מקורות עלומים במדינות ערב מבקשים להשתלט על אדמות ובתי שכונת נוף ציון באמצעות הצעות של מאות מיליוני שקלים, בתיעוד שנחשף כאן לראשונה.השכונה היהודית, הניצבת מול נופו המרהיב של הר הבית וגובלת בכפר הערבי ג'בל מוכבר, ידעה עכבות ומכשולים משך שנים עד להגשמת חלומו של הקבלן, שהגה אותה כשראה לראשונה את המראה המיוחד הנשקף מההר.דירות היוקרה נותרו שוממות בשל המיקום על קו התפר, עד שהקהילה הדתית לאומית התגייסה לעניין, והיא מאכלסת כיום את עשרות הדירות שמכיל הפרוייקט.
ירושלים ה'תש"ע. נשיא ארה"ב ברק אובאמה דורש מישראל להקפיא את הבניה במזרח העיר, ראש הממשלה בנימין נתניהו משיב לממשל האמריקאי בשלילה. רשויות המדינה פועלות לאכוף את החוק על מבנים יהודיים, וכל אותה העת מתרחשת מתחת לפני השטח מלחמה של ממש. גורמים עלומים במדינות ערב פועלים לרכישת קרקעות בבירה, כשהתקציב הגדול המגויס למטרה זו, מקורו בגורמים אסלאמיים עתירי ממון.
במדינות המפרץ מוקצים מדי שנה תקציבי ענק לצורך 'גאולת קרקע פלשתינית'. במרוקו, בירדן, באיראן ובמדינות נוספות הוקמו עמותות ונוסדו קרנות מתוך מטרה מוצהרת לנסות ולשנות את מאזן הקרקעות בירושלים.
תיעוד מיוחד, המוכיח לכל הסקפטיים שבינינו את עובדת קיומה של פעילות זו, הגיע לידי 'בשבע' ונחשף כאן לראשונה.
השטח בוער
זוג מתווכים ערבים משועפט יצרו בשבוע שעבר קשר טלפוני עם אביחי בוארון, האחראי מטעם חברת 'דיגל' על אכלוס בתי שכונת נוף ציון, וביקשו להיפגש עימו.
המתווכים, חאכם וראסלן, באמצע שנות השלושים לחייהם, פנו לבוארון בבקשה לקנות את שטח הקרקע שבבעלות החברה "בכל מחיר". בוארון, שהיה משוכנע כי מדובר בשליחים זוטרים בלבד, נעתר לבקשתם לדון בעסקה, בתקווה לחשוף את שולחיהם. הוא זימן את אריה קינג, יו"ר הקרן לאדמות ישראל ופעיל מרכזי בגאולת קרקעות בירושלים, ואת אורי בן חמו, איש נדל"ן העובד עמו, כדי שיהיו לו לעזר. הפגישה כולה תועדה במצלמה נסתרת (ראה מסגרת).
לאורך כל הפגישה התעניינו זוג המתווכים הערבים בקניית הקרקע, אך סירבו לחשוף בפני המשתתפים את המקור למזומנים הרבים שברשותם. על מנת להמחיש את גודל העיסקה שהוצעה, נספר כי הערבים ביקשו לרכוש את שטח השכונה כולה, על 91 יחידות הדיור שבה, העומד על 114 דונם. יודגש כי על שטח זה קיימות עתודות קרקע לבניית כ-500 יחידות דיור נוספות וכן בית מלון. הסכום שהוצע היה 350 מיליון שקלים במזומן.
במהלך הפגישה יצא חאכם, אחד המתווכים, מחוץ לחדר כדי להתייעץ טלפונית עם אדם לא ידוע וקיבל הנחיות כיצד לנהוג ומה לומר. לאורך הפגישה הם חזרו ושאלו לגבי העברת הבעלות בטאבו, והדגישו שהם מעוניינים בשטח אדמה כמה שיותר גדול. חאכם אף התעניין בלא פחות מאשר אפשרות לפנות את התושבים היהודים שכבר גרים כיום בשכונה.
אולי מדובר בשליחים של ארגון טרור או של מדינת אויב? לא חששת להיפגש איתם?
"לא העליתי בדעתי לא להיפגש איתם", משיב בוארון "זה מספיק חשוב לעם ישראל כדי שניקח את הסיכון. זו מלחמה אמיתית. אסור להיות תמימים, הם פועלים גם במערב העיר ובכל הארץ. צריך להבין, השטח בוער".
האם בסופו של דבר גיליתם מי שלח אותם?
"בפגישה עצמה הם דאגו לא לחשוף את עצמם. הם היו זהירים מאוד. הם כנראה הבינו שאנחנו לא מעוניינים למכור אלא מנסים להתחקות אחרי המקורות שלהם, וכרגע הם מתחמקים מאיתנו ולא עונים לטלפונים".
בוארון מבקש להצביע על מהות המאבק לדעתו: "האויבים שלנו חותרים להשתלט על הארץ לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה טריטוריאלית ומקדישים לשם כך תקציבים אדירים. ידוע שסכומי הכסף שלהם גדולים לאין ערוך משלנו, אבל כאיש תנועת מעייני הישועה ברור לי שהכוח שלנו הוא ברוח. המאבק האמיתי הוא קודם כל בראש. אם הערכים יהיו רופפים אז יהודי יהיה מסוגל, ללא כל רגשות אשמה, למכור לערבים קרקעות או דירות בעד תשלום נאה. אבל אם נהיה מחוברים לשורשים, גם אחרון היהודים לא יעלה על הדעת למכור את ביתו לערבי בעד בצע כסף".
הבנים מילאו את הצוואה
שכונת נוף ציון, המשתרעת על שטח גדול של 114 דונם, ממוקמת בסמוך לשכונת ארמון הנציב ובפאתי הכפר ג'בל מוכבר במזרח ירושלים. כיום ניצבת השכונה כעובדה מוגמרת, אך ראשיתה בתקופה שלפני ארבעה עשורים, בחזון רחוק של יהודי מבוגר, ר' רחמים עבוד-לוי. בנו, יהודה לוי (54), מתאר את דמותו של אביו בהתרגשות: "אבא ז"ל היה איש ירושלמי שורשי, דור שני בארץ. בימים שלפני קום המדינה היה מלוחמי האצ"ל ואחר כך היה מבוניה של ירושלים. בשנות החמישים והשישים הוא היה מחשובי הקבלנים בעיר. הוא בנה בתים כמעט בכל שכונותיה של ירושלים: בית הכרם, גבעת שאול, קרית משה ועוד. הוא ראה בבניית ירושלים את הייעוד של חייו".
בשנת תש"ל (1970), כשהיה יהודה לוי בן ארבע עשרה שנים, לקח אותו אביו יחד עם אחיו הגדול לכיוון הר לא מוכר. הבנים צעדו עם אביהם ממושכות עד שהגיעו לראש הגבעה, ממנה ניתן היה לצפות על הר הבית, הר ציון, הר הזיתים והעיר העתיקה. "זה היה נפלא. אין אח ורע לנוף שנשקף אלינו משם", נזכר יהודה. הם עמדו שם ושאפו לריאותיהם מהאוויר הצלול, כשלפתע הכריז האב בקול נחוש "כאן תקום שכונה יהודית!".
"זה היה בגדר חלום. אני זוכר את עצמי כילד מתבונן על ההר מסביבי, ואז מסתכל על אבא ומבין עד כמה העניין משמעותי עבורו. אבא לא התייחס לשטח הזה כאל סתם עוד פיסת קרקע. כנראה באותו מעמד אבא נסך בנו את אותה נחישות שנזקקנו לה לאורך השנים לצורך הפיכת החלום הזה למציאות, למרות כל הקשיים בדרך".
בשלב ראשון ערך האב עיסקה עם בעל הקרקע הערבי בנוגע ל-60 הדונם שבבעלותו. "הסיכום ביניהם היה שאבא יבנה דירות על הקרקע וייתן לו בתמורה דירות על פי ערך הקרקע שנקבע ביניהם. אך זמן קצר לאחר ביצוע העיסקה אבא חלה ונפטר, ובעל הקרקע פנה אלינו כיורשים כדי לבטל את ההסכם".
הבנים, שראו בהקמת שכונה יהודית את מילוי צוואתו של אביהם, לא הסכימו לבטל את העיסקה. לאחר משא ומתן שנמשך שנים, קנו הבנים מבעל הקרקע הערבי את השטח כדת וכדין, תוך לקיחת הלוואות גבוהות למימוש העסקה.
בהמשך, כדי לעבות את השטח המיועד לבנייה, קנו האחים עוד כ-50 דונם שהיו בבעלות 11 משפחות יהודיות שונות מהארץ ומחו"ל.
"זו היתה עבודת נמלים. היינו צריכים לאתר כל משפחה ומשפחה ולנהל מולה משא ומתן. חלק מבעלי הקרקע נפטרו וזה היה תהליך ארוך ומייגע. בסופו של דבר השלמנו את הקנייה של כל הקרקעות ועברנו לשלב הביורוקרטי של השגת אישורי בנייה".
האחים פנו לראש העיר דאז, טדי קולק, כדי לקבל את אישורי הבנייה הנדרשים. הם הציגו בפניו את התוכניות העתידיות, אך הוא סירב להקשיב להם ודחה את בקשתם. "טדי קולק זרק אותנו מכל המדרגות. הוא צעק עלינו 'השתגעתם? שם אנחנו לא בונים ליהודים'. הוא אמר לנו 'יגדלו לי שערות על כף היד לפני שאתם תבנו שם'".
אבל הבנים לא התייאשו, והמשיכו במאמצים עילאיים להשגת האישורים. רק בשנת תשס"ה התקבלו סוף סוף ההיתרים הנדרשים לבניית 395 יחידות דיור. אהוד אולמרט, ראש העיר דאז, היה מתומכי התוכנית.
גם אהרון ברק אישר
אולם גם לאחר השגת ההיתרים הנכספים, לא הגיעו האחים לוי אל המנוחה ואל הנחלה. בעת גידור השטח שבבעלותם, החלו התפרעויות קשות מצד ערבים תושבי הכפר וכוחות הביטחון המליצו לא לאפשר בנייה במקום, בטענה שהדבר עלול להוביל להבערת ירושלים כולה.
במקביל, עתרו לבג"צ ארגוני שמאל ותושבי ג'בל מוכבר הגרים בסמיכות למקום בניסיון למנוע את הקמת השכונה היהודית. אך בכל המערכות המשפטיות, כולל בהרכב של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק והשופט סלים ג'ובראן, נדחו כל העתירות והבניה אושרה. "בית המשפט פסק שהקרקעות בבעלותנו כחוק. זו היתה פסיקה חד משמעית", מציין לוי.
בשנת תשס"ו (2006) הסתיימה בניית שלב א' של שכונת נוף ציון והחברה החלה לשווק את הדירות. "בהתחלה הגדרנו את קהל היעד שלנו כיהודים אמריקאים עם לב יהודי חם, שיגשימו את חלום חייהם כשיקנו דירה בסטנדרט בניה גבוה ועם נוף עוצר נשימה של הר הבית. נסעתי לארה"ב ומכרתי תוך ארבע שעות 36 יחידות דיור. היתה התלהבות אדירה, אבל אז פורסמה במהדורה האנגלית של עיתון 'הארץ' כתבה עם כותרות ענק שסיפרה על 'שכונת פאר יהודית בלב כפר ערבי'. התחילו ביטולים וכל המכירות קפאו. במשך שלוש שנים העסק עצר מלכת. הדירות עמדו מוכנות אבל משום מה לא הצלחנו למכור. עד שאביחי בוארון, שהתחבר לרעיון, נכנס לעובי הקורה", מחייך לוי.
בוארון מספר כיצד שמע לראשונה על השכונה. "בסביבות פסח בשנה שעברה התקשרו למערכת עלון השבת שלנו וביקשו לפרסם את שכונת נוף ציון בדחיפות. כשביררתי במה מדובר, התבררה לי תמונה עגומה למדי של פרויקט דירות במקום אסטרטגי, שלא מצליח להתרומם. סופר לי גם שעל פי המסורת היהודית, על ההר הזה עמדו אברהם ונעריו עם החמור בדרכם לעקידה והבנתי שמדובר במקום שורשי וחשוב.
"נסעתי לשכונה ולא האמנתי למה שראיתי. נוף ציון ממוקמת על צלע הר מול נוף עוצר נשימה של ירושלים. הנוף הנשקף משם הוא מראה מרגש של חומות העיר העתיקה, הר הבית ומה לא?! ומצד שני, השכונה עצמה היתה שוממה. רק שמונה משפחות גרו אז בשכונה לבדן. הרגשתי שזה יותר מדי חשוב ואני לא יכול לעמוד מנגד".
בוארון, תושב עמונה, בעל תואר במשפטים ובוגר ישיבת 'עטרת כהנים', חש מיד בצורך פנימי לסייע עד כמה שניתן כדי להחיות את המקום ולאכלס אותו במשפחות יהודיות. "נפגשתי עם יהודה לוי והסברתי לו שהציבור הדתי-לאומי הוא השותף הטבעי לחזון ולדרך שהתווה אביו ז"ל. הכנו תוכנית עבודה. התאמנו את מחיר הדירות ואת אופי השכונה לציבור שלנו והתחלנו לפרסם. ב"ה, תוך חצי שנה השלמנו את מכירת הדירות", מספר בוארון.
שלב הבנייה הראשון, הכולל 91 יחידות דיור, אוכלס בידי משפחות דתיות-לאומיות מכל גווני הקשת המגזרית.
"אחרי תשעה באב הגיעו להתאכלס המשפחות החדשות וזה היה מחזה מאוד מרגש. יהודה היה עם דמעות בעיניים. הקהילה בנוף ציון היא ערכית ואיכותית", אומר בוארון בגאווה, ומפרט אודות המשפחות המתגוררות בשכונה. "בין התושבים ניתן לראות את הרב סא"ל צדוק (דוקי) בן ארצי, ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית הרב סא"ל אייל קרים, איתן עוזרי מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר ועוד אנשים טובים ויקרים. כל תושבי השכונה שותפים להצלחה", הוא אומר בסיפוק, ומציין שהחברה קיבלה את כל אישורי הבניה הנחוצים לשלב ב', הכולל 112 יחידות דיור נוספות, גן ילדים ובית כנסת קבוע, שבימים אלו צפויה להתחיל בבנייתו.
יחסים שקטים עם השכנים
שכונת נוף ציון זכתה לא אחת לביקורות באמצעי התקשורת השונים. בשבועון 'ידיעות ירושלים' לדוגמה, פורסמה לפני כמה שנים כתבה על נוף ציון היהודית, הנמצאת כמו 'עצם בגרון' כהגדרתם בלב הכפר הערבי. "מאחורי עטיפת הצלופן הציונית מקבלים מובלעת של עושר בלב סביבה ענייה ומוזנחת", נכתב שם.
בוארון מסרב להתרגש מהנאמר. "זהו נרטיב שמאלני, שיכתבו מה שהם רוצים. אני לא מתבייש לומר שמדובר במעשה ציוני אמיתי. תושבי השכונה הם אנשים צנועים שחיים את חייהם בשלווה ואף אחד מהם לא בא לגור בנוף ציון כדי לעורר מדנים. בסך הכל מדובר ביהודים שמעוניינים לגור בירושלים. על פי התוכניות אמורות בסופו של דבר להתאכלס בנוף ציון כחמש מאות משפחות וזו בעיניי גאולה של ממש".
את חפצי לדרמן (30), אמא לשלושה ותושבת השכונה, פגשתי באחד הבקרים צועדת עם ילדיה בדרכם לגן הילדים. בנוף ציון הם גרים כשנה. "אחרי שנתיים שהיינו בשליחות בפלורידה, חזרנו לארץ והתלבטנו איפה לקבוע את ביתנו. בגלל שבעלי לומד ברובע, חיפשנו דירה באזור. חברים המליצו לנו על נוף ציון והאמת, כשראינו בפעם הראשונה את השכונה נרתעתי מהקרבה לבתי הערבים. לקח לי זמן להתרגל לזה. בעלי, לעומת זאת, התאהב מיד במקום. הוא מגדיר את המגורים בנוף ציון כהתיישבות בירושלים".
ואיך היחסים עם השכנים הערבים?
"די שקט כאן. נראה שהם השלימו עם המציאות והתרגלו לשכנים החדשים שלהם. בשבתות, לפעמים, בעלי ואני הולכים ברגל לכותל דרך הכפר. רק לעיתים רחוקות יש חיכוכים, אבל לא משהו רציני".
את יכולה לתת דוגמא?
"ביום העצמאות תלו כל השכנים דגלי ישראל במרפסות הבתים וגם על הגדר הציבורית של השכונה. ילדים ערבים מהכפר טיפסו על הגדר וקרעו את הדגלים. איש הביטחון הגיע מיד והזהיר אותם שלא יעזו לעשות את זה שוב, והרוחות נרגעו. ביומיום אין דברים כאלו. אנחנו נוהגים לפי 'חיה ותן לחיות' וב"ה החיים כאן נהדרים".
גם חנניה ריצ'מן, שעבר עם משפחתו מהיישוב שורש רק לפני שלושה חודשים, מתאר את החיים בשכונה כ'גן עדן'. מסלון ביתו ניתן לצפות בעיר העתיקה במלוא הדרה. "בשבתות בבוקר, לפני התפילה, אני נהנה לשבת על הספה ולהתבונן בנוף שממולי . ניתן לראות את הר הבית, את חומות העיר ואפילו את בית הכנסת החורבה. כל ירושלים במרחק נגיעה", אומר ריצ'מן בהתלהבות.
"האחים לוי הם אנשים ערכיים וראויים להערצה", מדגיש בוארון. "שנים ארוכות הם היו במצב מסובך ביותר. הם לא הצליחו למכור את הדירות, ומנגד הבנקים לחצו עליהם להחזיר את הלוואות הענק שלקחו כדי לבנות את השכונה. בעלי האג"ח בחברה הפעילו לחץ והיו מעוניינים לממש רווחים. לא יהיה מוגזם לומר שהחבל הכלכלי התהדק סביב צווארם. באותן שנים פנו אליהם עם הצעה סעודית רצינית לקנות את כל השטח בסכום אסטרונומי, וגם היתה בקשה מצד קבוצה של כארבעים עורכי דין, רופאים ורואי חשבון ערבים לקנות את הפרויקט כולו. האחים, למרות שהיו להם את כל התירוצים שבעולם, דחו את ההצעות הללו בלב שלם".
יהודה, מאיפה הכוח? בדרך להקמת השכונה עברתם שוב ושוב קשיים וסיבוכים כלכליים, משפטיים ובירוקרטיים, איך לא הרמתם ידיים?
"היינו ממוקדי מטרה. שאפנו ליישב את המקום הזה ביהודים כפי שאבא ביקש מאיתנו לפני ארבעים שנה. נכון, קיבלנו הצעות כלכליות מפתות מגורמי חוץ אבל דחינו אותן על הסף, כיוון שגם אבא היה דוחה אותן. לאבא היתה הסתכלות קדימה לדורות הבאים. המשפט של אבא מאותו היום "כאן תקום שכונה יהודית!" ליווה אותנו כל השנים. אבא קבע שדווקא כאן תקום שכונה יהודית, למרות שזה היה נראה כמה וכמה פעמים במהלך השנים בלתי אפשרי. כנראה לפעמים נדרשות עיניים לא ריאליות כדי להפוך את המציאות לחזון גדול".
כך קונים מיליונרים ערבים את ירושלים
להלן עיקרי הדברים כפי שנאמרו בפגישת העסקים שנערכה עם זוג מתווכי הדירות משועפט. עורך הדין מטעמם הינו יהודי ירושלמי.
לאורך כל הפגישה ולאחריה זוג המתווכים סירב בתוקף לחשוף את מקור הכסף.
אביחי: השאלה אם אתה רוצה לקנות קרקע?
חאכם: כן...כן...
אביחי: או שאתה רוצה שאנחנו נבנה עבורך ואתה תקנה קרקע + דירות?
אורי: אביחי, הוא בונה יותר זול ממך...
חאכם: בטח אני בונה יותר זול – אני רוצה קרקע.
אביחי: אתה צריך להבין שזה לא אדמה. זה קרקע עם זכויות בניה למאות בתים.
חאכם: זה קרקע שלך? זה שייכת לך?
אורי: קרקע פרטית.
אביחי: קרקע פרטית בבעלות החברה.
חאכם: כשאנחנו עושים עסקה זה עובר בטאבו?
אביחי: כן, אבל בוא נשים סייג – כמובן שזה מותנה בהסכמה של החברה אם העסקה טובה או לא. אני לא מחליט, אני רק אחראי כאן של ההקמה של השכונה. זה לא שלי פרטי.
חאכם: אתה יכול לתת לי את מספר החלקה וגוש כי יש לי עורך דין...
אביחי: מי זה?
חאכם: אולי אתה מכיר אותו... שכחתי... רגע אני אתקשר...
אריה קינג: הוא ירושלמי?
ראסלן: בקינג ג'ורג'.
אביחי: נו מה אמרו?
חאכם: תשמע איך שאמרו לי, שאתם עומדים למכור את כל הפרויקט ביחד...
אורי: לא – אנחנו משווקים דירה דירה.
אביחי: מי אמר לך?
חאכם: תשמע, כל העיר יודעת ובאמת שבאנו אתמול ראינו דיירים כאן.
אורי: בהתחלה לא היה מאוכלס והיום כבר נמכר ומאוכלס כמעט הכל – יש כאן רחוב שלם מלא דיירים. רק בשנה האחרונה נמכרו שבעים דירות.
חאכם: בוא נדבר אם לוקחים כל הפרויקט ביחד.
אביחי: אבל זה קשה – יש כאן רחוב באמצע.
חאכם: אז לכל השטח התחתון עד הכביש – כמה דונם זה?
אביחי: בערך 60.
ראסלן: אפשר גם את השטח למעלה של המלון, למה לא – אם אתה יכול לשנות התכנון לגבי המלון...
אריה קינג: אבל זה הרבה כסף – מאיפה תביא את כל הכסף הזה?
אביחי: הוא דיבר על הרבה כסף.
אורי: אתם יודעים כמה זה?
אביחי: הם יודעים... הוא הציע הצעה של הרבה כסף.
חאכם: שמע, שאני נמצא כאן אני יודע על מה אני מדבר. אני לא מדבר על... סליחה... איזה מחנה...
אביחי: חאכם מה רצית להציע?
חאכם: לקחת מהרחוב למעלה עד הרחוב למטה – הקרקע... ואח"כ נדבר על בניה ונקבל את זה.
אביחי: אז אתה מה מציע – 350 על הכל?
חאכם: כן. 350 מליון שקל.
אורי: מה, על הכל? על כל הקרקע עד למטה?
חאכם: כן.
אביחי: על כל הקרקע ההצעה שלו היתה 350.
חאכם: בטלפון.
אורי: מאיפה אתה מביא את הכסף?
אביחי: מי משלם את זה?
חאכם: לא יכול לומר.
אביחי: אני צריך להביא לבעל הבית משהו מסודר לא דיבורים.
חאכם: תאמין לי הזמן שלי מזהב... אני לא בא ל.... גם הזמן שלך... לא חסר לי כאב ראש להגיע לכאן לשגע אתכם... נעלה שנינו לעורך דין, מה שהוא מחליט נתקדם. כל מה שהצעתי לך זה משהו קיים על אמת. תביא לי את הפרטים של הקרקע אני אבדוק.