אברהם ליפשיץ, המחנך הוותיק והנמרץ שמונה לאחרונה לתפקיד ראש מינהל החינוך הדתי, מתכוון ליישם את האינטגרציה המוצלחת שהוביל באולפנית טבריה, בכל מוסדות החינוך הדתיים.הוא נמנע מלאיים על בתי הספר הפרטיים, אך סבור שלכולם צריך להיות חלק בעשייה של הממ"ד בפתיחת השערים לכל המעוניין בחינוך דתי. ליפשיץ לא מכיר את המושג 'שחיקה' בהוראה, מעריך שנות ישיבה של מורה לפחות כמו תואר אקדמי ויש לו גם תכניות לשילוב ההורים בעשייה החינוכי.

את השפם, החיוך, החזון והתזזיתיות של אברהם ליפשיץ, לא שוכח כל מי שפגש אותו לפני 20 שנה, כמזכ"ל תנועת 'בני עקיבא'. האמונה והלהט, הרצון לעשות ותודעת השליחות לא השתנו. אולי רק הבשלות והמחויבות הממסדית המוטלת עליו כעת הם אחרים וכן, גם היעדרה המורגש של חולצת התנועה.

בדבריו של ליפשיץ, ראש המינהל לחינוך דתי מזה ארבעה חודשים, משתרגים כל העת סיפורים ודברי תורה ואמונה. עד כדי כך, שניתן לחשוד בו שהמעשיות אינה הצד החזק במשרתו החדשה. כשפותחים איתו גם את הנושא הזה, מתגלה פרק בחזון יישומי או ביישום חזוני - אם תרצו. ואת כל אלה הוא מתכוון לגייס כדי להבעיר מחדש את אש ההתלהבות בחמ"ד ולשקם את המערכת הגדולה הזאת, שבינתיים פארה מצוי בעברה.

שירות בקבע במערכת החינוך

'עמוס' היא מילה קטנה מדי כדי להגדיר את סדר היום של ליפשיץ, שגם פקידי משרד החינוך מסתכלים עליו בהתפעלות. ליפשיץ, תושב חיספין, נמצא מיום ראשון עד חמישי בלילה בירושלים, והוא מקיים מדי יום פגישות וישיבות עבודה עד חצות הלילה כמעט. את הבית הוא רואה לקראת שבת, או קופץ לשם באופן חד פעמי אם במקרה היה בסיור עם מפקחים בצפון.

אתה ממש בשירות קבע.

"זה הסיכום. שירות קבע, ולכן זה לא יהיה להמון שנים. רק כדי לתת תנופה למערכת ולחזור בחזרה לאולפנית בטבריה, שאני מחכה להם ואני מקווה שהם גם מחכים לי".

ה'אולפנית' של ליפשיץ, שתחזור עוד פעמים רבות בשיחה, היא בהחלט משהו שהוא בנה בשתי ידיו ("אל תכתבי על שום דבר שאני עשיתי. אנחנו כמה חבר'ה, צוות"). הוא הגיע אליה כשהיתה תיכון עירוני שעמד להיסגר, וכיום היא מונה למעלה מ-1,000 תלמידות ושואבת אליה תלמידות מכל אזור הצפון. המוטו: מקבלים את כולן ומצמיחים את כולן. בחינות הכניסה נבראו כדי ליצור כיתות הטרוגניות יותר. ליפשיץ נושא על גבו את האולפנית לכל מקום, היא הדגם שלו, החזון. הוא לא מתכוון שכל הארץ תהיה טבריה, אבל משהו מהאולפנית ההיא שבעיר הקודש, כך הוא משוכנע, צריך לדבוק בכל מוסדות החינוך הממ"די.

ליפשיץ עצמו לא גדל על ברכי האינטגרציה. הוא למד בבית ספר יסודי-אליטיסטי עוד כשהדבר היה נדיר. בהמשך הוא למד בישיבה תיכונית, אחריה הלך ל'הר עציון', ומשם ללימודי מחשבים ב'מכון לב'. "לא יודע", הוא משיב לשאלה איך הצמיח דעות אינטגרטיביות, "היום אני לא מבין את המקום שבו למדתי". לאחר הרהור של כמה רגעים הוא משיב: "אולי הגרעינים נזרעו כשהייתי בכיתה י"א בסניף בני ברק, והייתי משוכנע שאכנס להדרכה ואהיה המדריך האולטימטיבי בסניף שלי. אבל אז ניגש אליי המדריך ואמר שאני נשלח עם עוד כמה חברים להקים את סניף פרדס-כץ. אז, לראשונה, פגשתי במציאות חיים אחרת". הפעם השנייה בה נפגש עם ה'חיים' היתה כשבמקביל ללימודיו במכון לב הוא הדריך ב'קרית נוער', שהכילה את כל סוגי האוכלוסייה. "אולי אז נפגשתי באמת הפנימית הזאת".

אחרי מכון לב, התלבט ליפשיץ בין עבודה בתחום המחשבים לחינוך. לבסוף נענה לבקשת חברים לעלות לגולן ולהקים את המדרשה בחיספין. עוד לפני שהשנה ההיא הסתיימה, הוא קיבל פנייה לנהל את התיכון בטבריה. "זה היה בית ספר מקיף דתי שעמד לפני סגירה. לא היה שם טוב", הוא אומר בזהירות כדי לא לפגוע בקודמו, "אחרי שנה הפרדנו את המוסד לאולפנית ולישיבה. ואני נזהר ואומר שהיינו האולפנה הראשונה ללא פנימייה".

לא הפחיד אותך להיכנס לניהול בלי יותר מדי ניסיון בתחום?

"זה לא שלא היה לי הרבה ניסיון, לא היה לי ניסיון בכלל. אבל זה היה צריך להפחיד את אלה שקראו לי", הוא מחייך. "השנה הראשונה היתה מדהימה. תוך זמן קצר התלמידים התלמידות והמורות, האמינו בעצמם ובכוחותיהם. עשינו אז דברים שהיום הם בדיחה, אבל בזמנו היו נדירים. למשל, הודעתי שאנחנו עושים ערב פעילות להורים. המורות לא האמינו ואמרו שאף אחד לא יבוא. אמרתי: אין כזה דבר, כולם מגיעים, וכולם הגיעו. אחת המורות הביאה למחרת עוגה. היא אמרה: אתם לא יודעים מה קרה פה! המשיח הגיע".

לא חלפו שנים רבות וגם בנות יישובי הסביבה הגיעו לטבריה, ללמוד באולפנה. עד היום, 28 שנים אחרי, הן נוסעות שעה לכל כיוון כדי להיות חלק מן המוסד הזה. לפני 4 שנים החליט ליפשיץ שהוא מתמקד באולפנית, והעביר הלאה את שרביט ראשות הישיבה וניהולה.

כשליפשיץ מתבקש לספר מעט על האולפנית, הוא נראה כאב גאה ששמח לספר על הישגיו של הבן, שעל חינוכו עמל במשך שנים.

"אל"ף, יש כאן סיעתא דשמייא, אין מה לומר. בנוסף, אנחנו מקבלים בשמחה באהבה וברצון את כל התלמידות. אף פעם לא שאלתי אף אחת איך קוראים לה ומאיזה בית היא באה. זה גם לא מעניין אותי. מי שבאה ללמוד תורה, אני מקבל אותה בשמחה". האולפנית, הוא מבהיר, היא בית ספר ניסויי ומרכז הפצה של 'חדש וישן' - תיווך בין המסורת לבין המציאות המשתנה. "יש לנו 11 מגמות, בהן כל מגמות היצירה, וכמובן מדעים. הבנות קשורות למקום ואלינו. בשבת האחרונה של בנות כיתה י"ב בקיץ האחרון, עשינו טיש. ב-1 לפנות בוקר הרגשתי שהבנות מספרות, אבל זה עדיין לא זה. עד שאחת הבנות אמרה שהיא רוצה לספר מאיזה בית היא באה ואיפה היא נמצאת היום. היא סיפרה ופרצה בבכי, ואחריה עוד אחת ועוד אחת". ליפשיץ מסביר שהקבלה של כל אחת אינה בגדר עשיית טובה. "אני לא אומר 'את לא מתאימה, אבל אני מוכן לקבל 10 אחוזים מהאוכלוסייה האתיופית', אני לא נמצא במקום הזה. כולם מקבלים עול מלכות שמיים זה מזה. כולם זה כולם".

ליפשיץ מספר שרבים מחפשים את הקווים האדומים שלו. "עזבו אתכם מהקווים האדומים כל הזמן. אנחנו עושים עבודה: פעילות אוהבת, מקשרת, ציונית, התנדבותית". באולפנית פועלת קפיטריה שמשלבת ילדים מהוסטל עם התלמידות, יש כיתות שנקראות י"ג-י"ד ובהן לומדים חבר'ה חריגים שהתלמידות משולבות איתם. כיתת זקנים לומדת במקום פעם בשבוע, ופרט לאלה מתקיימות פעולות התנדבותיות כלפי חוץ. "זה לא מקום שמשדר דברים, זה מקום שבו מתרחשים דברים".

בשנת תש"ן נקרא ליפשיץ לעמוד בראש תנועת 'בני עקיבא' והסכים, משום שחשב שזו "משימה לאומית חשובה". לפני מספר שנים, הוא מגלה, נקרא בשנית לעטות את החולצה עם השרוך, "היה לי יצר הרע לרגע, אני זוכר את התקופה בתנועה כמדהימה, אבל אשתי אמרה 'עד כאן. לא חוזרים לימי בני עקיבא העליזים'". המוטו של ליפשיץ המזכ"ל היה הקניית תחושת שליחות לעושים במלאכה, והקמת סניפים בכל מקום. בתקופתו נפתחו עשרות סניפים חדשים. ליפשיץ מספר על הרב אברהם שפירא זצ"ל, אליו הביא בשעתו קומונריות של התנועה, וביקש ממנו להתייחס לשאלה האם יש להקים סניפים בכל מקום או לא. "הוא שאל 'יש מקום בארץ שאין בו סניף של בני עקיבא? הרי זו תנועת ההחזרה בתשובה הגדולה בארץ ובעולם'. עד היום יש למגמה ההיא משמעות. יש סניפים שאז התחילו, כמו זה בדרום תל אביב, שהיום הם סניפים אדירים".

נדמה שהתנועה הגדולה הזאת סופגת היום חבטות מכל עבר. אלה אומרים מתחרדת, אחרים אומרים פשרנית.

"מה שקורה היום בבני עקיבא, זה מיקרו-קוסמוס של מה שקורה היום בחמ"ד. אנחנו צריכים לדעת, כולנו, שאין פה סיב אופטי קצר ואנחנו יכולים להגיד 'זאת הנקודה'. כל אחד צריך לשמוח שהוא בבני עקיבא הגדול, או בחמ"ד הגדול. לדעת שאני חלק מהגדול ושיש ניואנסים שונים".

החמ"ד כתנועת תשובה

אברהם ליפשיץ נכנס לתפקידו כראש מינהל לחינוך דתי אחרי שנה וחצי שלא אייש את התפקיד ראש מינהל אלא ממלאת מקום. העבודה, אין ספק, רבה. המינהל לחינוך דתי חולש על אלפי גני ילדים, כ-400 בתי ספר יסודיים ו-250 על יסודיים, המאגדים כולם יחד למעלה מרבע מיליון תלמידים.

"בתפקיד הזה אני אולי לא אשפיע על תלמיד או תלמידה כזה או אחר. אבל אפשר לדמות את המערכת לספינה גדולה ובה 700 מנהלים. אם הספינה תשוט לכאן או לשם, זה ישפיע, בסופו של דבר, על כל אחד".

ליפשיץ עובד קשה וחורש את השטח. הוא נפגש עם מנהלים ומפקחים בכל האזורים כדי לשמוע את הקולות, להכיר את המצוקות ולחדש את רוח העשייה והשליחות. "אם המנהל יועצם ויקבל דחיפה, אם נשנה תכניות ואווירה, זה ייגע בכולם". עד עכשיו ליפשיץ לא ניאות להתראיין משום שהוא למד את המערכת. גם כעת הוא מתקשה לשחרר מטרות ותכניות לעתיד, ולא בגלל שחסרות לו כאלה, אלא משום שהוא היה מעדיף בסיס מספיק איתן תחתיהן.

ובכל זאת, על קצה המזלג נראה כי שולחנו של ראש המינהל החדש כבר גדוש באיבחון בעיות ובהתוויית תכניות, מרמת המאקרו ועד העניינים היותר פעוטים. הוא, למשל, בדק ומצא שקיים פער גדול בין מספר ילדי הגנים של החמ"ד לכמות התלמידים שמסיימת בו תיכון. הוא איננו מתכוון להיכנע למגמה הזאת. "המינהל, המפקחים, צוותי היגוי ומנהלים נכנסו לזה חזק. כולם יתחילו לעבוד כדי ליצור מצב שלא נפספס ילדים שרוצים להגיע לחמ"ד. אם בני עקיבא היא תנועת התשובה הגדולה בעולם, אז בוודאי ובוודאי החמ"ד".

ליפשיץ עוסק כמובן גם בדברים הקשורים לתוככי המערכת, כמו בחינה מחודשת של כל לימודי התושב"ע, מכיתה א' ועד גיל התיכון; בדיקת היתכנות להרחבת פרויקט 'תורת חיים' שייסד קודמו, גם אל מקצועות החול, ולבדוק איך אותם מקצועות יכולים להיות רלוונטיים לחיי התלמיד בפועל. לאחרונה אף פורסם כי המינהל לחינוך דתי מבקש מבתי הספר לערוך לתלמידיהם לוח פעילויות ערכיות לקיץ.

ראש המינהל לחינוך דתי אמור להתעסק גם בהמון דברים לכאורה טכניים: השגת שעות למערכת, תקציבים, הגנה על אינטרסים שונים. מליפשיץ אי אפשר לשמוע על כל אלה. "כן, אני עוסק בזה, זה חלק מהתפקיד, אבל לא בשביל זה באתי".

אבל לפני ואחרי כל אלה, ותכניות רבות אחרות, ליפשיץ ינסה לעשות את מה שרבים כבר מספידים: מערכת החינוך הממלכתית-דתית, שסובלת היום מבריחת תלמידים ומורים, מירידה ברמה ובאופן כללי ממוראל שפוף במיוחד.

מגדלור בטבריה

פעם ביקרה באולפנית בטבריה חבורת תלמידים ממכון הוראה באחת מישיבות ההסדר. אחד התלמידים שמע על רציונל ה'כל אחת מתקבלת' של בית הספר, ונזעק. ליפשיץ מספר ומחקה את התלמיד בכל לב, פלוס האינטונציה הנזעקת: "איך יכול להיות שבת ברמה דתית כזאת", הוא מסמן בידו גובה נמוך, "לומדת עם בת ברמה דתית כזאת?" הוא עולה 20 ס"מ למעלה. "אני מבין אותו, ככה הרבה חיים", אומר ליפשיץ ומנסה לברור את מילותיו, משום שעליו להכיל עכשיו את כולם, "אבל זה דבר שהוא לא לפי רוחה של התורה כפי שאני מבין".

לאותו תלמיד השיב ליפשיץ, כדרכו, בסיפור על אחת התלמידות. "אם היית רואה אותה ברחוב", אמר למבקר ההוא, "לא היית חושב שהיא שייכת לדתיים. בישיבת מורים סיפרה עליה המחנכת שיש לה המון משפחה מסביב, וסבתא חולה שרק היא מוכנה להיות איתה. המחנכת סיפרה איך הבת הזאת סועדת את סבתה, כולל טיפול בצרכים הכי בסיסיים. 'אז תגיד לי', שאלתי אותו 'לאיזה דתומטר היא שייכת?'". ליפשיץ איננו מתפלא. המורים הצעירים של היום, ולעיתים אפילו המנהלים, הם בוגרי המערכת הסלקטיבית של החינוך הממ"די. הוא יודע ש"לא כולם בשלים להיות אולפנית טבריה", אבל בהחלט מתכוון לעשות כמה צעדים בכיוון. ליפשיץ מאמין שהציונות הדתית צריכה להיות מגדלור בתחום החינוך, והדרך לשם עוברת דרך הכלה. קודם כל של הזרמים הקיימים בתוך הממ"ד, ואחר כך גם של אלה שמתדפקים על דלתו.

הצעד הראשון הוא להחזיר את הצבע ללחייהם החיוורות של המנהלים ומשפחות התלמידים ששולחות לממ"דים. "ישבתי בכנס במחוז מסוים, וישב שם מנהל של בי"ס חרד"לי. זה מצוין בעיניי, הוא לגמרי ציוני דתי: מחויב למדינה ולצבא מתוך תורה, והוא חלק מהחמ"ד. באותו כנס ישב מנהל אחר שאמר 'אני יכול להצהיר שכל התלמידים שלי לא דתיים'. חיבקתי אותו ואמרתי לו 'אתה חמ"ד קלאסי'. אז מישהו יבוא ויאמר: תחליט, מי הוא החמ"ד הקלאסי? אני חושב שכל מוסד שאומר 'אני רוצה להיות חלק מהחמ"ד' יש לו מקום אצלנו".

זה היה טוב ויפה אם בתי הספר לא היו באים אחד על חשבון השני.

"צריך ללכת פה בשתי דרכים. האחת היא תנועת נפש: לשנות תפישה בציבור הדתי. והשני זה משהו יישומי שיוכח בשטח".

שינוי התפישה, אומר ליפשיץ, הוא משהו שצריך להיות נדון בפורומים שונים. "צריך להבין שיש לנו אחריות ציבורית בכלל, אבל גם על החמ"ד. האמירה היא לא טכנית-כספית אלא ערכית: יכול להיות שאני חולק עליך אבל אני שמח להיות איתך באותה פלטפורמה. יש לנו מה ללמוד אחד מהשני. בהתפצלות ובהיבדלות יש מיני-חילול ה' וזה מבזבז אנרגיות טובות".

הפס היישומי של הדברים יתבסס על ניסיון שנערך בירושלים בין בתי ספר על יסודיים לבנות. שם, אחרי עמל ומלאכת תיווך רבה, נחתמה אמנה בין בתי הספר, עד כדי כך שאין שם מבחני קבלה. "האמנה הרגיעה תחרות ומאבקים ואין תלמידה שאומרים לה 'לא התקבלת', שזה הרי דבר נורא. מזה למדנו שיש מצב שבו אפשר לנסות ולעשות אמנה בין בי"ס מאותו אזור ויהיו רווחים אדירים: בלי מבחנים מוקדמים ואולי עם הזמן ללא מבחנים בכלל". מלבד זאת מדבר ליפשיץ על תכנית תלת שנתית, שתכליתה להגיע לכך שבתי"ס סלקטיביים יסכימו לקבל בשמחה קבוצת תלמידים שהם לא במיינסטרים של אותו המוסד.

"אמרו לי כמה ראשי ישיבות שהם לא מוכנים כי 'ההוא לא עושה'. אני אנסה ליצור שיתוף וחשיבה נכונה. יש פחד, אבל אנשים ישמחו להיות שם כי זה נכון ואתה תועצם מזה".

זה דורש ממנהלי המוסדות ומהמורים מהפך מחשבתי.

"כן", הוא מסכים "על זה אני מדבר".

בפרקטיקה זה לא כל כך פשוט. אינטגרציה היא דבר שצריך לדעת לעשות נכון.

"קודם כל החשיבה והראייה צריכות להיות כאלה, וכל מקום בסוף מתפרט עם הפרקטיקות שלו. נכון, לא כולם יכולים להיות אינטגרטיביים עד הסוף, אבל אני חושב שנכון לומר שאל"ף, אי אפשר להפטיר כאשתקד, בי"ת, יש להגיע לאמנה בין בתי ספר כדי להקל על התלמידים בכל נושא הסינון.

"אני חושב שמוסדות החינוך בשלים לקבל 20 אחוז של תלמידים שהם לא מהמיינסטרים של האוכלוסייה שלהם. כולם ירגישו את הרווחים מזה. המוסדות יבינו שהתלמידים האלה מעצימים אותם, וזה יפתח את הלב ויגרום להבנה שהחמ"ד הוא משהו גדול ורחב".

בתכל'ס - בתי ספר פרטיים צריכים לחשוש מצעדיך הבאים להעצמת החמ"ד? משהו שיפגע בהם?

"בלי נדר, בעזרת ה', המאור שבה, כלומר שבדרך הזאת, יחזירם למוטב. אנחנו לא מדליקים אור על ידי כיבוי אורות אחרים ולא מחנכים במקלות. אני משוכנע, ואני לא עושה כאן מניפולציה, שכולם יודעים בתוך-תוכם שחינוך סלקטיבי יכול גם הוא להיות שותף לעשייה. אני משוכנע שמוסד חינוכי ירצה להיות במקום הזה".

יש היום 18 תלמודי תורה שמתנדנדים בין החמ"ד למקומות אחרים. להיכן לדעתך הם שייכים?

"אני משוכנע שהם ימצאו את עצמם בחמ"ד, ואני לא רוצה להאמין שתקציב הוא הסיבה היחידה. אני נותן קרדיט גדול לרבנים מובילי תלמודי התורה. הם אנשים שחיים בתוך תורה מתוך גאולה, ציונות ואהבת ישראל. יש להם מקום בחמ"ד, זה חלק מהתפישה התורנית ציונית דתית שלנו. דרך ה' היא אחת ויש בה הרבה כיוונים".

לפני שבוע הוקם פורום הממ"דים, יוזמה ארצית של הורי הממ"ד. היית שם.

"אני יכול לומר לך מה לדעתי צריך להיות תפקיד הפורום. כמו שבאדם יש שלושה שותפים, כך בחינוך יש משולש: הורים-המוסד החינוכי-התלמיד. כולם מבינים היום מה חשיבותו של כל מרכיב במשולש הזה. הייתי רוצה שהפורום לא יהיה 'נגד' ו'למניעת'. יש לי הרבה תכניות כיצד לשתף את ההורים במעשה החינוכי. לפורום הגדול ולחינוך הציבורי יש משקל ותפקיד בדבר הזה. צריך לזכור שלא כולם נמצאים באותו המקום, ולכן דרושים גם בתוכו הרבה חיבור פרגון ואהבה".

כבוד למחנכים הוותיקים

השיחה עם ליפשיץ נוגעת גם בסוגיות הקטנות שבשטח. כאחד שעומד במשך שנים בראש מוסד חינוכי ומנצח על צוות מורים, תלמידות, נפגש עם מפקחים, מסלולים לבגרות ועוד, התשובות שלו לסוגיות הקונקרטיות אינן מרחפות באוויר, ואם כן, לפחות ברור שיש להן אחיזה בקרקע הניסיון. אני מבקשת לטעון לשחיקה עצומה של המורים, ושהטובים, אלה שנותנים את הנשמה, מחפשים כעבור כמה שנים את דרכם החוצה, בגלל העומס והאינטנסיביות שבה עבדו. יש גם גבול לכמה המושג 'שליחות' יכול להחזיק את המורים במערכת, אני אומרת, אבל הוא אינו מסכים: "לא קשה להחזיק עם זה, מאוד לא קשה. עבדתי במוסד גדול עם הרבה מורות. זה לא שלא ראיתי את התופעה הזאת, אבל את המושג 'שחיקה' לא אהבתי. צריכים להבין את השליחות, ולתגמל את המורים במה שאפשר. אני יודע שמקובל לומר היום בעולם שאם התיגמול יהיה יותר - גבוה מעמד המורים יעלה. אני מסכים עם זה, אבל האם זו הנקודה היחידה? לא. מורה מגיע לשליחות ותפקידו לעשות את העבודה".

ליפשיץ גם איננו מתחמק מהתייחסות לסוגייה שעלתה לאחרונה על הפרק: ההוראה כמקצוע לכל החיים - כן או לא: "כשהרב נריה נפטר, הוא היה בן למעלה מ-80. שבוע לפני פטירתו, כשהוא כבר הרגיש מאוד לא טוב, הוא ביקש לקרוא לי. ממיטת חוליו הוא המשיך לטפל בעניינים חינוכיים. ממני, למשל, הוא ביקש לסייע למישהו בעניין כזה. אז מה? הוא היה צריך לצאת מההוראה אחרי 10 שנים? אז נכון, לא כולם הרב נריה אבל השאלה היא איפה אדם נמצא".

ליפשיץ איננו מתכחש לחשיבות ולכוחות שמזרים דם צעיר למערכת, אבל מנגד, הוא גורס, יש חשיבות למחנך שנמצא בשיא כוחו. "זו פונקציה של הברק בעיניים. יש מי שצריך לפרוש מהוראה אחרי עשור ואחר בתום 30 שנה".

כולנו מסכימים שתמציתה של עבודת המורה היא לאו דווקא הקניית הידע אלא החינוך. אבל באקלים של מיצב"ים שונים - איך אפשר לדרוש העמקה בשני הדברים גם יחד?

גם כאן ליפשיץ חוזר לאולפנית שלו, שבאופן עקבי תלמידותיה מצליחות בבחינות ב-20 אחוזים יותר מאשר בחינוך הממלכתי בטבריה. "כשאוהבים את האולפנית גם לומדים יותר טוב", אמרה פעם אחת מתלמידותיו בפנל בפני מפקחים ממחוז הצפון, וליפשיץ בוחר לצטט אותה כי הוא מסכים. "בגדול, כשיש אווירה חינוכית נכונה, זה לא צריך לסתור הישגים. בתפקידי אני מאוד רוצה לעבוד על עניינים חינוכיים, וכשזה יהיה, אני מתכוון שזה גם ישנה את ההישגים הלימודיים". אם מורה יבוא אל ליפשיץ ויאמר לו שלימודים אינם מעניינים אותו, אלא רק נושאים חינוכיים, הוא לא ייענה בהנהון של הסכמה. "יש תורה ותפילה וחינוך, הקשבה ושיתוף, ויחד עם זה עניינים לימודיים. הדבר אמור פי כמה כשיש לך תלמידות שתעודת הבגרות היא תעודה על עמידתן באתגרים והיא מהווה להן כרטיס כניסה לחיים פוריים ועצמאיים".

אגב, ליפשיץ נמצא בקשר שוטף עם מנכ"ל משרד החינוך ועם השר "כשצריך", והוא מלא שבחים על השניים, במבט המקצועי. "אני פוגש כאן הקשבה, רצון לסייע והבנת הבעיות. הדברים פועלים כפי שצריך להיות. הם גאים בממ"ד, רואים בו חלק מהמשרד וחפצים בקידומו".

האם אתה חושב שניתן לאחד מסלולי לימוד עם החינוך הכללי?

"יש היום תכנית משותפת באזרחות. הדבר הזה נדון במועצת החמ"ד ואין ספק שצריך לתת למורים ספר עזר שיסייע להם לתת דגשים שונים. אולי צריך ללכת על תכנית ליבה אחת, עם שינויים בצדדים.

אני כן חושב שאפשר ללכת על מסלולים משותפים בחלק מהמקצועות. אם יישב צוות ויחשוב שחלק מלימודי ההיסטוריה יכולים להיות משותפים, וכולם ירצו ללמוד את הרבנים קלישר ואלקלעי ואת תלמידי הגר"א, זה מצוין".

אבל זה בדרך כלל לא הולך כך, אלא יותר דומה ל'תסכים שנלמד את הרב קלישר ואני אסכים שנלמד על כפר קאסם'.

"אז אפשר ללכת על ליבה משותפת, ברציונל זה אפשרי. באזרחות, על פניו, זה מוכח. אני רואה בזה ערך גדול, אבל זה צריך להיות מקובל על מנהיגים רוחניים ועל צוותי ההוראה שיכתבו".

לאחרונה נשמעים קולות רבים המלינים על אקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים בכלל ודחיפה של מורים בפרט לכיוון הזה.

"זו מגמה טובה. אבל צריך לזכור באותה נשימה שמועצת החמ"ד שהתכנסה השבוע קיבלה החלטה להמשיך לאמץ החלטה קודמת, ולפיה לימודי תורה בישיבה ימשיכו להיחשב כמסלול מקביל. קרי, אדם שלא רוצה ללמוד באקדמיה, יכול ללמוד תורה ולפי קריטריונים מסוימים הדבר ייחשב לו כשווה לתואר שני. בתפקידים מסוימים דרישה לתואר שני זה נכון וחשוב, ובאותה מידה מי שעשה מסלול ישיבתי הוא נמצא בוודאי באותו מקום, ואולי יותר מאותו מקום, כמו מי שיש לו מאסטר".

הפגישה הבאה של ליפשיץ דוחקת בנו לסיים, ומלאכתו של ליפשיץ עוד רבה היום ובכלל. הוא, כך נראה, ניגש אליה בשמחה. "רק שהכתבה תעשה אור", הוא מבקש כמה פעמים במהלך שיחתנו "צריך להרבות את החיוב".

ofralax@gmail.com