מיהו גזעני

על מנת למנוע אי הבנות, אפתח בהכללה קטנה ומעודנת: הפתיחות והאהבה בין עדות שונות אינן התכונות הבולטות ביותר ביהדות החרדית בישראל. אלא שסיפורן של התלמידות המזרחיות בבית הספר בעמנואל, שבשבועיים האחרונים הוציא מכל שופט, פוליטיקאי ומושך בעט איזה גבי גזית קטן, מהווה מטרה קלה מדי עבור כולנו. למען האמת, המתקפה התקשורתית נגד ההורים ובית הספר היתה נגועה בהערכה עצמית מופרזת, שכן הקיפוח העדתי בישראל רחוק מלהיות המצאה חרדית. הרי בכל מקום שבו מתפתחת אליטה, מתקיימת בצידה גם 'תחתיתה', וכמעט תמיד מרוכזים בה בני עדות המזרח. מין צירוף מקרים שכזה. ועדיין, את כותרות העיתונים הובילו כל אותן הנחות יסוד שהפכו את יחסי הדתיים-חילונים למה שהם: מאבק כוחות מבאס בשאלה מי הצדיק ומי השטן.

בתוכנית 'המילה האחרונה' בגל"צ התייחס ג'קי לוי לטענה כאילו הפערים בין התלמידות בעמנואל הם דתיים ולא עדתיים. "אני חושב שהגזענות הכי מכובסת", חידד לוי, "היא זאת שאומרת: אין לי שום דבר נגד המוצא שלך, ובלבד שתהפוך להיות אשכנזי כמוני ומהר". אבחנה מדויקת, אבל נכונה באותה מידה גם לתחנה שבה נאמרו הדברים. הרי ג'קי לוי עצמו הוא בן חורג בין מגישי האקטואליה בעלי השמות האקזוטיים פרידמן, ברקאי, דן ווילנסקי, שלא לדבר על קווסטלר (שמו המקורי של אברי גלעד), לינור ואריאלי. אה כן, מדי פעם מוכנים לקבל שם איזה רינו צרור, אבל רק בתנאי שיהפוך לאשכנזי כמותם, או לפחות דומה להם מכל בחינה אחרת.

זאת ועוד: דקות ספורות אחרי הערתו של לוי, שודר בגל"צ פרומו לתוכנית המוזיקה של ליל שבת, שעסקה בסולן של להקה בריטית משנות ה-70. על התוכנית הופקד לא אחר משיבל כרמי מנסור, השדר הדרוזי הראשון בתחנה הצבאית. איזה מותק הדרוזי הזה, הא? תראו איזה אשכנזי נהדר הוא יכול להיות. מובן שאם הידע של מנסור בנושא הפוסט-פאנק הבריטי היה דומה לידע שלי בנושא, לא היה לו סיכוי. שכן גם מבחני הקבלה לגל"צ נגועים באפליית מגזרים מאחורי טיעונים ענייניים על רמת ידע, פתיחות ודיקציה נכונה. גם כאן תנאי הפתיחה הם, לכאורה, שווים לכולם, אך באורח פלא מתאימים יותר לאשכנזים חילונים קצוצי פוני עם משקפיים עגולים והורים תומכים ומבוססים.

זאת הסיבה שמנסור, או ג'קי לוי עצמו, הם בבחינת ניסים רדיופוניים גלויים. וזאת, כמובן, לא גזענות. גם לא תנאי הקבלה בבתי ספר פרטיים חילוניים, וגם לא המבנה ההיררכי באקדמיה, בבתי המשפט, בעסקים ובפוליטיקה. במקומות האלה, הקריטריונים המחמירים נראים סבירים והגיוניים. לא היה כאן מעולם רמטכ"ל דתי או ראש ממשלה מזרחי? הכול מסיבות ענייניות, שום גזענות אין כאן, בוודאי לא כזו שתרתיח את דמם של שופטים ועיתונאים בישראל. בשביל זה יש חרדים.

באותו נושא בדיוק פורסם בערוץ היהדות של ynet מאמר מאת גברת אחת שאת שמה איני מכיר, המגדירה עצמה כ"מורה לאזרחות וחברה ב'נאמני תורה ועבודה'". גם היא מזכירה כי האפליה העדתית אינה נחלת החרדים בלבד, וממקדת את טענותיה במגזר שממנו באה – הציונות הדתית. "יש בתי ספר אליטיסטיים שנפתחים חדשות לבקרים", היא טוענת, "אחוז הילדים האשכנזים בתוכם מגיע לשמיים". והמסקנה: "החברה הדתית ציונית שקועה עמוק עמוק בתוך האפליה שלה".

לאור דבריי באייטם הקודם, הייתי אמור כעת לקום ולמחוא כפיים. אז זהו, שלא. המאמר הזה מרתיח אותי. מילא התוכן, איתו אפשר היה להסכים או להתווכח, בעיקר אם הטענות היו מגובות בשניים-שלושה נתונים סטטיסטיים יבשים. אבל בשום אופן אי אפשר להסכים עם הטון הלעומתי והאוטומטיות שבה אנו חותכים לעצמנו את הוורידים גם בפעם הנדירה שבה אנו לא עומדים במרכז השיח הציבורי.

לא ברור לי מדוע אנו חייבים להידחף לכל אייטם שלילי ולצעוק "גם אנחנו זבל". אני מתקשה להבין את המוטיבציה של בת המחנה, בטור נדיר למדי שלה באתר לא דתי, לחבוט שוב בציבור החבוט ממילא ולהוריד את ראשו שכלל לא הורם. איש מבין מבקרי החרדים שבתוכנו לא קבע שהחינוך הציוני-דתי מושלם וחף מבעיות. אבל לגברת היה דחוף להזכיר דווקא ברגע זה כמה אנחנו לא בסדר, להכות על החזה הדתי לאומי בגישה מתריסה ופלגנית ומאוד לא חינוכית, שתרומתה לשיח הציבורי היא בעיקר זקיפת קומתו של הקורא החילוני – שלא בצדק כאמור באייטם הקודם.

אני מבין בהחלט מדוע אתר כמו ynet מפרסם מאמר כזה, אף שהוא כתוב רע וערוך ברישול. הציונות הדתית, למשל, מואשמת בצקצוק לשון ובגלגול עיניים לשמיים – לא פעם אחת במאמר כי אם פעמיים. הו, כמה מקוריים ומרעננים הם הדימויים על הכיפות הסרוגות. רק מה עם המילים "חשבון נפש"? איך אפשר לפרסם מאמר שלם על עצמנו בלי להזכיר חשבון נפש? אם בארגון 'נאמני תורה ועבודה' הכולל בתוכו אנשים רציניים וערכיים – מי יודע, אולי אפילו הכותבת עצמה ביניהם – יש כוונה להיות פעם גורם מרכזי ומשפיע בשיח המגזרי, זוהי בדיוק הגישה שממנה חייבים חבריו להימנע. אה, כן, ואת האפליה בחינוך הציוני-דתי יש לתקן.

סליחה על שהפעם אני מפקיע פינה זו לטובת האקטואליה, אבל דמעות ההתרגשות עדיין חונקות את גרוני נוכח קריאתם של ח"כים בימין למשה פייגלין לעזוב את הליכוד ולשוב הביתה. קריאה כזאת לא נשמעה כאן מאז ימיו הגדולים של אברשה שריר בעידן 'התרגיל המסריח'. אלא שפייגלין, זה ברור, יישאר בליכוד גם שנים אחרי שכבר לא יהיה ליכוד. האיש מחויב מדי לדרך, לקונספציה, לאנשים שאיתו. גם אם ירצה, המסלול שבחר נראה בלתי הפיך מכל בחינה שהיא, ופייגלין אינו מהפוליטיקאים המתמחים בלהתהפך.

ובכל זאת, נחמד לדמיין מדי פעם מה היה קורה אילו. נניח שפייגלין היה "שב הביתה". האם באמת היה לו בית לשוב אליו? ואיזה מין בית – וילה או קראווילה? ומי אמר שכל הפייגלינים ישובו איתו הביתה? אולי הם בכלל יתפלגו וחלק מהם ישובו האיחודה?

מובן שאם פייגלין ירצה להצטרף למפלגת ימין, כל שבעת הח"כים ימתינו לו בזרועות פתוחות. אריה אלדד כבר לא יקרא לו "תמים או מטומטם", השר הרשקוביץ יתפטר כדי לפנות לו מקום ריאלי בכנסת הבאה, וזבולון אורלב יכרע לפניו ברך בענווה ויקרא לו "מנהיגי". אחרי הכול, הח"כים של הימין הם טובים וחרוצים אך סובלים מצניעות יתר, ולכן הם פשוט משוועים למישהו חדש שיבוא ויתנשא מעליהם.

מצד שני, ברית פוליטית בין פייגלין לידידי אורי אורבך יכולה ליצור הזדמנויות חדשות לכולם, בעיקר לקצרניות המחפשות עבודה. ייתכן שתהיה תחרות סמויה בין השניים, שכתבו עד לא מכבר בשני אתרי אינטרנט מתחרים, אבל תארו לעצמכם את אורבך ופייגלין מוציאים יחד ספר על חוויותיהם המשותפות מהפוליטיקה ("אולי בראשון יזרקו סכינים" בהוצאת בבל). אני מבטיח להיות הראשון לקנות אותו.

בינתיים עסוק אורבך, יחד עם כצל'ה, בניסיון לאחד את שתי מפלגות הימין. כבר כתבתי בעבר כיצד אמור לדעתי להיראות האיחוד המיוחל. רמז: לפחות שלושה משבעת הח"כים אינם מסוגלים להתאחד עם איש מלבד עצמם, ולכן חייבים ללכת הביתה. אם זה לא יקרה, והם יהיו מועמדים גם לכנסת הבאה, גם אז סביר להניח שהם יצטרכו ללכת הביתה. אז למה לחכות?

דבר אחד מתקשים בימין להבין: מתנחלים מזוקנים שהתקשורת שונאת יש שם מספיק, וקשה להאמין שעוד אחד מאותו שטאנץ יציל את המולדת. גם לא את תקומה וחרות. גברים ונשים צעירים הם קרש ההצלה של הציונות הדתית, ולכן לא את פייגלין צריך לפתות לשוב הביתה, אלא את ציפי חוטובלי, למשל. מובן שצעד כזה אמור להגיע אחרי מהפך תודעתי שלם, בעיקר באיחוד הלאומי. מובן גם שחוטובלי עצמה תסרב, ובצדק, אבל כך גם פייגלין. ובכל זאת, נחמד לדמיין מדי פעם מה היה קורה אילו.