ט"ו בשבט הוא יום שאופיו משתנה ללא הרף. במשנה הוא מופיע כיום הקובע לענייני עורלה, תרומות ומעשרות. בשולחן ערוך הוא מופיע בהקשר של אי אמירת תחנון, ורק בעיון באותיות הקטנות שבדף ניתן למצוא את מנהג אכילת פירות הארץ (שכנראה לא כללו פפאיה, מלון ואננס מיובשים ומפוצצי סוכר). ט"ו בשבט קיבל משמעות נוספת עם ראשית הציונות. בט"ו בשבט תרמ"ד התקיים במושבה ייסוד המעלה טקס הנטיעות הראשון, רעיון שהתקבל בהתלהבות ע"י אנשי החינוך. מי שדחף לקביעת ט"ו בשבט כיום נטיעות היה הרב זאב יעבץ, מחנך, בלשן, היסטוריון ומראשי תנועת המזרחי ששימש גם כרב המושבה זיכרון יעקב. הסתדרות המורים שאימצה רשמית את ההצעה בתרס"ח קיבעה מנהג חדש בישראל. כל מי שעבר במערכת החינוך ציונית בארץ זוכר את ההליכה בשבילים הבוציים עם שתילי קק"ל ושירי מוראל להפגת הקור.
שינויי התרבות לא פסחו גם על ט"ו בשבט. כיום ניתן לטעת עץ בלי להתאמץ. קליק אחד מאפשר לטעת עץ וירטואלי באתר הקק"ל ולצאת ידי חובת נטיעה. גם מבחינת התכנים מתברר כי בשנים האחרונות החג המאוד ארץ ישראלי מתחיל לקבל פנים אוניברסאליות. את מקומם של מערכי הפעילות על משמעות העץ במורשת ישראל תופסים פעילויות הקשורות לנושאי סביבה. אתרים שונים מציעים לפתח דיונים סביב נושא המיחזור, שאלת ניצול המשאבים, זיהום הסביבה ועוד כהנה וכהנה. כמובן שכל אלו תכנים ראויים וחשובים מצד עצמם. אך דחיקתה של ארץ ישראל כעומדת במרכז ט"ו בשבט לטובת ערכי טבע נראית כנדבך נוסף בטשטוש הזהות הלאומית לטובת ערכים כלל עולמיים.
אישית, אני מעדיף למצוא זמן אחר לדיון על מיחזור בקבוקים ובט"ו בשבט ללכלך את הידיים בבוץ של אדמת השומרון הקרובה לביתי. אפשר אפילו להתפלל בקול ולקוות שהמשמעות המקורית של ט"ו בשבט כיום קובע לענייני תרומות ומעשרות לכהנים ולווים תחזור להיות מעשית.