על דעת עצמי

רגע לפני שהתפנו לעסוק בפרשה הביטחונית האחרונה, עוד הספיקו הח"כים הערביים לרתוח על חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניין ג'ק טייטל. כזכור, קבע הפסיכיאטר המחוזי כי טייטל, החשוד בשני מעשי רצח ובניסיונות לרצח, אינו כשיר לעמוד לדין. ועל כך אמר ח"כ אחמד טיבי בכעס: "יש תופעה שהעולם צריך לחקור: ערבי שהורג הוא תמיד טרוריסט. יהודי שהורג הוא תמיד מטורף שאינו כשיר לדין".

ולראשונה בחיי, אני מסכים עם כל מילה.

הסיפור הבא מסתובב כבר שנתיים באתרי אינטרנט נידחים, ומשפט וחצי אודותיו הופיעו גם במדור נידח זה. 'כשהכריש והדג נפגשו לראשונה', חיבור שכתב גלעד שליט בגיל 11, יצא ב-2007 כספר שהכנסותיו נתרמו לעמותה להשבת השבויים והנעדרים (שהחיילים רגב וגולדווסר ז"ל עדיין נכללו ביניהם). על הסיפור עצמו – שבו הכריש החמוד מתיידד עם הדג במקום לחטוף אותו, להחביא אותו במנהרה אפלה ולמנוע ממנו ביקורים של הצלב האדום – כבר הבעתי את דעתי בעבר. לא ממש לטעמי, אבל ניחא, המטרה מקדשת וכו' וכו'.

דא עקא – אם כבר נכנסתי לארמית – שליט הילד לא ממש הגה את הסיפור מדמיונו. למעשה, סיפור העלילה לקוח כמעט במדויק מספרה הוותיק של המשוררת שלי אלקיים "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה", שאותו ככל הנראה למד גלעד שליט בבית הספר. בפתח ספרו של שליט אמנם מופיע שמה של אלקיים כהשראה לסיפור, אבל גם אם הדבר יספק את בית המשפט – מבחינה עובדתית זהו קשקוש מוחלט. שליט לא כתב סיפור משלו "בהשראת" אלא שכתב סיפור ישן במסגרת תרגיל לימודי, וכל פלפול משפטי על זכויות יוצרים לא ישנה את הבעייתיות הערכית: זכויותיה ופרנסתה של מחברת הספר המקורי נרמסו בשם קדושת הקמפיין למען גלעד.

בשבוע שעבר פרסמה אלקיים את גרסתה לפרשה באינטרנט, וכעבור זמן קצר חזרה עליה בראיון ליעל דן בגל"צ. המראיינת מצדה לא גילתה הבנה לתחושותיה של אלקיים. "הוא העתיק רק את הנרטיב", טענה באוזני המשוררת, "בטקסט אין העתקה". מצחיק, הרי נרטיב זה כל מה שיש כאן. ממה בדיוק הקורא של 'הכריש והדג' אמור להתרשם, מהעושר הלשוני? ברור שכולנו אמורים להתפעל מהרעיון המקורי ורודף השלום שהמציא ילד בן 11. אז זהו, שהוא לא מקורי.

תגובתה של דן מעידה על חשיבותה העקרונית של הפרשה – לכאורה אייטם דלוח למדורי הברנז'ה והספרות, אבל למעשה שיעור מצוין בדעות קדומות ובפרות קדושות. אומר זאת כך, יונית: אם אני הייתי מוציא לאור ספר בשם 'מעשה בחמישה נפצים', שבו היתה מופיעה יצירה של מרים רות בשפה ילדותית ובשינויים קלים, יעל דן לא היתה מזכה אותי בקלות רבה כל כך. אבל האהדה לגלעד שליט והחמלה כלפי משפחתו אוטמות לחלוטין את עצמאות המחשבה.

ומצד שני, גם אני עקבתי אחר הסיפור הזה מתוך עמדה קדומה. עד לשבוע שעבר חשתי אמפתיה כלפי המשוררת אלקיים, שאת שתיקתה המתמשכת בפרשה פירשתי כחשש מוצדק מפני מאבק ישיר במשפחת שליט האהודה. אבל כשאוזניי וקולה של אלקיים נפגשו לראשונה, התהפכה התובנה שלי ב-180 מעלות. מחנכת הדור היתה כה גסה, חסרת רגישות אנושית ונעדרת מודעות עצמית כפי שרק משוררי שלום יכולים להיות. הנה פנינה אופיינית: "בערך ארבע שנים אני חטופה ספרותית בשבי של משפחת שליט". ועוד אחת: "הזכות שלי לזכות היוצרים על היצירה שלי קיימת כמו שלגלעד שליט יש זכות להיות חופשי. זה אותו דבר". מותר לקוות כי שום תלמיד לא יכתוב מחדש את הטקסט הזה של אלקיים. ועדיין זה לא אומר שאין צדק בטענותיה.

א. נפתח בפינה לניכוש עשבים רעילים בתקשורת: בכל מקרה של תאונה ביתית שבה נפגעים ילדים, מסתיימת הידיעה החדשותית במשפט הקבוע: "המשטרה בודקת חשד לרשלנות", כשהכוונה להורים. מכיוון שגם כך ההורים סובלים מספיק, ומכיוון שבדרך כלל מסתיימת הבדיקה בלא כלום, הגיע הזמן לבצע אותה בשקט ולמחות את המנטרה התקשורתית הזו מעל פני האדמה.

ב. ומיגון לשמחה: "סשה ברון כהן התחתן עם בת זוגו הוותיקה, השחקנית איילה פישר, בטקס יהודי צנוע בפריז. הם העדיפו להגיד 'איי דו' בעיר האורות..." (יידישקייט נוסח מדורי רכילות, סופשבוע של מעריב מיום ו').

ג. מבזק דיסקים קצר: אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור הותיר אותי שווה נפש, אף שהלהיט 'הירושימה' הוא הברקה. וחוץ מזה, נדמה לי שספקטור גנבה את הקול שלה מאפרת גוש; ואילו נינט טייב מבצעת נהדר את שירי הרוק הכבד באלבומה 'קומוניקטיבי', אבל השירים עצמם לא טובים בעיניי. בנוסף, זמרת רוק בועטת לא יכולה למלא שני עמודים צפופים של תודות משתפכות בחוברת האלבום, פשוט לא.

אם יש משפט אחד המסכם את עמדתי על עיתונות הספורט בישראל, זה משהו כמו "ריבון העולמים, מה יש להם?" אני לא מצליח להבין את השפה הבוטה, את האינטריגות, את מלחמות ה'פרסום ראשון' המגוחכות ואת העלאת הגרה המתמשכת בנושא שיטת הקיזוז של ליגת העל בכדורגל. עוד פחות מזה אני מצליח להבין את ההתנגדות הגורפת לאותה שיטה, שלפיה נמחקות מחצית מנקודותיהן של קבוצות ליגת העל בכדורגל לפני השלב האחרון של העונה. בעיניי זוהי שיטה מצוינת, ספורטיבית להפליא, שיצרה השנה עניין ומתח, ויש בה גם אמירה מדויקת והגיונית: באליפות צריכה לזכות הקבוצה המצטיינת במשחקים האחרונים והחשובים, לא במשחקי הגישוש המשעממים של פתיחת העונה.

ולמרות זאת, ייתכן שיש לבטל את שיטת הקיזוז לקראת העונה הבאה, ולו משום שאוהדי הספורט עדיין לא בשלים לחלק מספרים דו-ספרתיים ב-2. על כן אני מציע תוכנית אלטרנטיבית שתגביר את העניין במשחק הכדורגל, באמצעות שינויים של חוקי המשחק. ולא, אני לא מדבר על הרעיון הפופולארי לבטל את חוק הנבדל. תנו לי קצת קרדיט: הרעיונות שלי מעט יותר יצירתיים מזה.

למשל, יש לבטל לחלוטין את התיקו המאופס. אין שום סיבה שאוהדי כדורגל יקנו כרטיסים כדי לצפות בלא כלום. כל משחק שיסתיים ללא שערים יוכרע באמצעות פנדלים, והמנצחת היא היחידה שתזכה בנקודת ליגה (אבל הפנדלים לא ייכללו בהפרש השערים שלה). בכלל אני חובב גדול של שיטת הפנדלים, משום שהפגנת קור רוח ברגעי לחץ היא חלק מהמשחק. אלא שבמקום חמש בעיטות, יש לאפשר לכל קבוצה לבעוט עשר פעמים, ולהגביל את הבעיטות בזמן. כך יוכרע המשחק יותר על יכולת מקצועית ועמידה בלחצים ופחות על מזל.

את הוצאות החוץ מאחורי הראש צריך היה לבטל מזמן. אין יותר מעצבנת מהתנועה הזו של הוצאת הכדור מהעורף ומסירתה ישירות לרגלי היריב. יש להוציא את כדורי החוץ ברגל, כמו בעיטת עונשין. באופן זה ייכבשו יותר שערים במשחק, וגם יהיו פחות רגעים מתים, משום שקבוצות ייזהרו יותר לא לבעוט כדורים החוצה. גם את בעיטות השוער הייתי מורה לבצע מהמקום שבו יצא הכדור מהמגרש בפעם האחרונה.

יש לבטל מיד את חוקי המשמעת המרגיזים המוציאים את כל ההנאה מהמשחק. שני כרטיסים צהובים יביאו להרחקת השחקן רק אם הוא קיבל אותם בגלל תיקולים ברוטליים. אם שחקן קיבל כרטיס צהוב בגלל הורדת חולצה, נגיעת יד מכוונת או שיחת נפש עם הקוון, הוא יורחק רק אחרי הכרטיס השלישי או הרביעי. כמו כן, יותר למאמן קבוצה להיכנס למגרש בכל רגע נתון כדי לשוחח עם שחקניו, לצרוח עליהם או לגרור אותם באוזניים החוצה. ברגע שהמאמן יפנה לשחקן יריב או לשופט – הוא יורחק מיד.

יש לי עוד רעיונות, חלקם מותאמים במיוחד לקבוצה שאני אוהד (שחרור נמרים במגרש במהלך המשחק, כדי שהשחקנים יתחילו לזוז סוף סוף) אבל נדמה לי שבינתיים כבר איבדתי את רוב הקוראים ואת כל הקוראות. ולכן אפעיל על עצמי כעת את שיטת הקיזוז ואפסיק כאן.