טעות יעשה ראש הממשלה נתניהו אם יפרש את נצחונו במרכז הליכוד בשבוע שעבר כייפוי כוח מטעם המפלגה ללכת לוויתורים מדיניים מפליגים. נתניהו אינו מגלה את קלפיו ואינו חושף את תכניותיו המדיניות. מהלכיו ניתנים לפירושים שונים ומנוגדים. אולי הוא עצמו אינו יודע אם פניו למדינה פלשתינית שבירתה ירושלים או למשיכת זמן ומסמוס המשא ומתן. שיחקה לידי נתניהו העובדה שאיש משרי הליכוד הבכירים לא הצטרף, לפחות לא פומבית, לפרשנות שהציגה את ההצבעה על דחיית הבחירות למרכז כהתמודדות אידיאולוגית על הקו המדיני של המפלגה. היחיד שעשה זאת היה משה פייגלין, שדיבר בגלוי ובמפורש על כך שמדובר למעשה בהצבעה על חלוקת ירושלים.
לאורך כל המאבק המשפטי למען קיום הבחירות למרכז במועדן, פייגלין התאפק והנמיך פרופיל, כדי שהדרישה לקיים את הדמוקרטיה ואת חוקת המפלגה לא תהיה מזוהה איתו אישית. נתניהו לעומת זאת עשה הכול כדי שההצבעה תתפרש כהתמודדות אישית בינו לבין פייגלין. בישורת האחרונה, לאחר שההכרעה המשפטית נפלה, החל פייגלין לשתף פעולה עם קמפיין ההתמודדות האישית, שמבחינתו היווה הוכחה לכך שהוא האלטרנטיבה היחידה לנתניהו, אשר בגד בערכיו. ולאחר שההצבעה הפכה לאישית, התקבלה הכרעה ביחסי כוחות דומים לתוצאות ההתמודדות האישית בין נתניהו לפייגלין בפריימריס על ראשות הליכוד בקיץ תשס"ז.
אין להתעלם גם מהעובדה שהמצביעים היו משוחדים מלכתחילה לצד מסוים. רבים מהם רכשו בעמל רב את מעמדם המתגמל כחברי מרכז. נתניהו הציע להם שוחד פוליטי בדמות הארכת כהונתם עד למועד בלתי ידוע, בעוד מצדדי קיום הבחירות במועדן מציעים להם לפזר את עצמם לדעת. באורח פלא, הפעם התקשורת המגויסת לא מיהרה להאשים בשחיתות חברי המרכז, שהצביעו נגד הדמוקרטיה ובעד עצמם ללא יותר מדי נקיפות מצפון.
בעיקר צריך לזכור שחברי המרכז אינם מהווים שיקוף אידיאולוגי מדויק של כמאה אלף חברי הליכוד. כזכור, מדובר במרכז שנבחר לפני שמונה שנים, בימי שלטון אריאל שרון ולפני שהאגף הפחות ימני ערק לקדימה. את הפרופיל האידיאולוגי של מתפקדי הליכוד כיום, שבחירת הרשימה לכנסת נתונה בידיהם, מבטאת הרבה יותר טוב רשימת הליכוד לכנסת הנוכחית שאותה הם בחרו. בראש הרשימה הזאת הוצבו מי שהיו מזוהים עם אידיאולוגיה ימנית יותר: גדעון סער - שבינתיים שבר שמאלה ומן הסתם ישלם על כך מחיר בפעם הבאה; גלעד ארדן, רובי ריבלין, בני בגין, בוגי יעלון. זוהי רשימה שנכללו בה נצים מובהקים רבים כמו לאה נס, ציפי חוטובלי, יריב לוין ודני דנון.
את מתפקדי הליכוד אי אפשר לשחד כמו את חברי המרכז בהארכת כהונתם. מספרם הגדול אינו מאפשר לבסס עמם יחסי תן וקח ולקנות אותם עם כיבודים וג'ובים. יש להניח שגם לקראת הבחירות הבאות יזכרו חברי הליכוד היטב מי מהח"כים היה נאמן לערכי ארץ ישראל, המורשת היהודית, ההתיישבות והכבוד הלאומי, ומי תמך במהלכים מדיניים תבוסתניים של ממשלת ימין שמאמצת את דרכו של השמאל.
מכינה לשירות מצפוני
המאבק נגד שימוש פסול בחיילי צה"ל למשימות של עקירת יישובים ועימותים עם מתיישבים אינו רק עניינם של כמה צדיקים מישיבת הר-ברכה, אשר מרצים בימים אלו עונש מחבוש בגלל עמידתם על הזכות להמשיך ללמוד בישיבת הר-ברכה במסגרת ההסדר. כל מי שסבור כי אסור שמשימות כאלה תוטלנה על חיילינו, כל מי שאינו רוצה למצוא את עצמו או את ילדיו יוצאים למשימה הבזויה הזאת, צריך לחוש שותפות עם מאבקם המסור על דמותו של צה"ל כצבא העם שאינו צבא גירוש.
תגובתה ההיסטרית של הצמרת הביטחונית למחאת השלטים בחטיבת כפיר, תחילה בעונש הבלתי מידתי שהוטל על הלוחמים המוחים ובהמשך בביטול מסלול ההסדר בישיבת הר ברכה, רק מוכיחה עד כמה המאבק המוסרי הזה מאיים על תכניות הגירוש. כיוון שכך, ראוי לחשוב על דרכים יעילות וראויות להמשיך במאבק זה, המגשים את צוואתו התורנית-הלכתית של מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.
שני מסלולים מרכזיים, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות, מכנסים במסגרתם קרוב ל-3000 מתגייסים דתיים מדי שנה. אך שני המסלולים, כל אחד מסיבותיו, אינם בנויים למאבק הזה. ישיבות ההסדר, שרבים מרבניהן מקבלים עקרונית את פסק ההלכה של הגר"א שפירא, נתונות לאיום סחטני על עצם קיומן. על פי תקדים הר ברכה, ישיבת הסדר שחייליה יסרבו לפקודת הגירוש בתמיכת רבניהם - דינה להיסגר. חיילי הסדר שיסרבו לגרש יהודים ייענשו, על פי התקדים, שלוש פעמים: יידונו למחבוש, יועברו מתפקידי לוחמה, ולבסוף יודחו ממסלול ההסדר.
את תלמידי המכינות הקדם-צבאיות אי אפשר להעניש בשירות ממושך. הרי לכך הם מכוונים מלכתחילה. למרות זאת, גם בוגרי המכינות אינם מתאימים למאבק הזה. אותם הרי מלמדים לשאוף למעלה, לתפקידי קצונה בכירה, והתנהגות מצפונית על חשבון המשמעת לא תסייע לכך. הם שואפים לשירות קרבי, רצוי בסיירות, והדחה מתפקידי לוחמה היא איום משמעותי עבורם. גם את המכינות עצמן אפשר להעניש בשלילת התקצוב הנדיב לו הן זוכות ממשרד הביטחון. והעיקר, מרבית הרבנים והמחנכים במכינות מחזיקים בדעות ציבוריות והלכתיות הדוגלות בעשיית כל מאמץ כדי להתחמק מעימות עם פקודות הגירוש, מה שדי מבטל את האפשרות שאת המאבק הזה יובילו תלמידיהם.
המסקנה היא שצריך להקים מכינה קדם-צבאית לסרבנים. נשמע אבסורדי? אז ננסח קצת אחרת ונסביר. את המאבק על שירות תורני מצפוני בצה"ל יוכלו לנהל בעיקר חיילים שהיכולת לפגוע בהם היא מוגבלת. בצה"ל הבינו שעונש המחבוש על סירוב לגרש יהודים אינו מרתיע דיו, ולכן תפסו את ההסדרניקים בבטן הרכה שלהם - שאיפתם לחזור וללמוד בישיבה. מי שמלכתחילה התגייס על מנת לשרת שלוש שנים לא יהיה נתון לאיום הזה.
החיילים שייאבקו על דמותו של צה"ל צריכים להיות חדורים בהכרה שהמאבק הזה מקדש שם שמיים ותורם לביטחון המדינה לא פחות מהשתלבותם של חובשי כיפה בדרגות בכירות. כדי להתכונן רוחנית לקראת גיוסם לצבא, הכנה שתכלול בצד הלימודים המקובלים גם ביסוס מעמיק של ההשקפה התורנית בעניין האיסור לעקור יישובים, הם ילמדו שנה או שנתיים לקראת השירות במסגרת ישיבתית. זו לא תהיה מכינה קדם-צבאית רגילה, שכן משרד הביטחון יסרב לתת לה מעמד כזה, אלא ישיבה שתלמידיה דוחים גיוס במעמד 'תורתו אומנותו'. הם יחונכו גם על ערך השירות הצבאי ועל חשיבות המשמעת. בדרך כלל יהיו צייתנים כלפי המפקדים, אך במקרים קשים ויוצאים מן הכלל בהם תיווצר סתירה בין התורה לפקודה - הם יהיו צייתנים לריבונו של עולם ולתורתו, שהרי כלל גדול בהלכות משמעת קובע כי "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?!". הם יהיו לוחמים מסורים ומקצועיים מהמעלה הראשונה שמוכנים למסור את נפשם למען עמם, ומסרבים בתוקף לתקוף את אחיהם ולגרשם מבתיהם. הם ישמחו לשרת שנים נוספות כקצינים, אך הטיפוס בסולם הדרגות לא יהיה כה חשוב בעיניהם. אם מישהו יעז להציב את הסכמתם לגרש יהודים כתנאי לשירותם כחיילים קרביים, הם יעדיפו להיות ג'ובניקים ובלבד שבתחום המאבק הקריטי על דמותו של צה"ל ימשיכו להיות בסיירת. על פי הסיפורים, נדמה לי שסא"ל עמנואל מורנו הי"ד היה לוחם מהסוג הזה. שמענו שהוא לא היסס להכריז שלא ייטול שום חלק בגירוש, ומצדו שיזרקו אותו מהצבא. אולי כדאי לקרוא למכינה הזאת על שמו.
אלמלא היינו בשלב מאוחר יחסית של הרישום למוסדות שלאחר התיכון, הייתי ממליץ לפתוח מוסד ברוח זו כבר בשנה הבאה. נראה לי שהיישוב הר ברכה יכול להיות מקום מתאים להחזיק בו מוסד כזה, בנוסף לישיבה הגבוהה שכבר קיימת בו.