הממלכה שוב מאוחדת: קמרון הוא ראש ממשלת בריטניה, הכריז ידיעות אחרונות ביום שלשי השבוע ונדמה כי אנחת רווחה של התקשורת בארץ נשמעה היטב אפילו ברחוב דאונינג 10. למעשה, 'שליחנו לבריטניה', עבדכם הנאמן, לא התרשם שהבריטים לוקחים כל כך קשה את מערכת הבחירות האחרונה. מי שסייר ברחובות לונדון בימים שקדמו לבחירות היה צריך להתאמץ כדי למצוא שלטי תעמולה; משדרי הבחירות בטלוויזיה נפתחו בסך הכל רבע שעה לפני סגירת הקלפיות (עשר בערב) והצצה מקרית בצהריי היום בתחנת הצבעה במרכז הבירה גילתה בדיוק שני מצביעים. אפילו ברגע הכרזת התוצאות במדגם הטלוויזיה לא נשמעו קריאות אכזבה או ניצחון מהפאב הסמוך למלון שלנו.
ולמרות הקרירות הזו והתוצאות הלא מוחלטות, הבריטים עשו את זה מהר: הבחירות הסתיימו בשבוע שעבר בחמישי בערב וכבר ביום שלישי מונה מנהיג השמרנים לראש הממשלה בידי המלכה, אף על פי שטרם הרכיב קואליציה. אפשר להעריך שזה יקרה בימים הקרובים.
איך מצליחים בממלכה המאוחדת לעבור את הבחירות בצורה יחסית חלקה כל כך? בעזרת כמה קווי אופי ייחודיים: קור רוח וכבוד למסורת. בריטניה כבר מזמן אינה בריטניה 'הגדולה', אבל תושביה עדיין מרגישים מספיק בטוחים – אם לא בפוליטיקאים, לפחות במלכה הוותיקה. עיתון אחד אף כתב זאת במפורש: כמה טוב שהמלכה היא 'המבוגר האחראי' שכבר ראה הכול ולא יילחץ מאי-הוודאות הפוליטית. אחרים הזכירו כי גם השבוע לפני 70 שנה התמנה סיר ווינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת קואליציה. ו-70 שנה בהיסטוריה הבריטית הן ממש יום אתמול.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מכך? שלחץ והיסטריה ברוב המקרים רק מעכבים, ולא מועילים; וגם – למרות שזה לא חידוש גדול לקוראי 'בשבע' – שאפילו בעידן האינטרנט יש ערך לכבוד למסורת ולהיסטוריה.