27 ספרים יש מאחורי הסופר חיים ולדר, רובם ככולם רבי מכר. בהרבה מהם הוא משמש כעט לסיפורים מופלאים של השגחה פרטית שמגיעים אליו (כדוגמת הסדרות 'אנשים מספרים על עצמם' ו'ילדים מספרים על עצמם'), ובחלקם הוא טווה את העלילה בעצמו (כדוגמת: 'שימו לב אל הנשמה'). ועם יד על הלב, אלו ואלו מצליחים לרתק ומרגשים בכל פעם מחדש.
"כשאתה רואה את העולם ורוצה לצעוק לו משהו – רוב הסיכויים שלא ישמעו אותך. כי מי אתה שתשנה את העולם, ומי אתה שתגרום ליושביו לחשוב אחרת מכפי שהורגלו? אבל כשאתה מספר סיפור – אנשים יקראו, מסיבה פשוטה: אנשים אוהבים סיפורים", הוא כותב בהקדמה לספרו החדש, 'אנשים ללא מסיכות – סיפורם של אנשים שהעזו להיות מי שהם', "הדרך שלי לגרום להם להקשיב ולשמוע – היא לצעוק את הדברים מתוך הסיפורים".
ולדר הוא יועץ חינוכי, ממנהלי 'המרכז לילד ולמשפחה' שפועל רבות למען ילדים ונוער. וככזה יש לו הרבה מה "לצעוק" בשמם, מתוך סיפוריו. חשבתם פעם מה באמת עובר בנפשו של ילד היפראקטיבי? של ילד דחוי? או הקמצן של השכונה? איך מרגיש זוג חשוך ילדים? או הורים לילד שמצליח להוציא אותם מדעתם? ואיך דווקא רווק מבוגר ופטפטן יכול להציל עסק אבוד מקריסה?
ולדר, בכתיבתו הקולחת והשנונה ודמיונו הפורה, מצליח לנטוע בנו את תחושת ההזדהות, ההבנה והסבלנות שבדרך כלל אין לנו עבור כל אותם אלו שבשולי החברה, או אף במרכזה. הוא מחדד בנו את חוש הביקורת כשצריך וכן את האהבה והקבלה של כל אדם.
את סיפוריו הוא שוזר בסיפורים אמיתיים מהעבר היהודי, ומצליח להפתיע בכל סיפור מחדש. אך למרות העושר והמגוון, הסיפור שנחרת בזכרוני ביותר הוא 'בן הקצב', סיפורו של ילד דחוי שאמו נפטרה בלידתו ואביו מתכוון לגרשו מביתו. בגיל 8 הוא בורח מביתו, נודד ולן תחת כיפת השמיים עד שכעבור זמן מה הוא מוצא מפלט אצל רב העיר. הוא חוזר אל ביתו כעבור עשרים שנה - כאחד מענקי כל הדורות. מצליחים לנחש מי זה?
דומני שאם בבתי ספר היו משכילים להפגיש את התלמידים באופן הזה עם גדולי ישראל, דרך סיפור, היינו מצליחים לגרום להם להקשיב לנו כמו שלא הקשיבו מעודם.