע בבית המשפט המחוזי בחבלה חמורה, לאחר שדקר צעיר אחר במועדון בבית שמש. הוא שבר בקבוק זכוכית והשתמש בו כנשק קר. חטאו של הדקור היה שחבריו התלחשו דקות אחדות קודם לכן סמוך לאותו עבריין, ונדמה היה לו כי מלגלגים עליו.
זו היתה הפעם השלישית בתוך שש שנים שאותו צעיר הורשע בדקירה שגרמה לחבלה חמורה. אך בבית המשפט המחוזי בירושלים לא מצאו לנכון להרחיק אותו אלא כדי שנתיים מאסר בפועל, בתוספת הפעלת שנת מאסר נוספת על חשבון מאסר על תנאי שנגזר עליו בדקירה שעברה.
מי אשם בפיצול האישיות
אם בסכינים עסקינן, הרי תיק התביעה שהגיע אל בית המשפט המחוזי בתל אביב היה עתיר באותם כלי משחית. היתה זו תביעה של שוחט צעיר, שנמצא לפני כשנתיים כשהוא יושב לפני תיבת הסכינים שלו וממלמל על רצונו להתאבד. בבדיקה פסיכיאטרית שעבר נמצא שהוא שרוי במצב פסיכוטי שאובחן כסכיזופרניה. כשהתייצב מצבו לאחר אשפוז, תבע השוחט את אגודת השוחטים בה עבד והאשים כי בשל רשלנותה הגיע לאן שהגיע. לדבריו, טענתו של הרב האחראי שקבע כי סכין השחיטה שלו נפסלה, פגעה בו מאוד. בעקבות התקרית הוא עזב את משמרתו בזעם, וההתקף שהגיע מיד לאחר מכן נגרם בשל כך.
אלא שהרב העיד בבית המשפט כי סכיני השוחטים נפסלות כדבר שבשגרה, עד כדי כך שהרבנות הראשית דורשת שכל שוחט יגיע מצויד בשלושה סכינים לכל משמרת, כדי שלא ישבות מעבודתו במקרה של תקלה. סכין שנפסלה, סיפר הרב, צריכה לעבור השחזה ואז חוזרת לכשרותה, ובכל מקרה אין בדבר משום הטלת פגם בשוחט. הרב גם סיפר כי האיש הגיע אליו באותו הערב כדי שיבדוק את סכיניו בטענה כי נפסלו. הוא בדק וקבע כי הסכינים כשרות. לאחר מספר דקות הופתע הרב לאחר שהשוחט הגיע פעם נוספת וטען שסכיניו נפסלו. הרב בדק, ושוב הכשיר את הסכינים. אז מלמל השוחט הצעיר מילים לא ברורות וברח מהמשחטה.
פרשת התביעה התבהרה אפילו יותר, כאשר במהלך הדיונים התגלה באקראי כי שנים אחדות קודם לכן השתחרר הצעיר מצה"ל באמתלה כי הוא חולה בסכיזופרניה. טענותיה של אמו כי האיש היה בריא כשור, והאישורים הרפואיים שנמסרו לצבא זויפו ע"י פסיכיאטרים ששוחדו כדי לפטור את בנה משרות צבאי, היו כבר הרבה מעבר לסבלנותה של השופטת.