'על דעת עצמי'

משלחת הסיוע הישראלית להאיטי העלתה את מפלס הגאווה הלאומית עד כי, בדומה למפלס הכינרת, גם הוא נמצא כעת רק חמישה מטרים מתחת לקו האדום העליון. מותר בהחלט לומר מילים טובות על פיקוד העורף ופעילותו בחלק האי ההרוס. כמה יפה נראה צה"ל המסייע לפצועים ולאומללים שבתיהם ומשפחותיהם נהרסו, וכמה שונה המצב כאשר הוא מחריב בתים ומאמלל משפחות עם אזרחים תמימים, נאמנים ושומרי חוק. יא רבי, תמיד אני חייב לקלקל את השמחה עם הגוש קטיף שלי. כבוד גדול הביאו לנו מצילי החיים בכחול-לבן, ושום עיתונאי חמוץ פנים מימין או משמאל לא ישנה זאת.

משלחות הסיוע לחו"ל הן חלק בלתי נפרד מהשאיפה – החוצה מגזרים והשקפות פוליטיות – להיות אור לגויים, כאותו חזון ידוע ששאב בן גוריון מהמקורות. משום כך, מרתיעים אותי הדיונים התקשורתיים על חובתו של העולם לכבד ולאהוב אותנו בזכות מעשינו הטובים מעבר לים. לא נורא אם נתרגם את הסיוע בהאיטי ליחסי ציבור במידה, אבל אל לנו לפעול שם ובמקומות אחרים מתוך מניעים חיצוניים של חיפוש אחר כבוד ואהדה. המאמץ להתחבב על העולם באמצעות מעשים מוסריים אינו שונה במהותו מהמאמץ להתחבב על אובמה באמצעות גירוש, הקפאה ואיפוק ביטחוני. להיות אור לגויים פירושו לעשות מה שנכון, צודק ומדויק מבחינתנו, מבלי לקרוא את כל פרשני העולם בעיתונים של מחר. וכמו שטען בצדק אותו בן-גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים". זה נכון בפוליטיקה, בביטחון ובכלכלה, וזה בוודאי נכון במעורבות ההומניטרית שלנו בקצה העולם.

מראיין: היום העבירה הכנסת את חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות. ואנחנו רוצים לדבר על זה עם חבר הכנסת מהצד הימני של המפה הפוליטית. שלום לך, פוליטיקאי פשיסט וגזען.

פוליטיקאי: אוי, הוא אמר שלום. מה אני עונה לו? איפה יועץ התקשורת שלי? איזו תחנה זו בכלל?

מראיין: תגיד, מה אתה עושה לנו? אנחנו רוצים לדפוק את המתנחלים עד העצם, כי ההתנתקות לא הספיקה לנו, ואתם מנסים לעזור להם. זה נראה לך תקין?

פוליטיקאי: אני חייב לצאת טוב מהראיון הזה, חייב. אני אגיד משהו לא מחייב, לא חשוב מה...

מראיין: אתה יודע עד כמה אני שונא מתנחלים, נכון? אז איך אתה מעז במדינה שלי – שלי! להעניק להם חנינה, למנוולים הקטנים האלה?

פוליטיקאי: אני יודע – אקרא לו בשם הפרטי, זה בטח יוציא אותי טוב.

מראיין: אל תקרא לי בשם הפרטי, הבנת? גם אותך היו צריכים לחסל באלטלנה כשהיית קטן. לפחות השארתם כמה עשרות מפגינים שלכם בכלא. אני הייתי מעלה אותם על המוקד, אבל מישהו מתחשב בדעתי?

פוליטיקאי: אני חושב ש... אני חושב ש... אוי, עוד רגע הוא יקטע אותי ויעביר למבזק. אז מה אני בעצם חושב? אין לי מושג.

מראיין: די, נמאס לי מהדיון הזה, אני חושב שאקטע אותו ואעבור למבזק. בפחות מארבעה שמאלנים שפויים על הקו זה ממילא לא נקרא ראיון.

(ראיון רדיופוני שלא שמעתם השבוע, כי הוא התנהל בגלגלי מוחם של שני המשתתפים בעת שהתקשקשו על נושאים כמו שלטון החוק ומצוקת המתיישבים).

גילוי פעוט: לצערי, אין אני יכול להתהדר בידידות נפש עם בני משפחת נתניהו. אף לא הצבעתי לביבי בבחירות, ואין לי חיבה אישית מיוחדת כלפי מי מבני משפחתו. ועם זאת נדמה לי כי במסע הצלב התקשורתי נגד שרה נתניהו חוברים יחדיו צביעות, רשעות ורדידות, והאשמים הראשיים בביזיון הם שני הצהובונים הגדולים בארץ – ידיעות ומעריב. שכן הכתבות והמאמרים אודות הגברת הראשונה – גם אם כל מלה בהם אמת – מקומם אינו בעמודים הראשיים של העיתונים אלא במדורי הרכילות. נכון, כאייטם פותח, אבל עדיין רק במדורי הרכילות.

בכירי העיתונאים טוענים להגנתם כי חשוב לדעת מי משפיעה על תפקודו של ראש הממשלה. אלא שסביב כל ראש ממשלה מתרוצצים לא מעט אנשים, חלקם בעייתיים ביותר, המשפיעים על תפקודו ועל מצבו הנפשי לא פחות מכפי שעושה זאת כעת גב' נתניהו: רעיות, בנים ובנות, יועצי תקשורת, עורכי דין, ובמקרה של אהוד אולמרט – כולם יחד. כל ראש ממשלה מושפע על ידי סביבתו הקרובה, המורכבת מאנשים שלא נבחרו אלא על ידו בלבד, ולעתים גם זה לא. מעולם לא עסקה התקשורת באינטנסיביות כזו במצבם הנפשי, בהתנהלותם, ביחסי האנוש שלהם ובמידת השפעתם כפי שהיא עושה זאת במקרה של שרה נתניהו. באותה הזדמנות, מעניין היה גם לברר מעט על חייהם הפרטיים של עיתונאים, מו"לים ובעלי מכוני סקרים, שמידת השפעתם על ראש הממשלה הנוכחי ידועה לכול. האם לא היה שווה לראיין את עוזרות הבית של מוזס ונמרודי?

ועוד דבר: נניח ששרה נתניהו היא אשה קריזיונרית ורכושנית, המעלה דרישות מופרזות וצועקת על כל העולם כשלא מספקים מיד את רצונותיה. תגידו את האמת, לא הייתם רוצים שאדם כזה יהיה בעל ההשפעה הגדולה ביותר על המו"מ המדיני?

דו"ח חדש שפורסם השבוע מצביע על גידול דרמטי במספר האירועים האנטישמיים בשנת 2009. במדינה אחת הוכו יהודים על ידי המשטרה ובתיהם נהרסו; בעיתון ים תיכוני נפוץ הוצגו היהודים כולם כאשמים בפציעתו של פרופסור נכבד; ובאחת המדינות המערביות אף הוצג היהודי בתוכנית טלוויזיה כמי שנוהג לחטוף בני ערובה, להצית מסגדים ולגהץ בגדים על גבם של ערבים תמימים.

* בשבוע שעבר פורסמה במדור זה תמונה של בית החולים שערי צדק לצד קטע אישי שעסק בחבלי הלידה ובמיילדות. מערכת 'בשבע' מבהירה כי הלידה של משפחת סגל לא התרחשה ב'שערי צדק', ומתנצלת בפני בית החולים שלמחלקת היולדות שלו מוניטין רב

כשנשאלתי בבית החולים למקצועי, לצורך מילוי אחד מאלפי הטפסים שחייבה אותנו לידת היורשון, הצגתי את עצמי כעיתונאי. במקרים אחרים, כאשר יש לי די זמן וסבלנות לדבר במשפטים ארוכים, אני מקפיד לציין שאני "בעל טור בעיתון". ועם זאת, עלי להודות כי מעולם לא חשתי איזו אחווה מיוחדת עם עיתונאים או בעלי טורים אחרים מעצם מקצוענו המשותף. כשמישהו יורד על עולם התקשורת, לרוב אהיה הראשון למחוא לו כפיים. אני לא מצליח להבין עיתונאים המגינים על עיתונאים אחרים או על התקשורת בכללותה בשם איזו גאווה מקצועית מגוחכת. יש עיתונאים טובים ויש איומים ומכוערים, ואין לי כל עניין להגן על מקצוע, שמעטים הם הממלאים בו את תפקידו החשוב.

סביר להניח כי עמדותיהם הפוליטיות של עיתונאי המגזר והריחוק המסוים שלנו מהברנז'ה הכללית משפיעים גם על דעותיי בנושא קולגיאליות עיתונאית. אלא שגאוות מקצוע הכתיבה אינה נחלתם של עיתונאים בלבד. בכירי הבלוגרים תוקפים בחריפות כל ביקורת על עולם הבלוגים, ואפילו הטוקבקיזם כבר הפך למקצוע שיש בו אחווה וגאווה. נסו לכתוב באינטרנט מאמר המלגלג על טוקבקיסטים, ונראה כמה אהדה תקבלו בתחתית הדף. למותר לציין כי אף שאני גם בלוגר וגם טוקבקיסט מצטיין, אין לי שום עמדה קדומה בעד שני אמצעי הביטוי האלה. מבחינתי, 80 אחוז מהבלוגים לא שווים את המסך שעליו נכתבו, וכך גם 95 אחוז מהטוקבקים, שבגינם הייתי מוכן לבטל גם את חמשת האחוזים הענייניים והמעניינים.

ולמה אני מציין את כל זה? משום שיש משהו יפה באנשים הקשורים למקצועם עד כי יגנו עליו בחירוף נפש. בין אם מדובר בנגרים או בכבאים, במהנדסי תעשייה או במכווני פסנתרים – נחמד לראות עד כמה כל אלה מאמינים במה שהם עושים. ומצד שני, כאשר אתה בעל טור בעיתון, ומדי פעם אוהב לשלוח עקיצה מחויכת לכיוון בעל מקצוע כזה או אחר – נגיד, מיילדת מסוימת בבית חולים – פתאום אתה מגלה שהגאווה המקצועית יכולה גם להיות מעייפת. לכן, אני די מבסוט מכך שלא הפכתי לעיתונאי מורעל. תצחקו על העיתונאים, חברים, תצחקו כרצונכם. ספק אם תצליחו למצוא בדיחה על התקשורת שלא סיפרתי אותה לפחות פעמיים בעצמי.