בס"ד
שבעה ילדים היו בבית משפחת ישראלי: התאומים בר ודגן, שלמדו בישיבה תיכונית, עינב ותניה האולפניסטיות, מירון ויצהר שלמדו ביסודי, ותמי התינוקת. משפחה גדולה זה נחמד, אבל לא תמיד הכל זורם על מי מנוחות...
חופשות, למשל. זה לא היה פשוט למצוא בילוי שיתאים גם לבחורים בני שבע עשרה וגם ליצהר, שהיה בכיתה ב'. והבעיה לא היתה קשורה רק לגיל – גם באופי הילדים היו שונים מאוד זה מזה. עינב אהבה מסלולים, תניה העדיפה ללכת לקניות, ומירון היה בכלל מעדיף להישאר בבית ולקרוא. ולא רק בחופש - בכל פעם שהיתה מתקיימת פעילות משפחתית ההבדלים בין הילדים היו גורמים למריבות, ורק תמי הקטנה הביטה מהצד וחייכה.
כך קרה גם בסדר ט"ו בשבט, שמשפחת ישראלי נהגה לערוך מדי שנה. "איזה מין שולחן ערכת...?" ביקרה עינב את תניה. "למה לא חתכת את הפירות כמו שאמא עושה, וסתם שמת אותם בקערות?"
"יותר יפה טבעי", השיבה תניה בפיהוק. "אם את רוצה לקלף ולפרוס, את מוזמנת". "אבל זה היה התפקיד שלך!" כעסה עינב החרוצה, "אני בתורנות כלים היום!".
ובינתיים, לחדר נכנסו דגן ובר. "אבא, תעשה את זה קצר, טוב?" ביקש בר "יש לי היום משחק כדורסל עם החבר'ה".
"נו, באמת", הזדעזע דגן הלמדן "כמה פעמים בשנה יש סדר ט"ו בשבט? דווקא יש לי כמה מדרשים יפהפיים על ארץ ישראל שרציתי לדבר עליהם".
"אמא, יצהר גונב צימוקים בלי רשות! בסוף לא יישאר לי, וזה הדבר היחיד שאני אוהב כאן!" קרא מירון. "יו, איזה קמצן! יש כאן מיליון צימוקים, מה הבעיה?" ענה יצהר.
אבא ואמא הביטו זה בזה ונאנחו. "תגידו, אתם חייבים לריב?" שאלה אמא. "אי אפשר סתם ככה לנהל סעודת ט"ו בשבט שקטה ונעימה?"
"כנראה שלא", משך בר בכתפיו וחייך. "אולי אם הייתם יולדים את כולנו עם אותו אופי היינו מסתדרים יותר טוב... אבל מה לעשות שאנחנו שונים זה מזה?"
"דווקא מזל גדול שאתם לא אותו דבר", אמר אבא והתיישב ליד השולחן, "זה היה משעמם מאוד. כל אחד הוא שונה, כי יש לו תפקיד שונה בעולם, וכך בדיוק זה צריך להיות. הנה, תראו את שבעת המינים", אבא הצביע לפי התור לעבר כל מין שהיה על השולחן והמשיך לספר:
"מהחיטה והשעורה מכינים לחם לאדם ומזון לבהמות. הגפן נותנת לנו יין לשמח את הלב, פירות מתוקים וצימוקים. התאנה המתוקה נאכלת כולה, והדבלים מספקים מזון לכל עת. מהזית המריר מפיקים שמן, ומהתמר - דבש תמרים מזין. כל מין שונה מרעהו, אבל כולם יחד מספקים לאדם את כל מה שהוא צריך. ככה גם אתם צריכים להיות - שונים ומשלימים זה את זה! אגב, שמתם לב פעם שכשנתנו לכם שמות, חשבנו על שבעת המינים?"
הילדים הביטו זה בזה בפליאה.
"הי, זה נכון! איזה קטע!" אמר בר. "בר ודגן הם באמת שמות נרדפים לחיטה ושעורה". "ועינב זה פרי הגפן!" התלהבה עינב.
"לך קראנו על שם הסבתא של אבא", אמרה אמא לתניה "אבל זה דווקא יצא די דומה לתאנה..."
"ומירון זה אותיות 'רימון'!" שם לב פתאום מירון.
"יצהר זה שם נרדף לשמן זית, למדתי את זה בכיתה", אמר בגאווה יצהר.
"וזאת", אמרה אמא, ונישקה את תמי שחייכה וקשקשה, "זאת תמר. הדבש המתוק של המשפחה, אתם לא חושבים?"