התחושה הרווחת בציבור היא שמערכת החינוך של ישראל לא מצליחה לתת מענה הולם למאות אלפי תלמידיה. לכישלון הזה יש אבות רבים. תלוי, כמובן, את מי שואלים. יש המצביעים על המערכת הפוליטית קצרת הראות, מחכנים רבים תולים את הקולר בתקשורת המאביסה את הנוער בזבל, ומורים אחרים מציינים את הייחס לו הם זוכים בכיתה ובתלוש המשכורת המעודדים כל בחור וטוב להימלט ממערכת החינוך. במבחן אמריקאי ניתן יהיה לסמן על כל הסיבות הללו "כל התשובות נכונות".
לאחרונה התייחס שר החינוך גדעון סער לאיכות כוח האדם בהוראה ויצא בהצעה מפתיעה לפיה יש לקצר את תוחלת משך העבודה של המורים לעשר שנים בלבד. בכנס מנדל לחינוך בכפר המכבייה הכריז שר החינוך כי "ייתכן שבשנים הבאות ייאלצו מורים להתייחס למקצועם באופן שונה, ולאו דווקא כמקצוע לכל החיים. הם יבואו לתקופה של עשר שנים, ייתנו מעצמם ויעברו הלאה"
כדי לשמוע מה דעתם של המורים עצמם על הצעתו זו של שר החינוך עליתי לחדר המורים של אחת הישיבות התיכוניות במרכז הארץ שם ניתן למצוא מספר לא מבוטל של מורים וותיקים. המורה ש' המלמד כבר למעלה מארבעה עשורים אזרחות, היסטוריה ומקצועות עברית העלה שני טיעונים כנגד ההצעה אותה הגדיר כסהרורית.
ראשית, מקצוע ההוראה דורש לא רק ידע תיאורטי. עד שמורה לומד להכיר את חומר הלימודים ומגבש לעצמו דרכי הוראה עובר זמן רב. על פי הצעת שר החינוך דווקא כשהמורה מוכן ובשל הוא ייאלץ לעזוב.
שנית, מוסיף ואומר המורה ש' "לא ראיתי עדיין מורים חדשים המתחרים בהצלחה מול מורים וותיקים שעושים מלאכתם נאמנה".
אילו הייתי יועץ התקשורת של ארגוני המורים הייתי מצטט כתגובה את אחד מהמערכונים הוותיקים של הגשש החיוור המסתיים בהצעה למנות את שר החינוך לשר מלחמה. "כששר החינוך היה שר חינוך היה חינוך?" שואל פולי את השאלה הרטורית "אולי כשיהיה שר מלחמה לא תהיה מלחמה!".