תפקיד הגננת של המדינה שלקחו על עצמם שופטי בג"ץ הולך וכובש שיאים חדשים. בעתירה שהגישו מספר יוצאי עיראק קשישים לפני חמש שנים, נדרשה המדינה לדרוש מהממשלה העיראקית לפצות את יהודי עיראק על רכוש שהוחרם מהם. תשובת המדינה היתה כי הנושא מטופל כבר כארבעים שנה, והוא עולה אל שולחן הדיונים בכל פעם שישראל משתתפת במשא ומתן מול מדינות ערב. המדינה ציינה כי מחלקה מיוחדת הוקמה לצורך כך במשרד המשפטים שלוש שנים קודם לעתירה, אך מדובר בבעיה בינלאומית רגישה שאי אפשר להאיץ את פתרונה.
שופטי בג"ץ נמנעו מהכרעה בעתירה, וביקשו לקיים מעקב אחר פעולות הממשלה בנושא. לאחר שנה דיווחה המדינה כי הוקמה ועדת שרים בעניין, אך מדובר בבעיה בינלאומית רגישה שאי אפשר להאיץ את פתרונה. עברה עוד שנה והממשלה דיווחה כי התקבלה החלטה בקונגרס האמריקני התומכת בפיצויים, אך מדובר בבעיה בינלאומית רגישה שאי אפשר להאיץ את פתרונה. כעבור מספר חודשים נמסר לשופטים על תקציב שהוקצה לקידום העניין. השנים נקפו, והממשלה מסרה לבית המשפט כי יצא קול קורא ואפילו הכנסת חוקקה חוק סמלי, אך מדובר בבעיה בינלאומית רגישה שאי אפשר להאיץ את פתרונה.
השבוע נשברו אפילו השופטים, ואחרי חמש שנות מעקב, מאות עמודים שהנפיקה המדינה וזמן שיפוטי יקר - דחו את העתירה. השופטים הפגינו סימפטיה ליהודים העיראקים ההולכים ומזדקנים, אך קבעו כי מדובר בבעיה בינלאומית רגישה שאי אפשר להאיץ את פתרונה.
אי אפשר לתקן
הצעת החוק של ח"כ מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי להרחבת המושג גזענות כבר עלתה וחזרה ועלתה בקדנציות הקודמות של הכנסת. בדרך כלל היא צלחה בקלות את הקריאה הראשונה, אך נפלה בוועדות אל מול הבעייתיות הרבה שמתגלה כאשר מנסים ליישם אותה בשפת החוקים. מסתבר כי אי אפשר עם הצעת החוק ואי אפשר בלעדיה.
בן-ארי נזעק אל מול חוסר האונים של החוק ביחס לדברי בלע כמו אלו של שדרן הרדיו שכינה את החרדים תולעים ואת המתנחלים פשיסטים. לו היו החרדים גזע או המתנחלים לאום, הרי שהיועץ המשפטי לממשלה היה יכול לשקול להעמיד את השדרן לדין על הסתה לגזענות - מושג המצומצם כיום בחוק הישראלי למין, גזע ולאום בלבד. בן ארי מבקש, כמו שביקשו מחוקקים אחרים לפניו, להרחיב את ההגדרה ולכלול בה למשל התקפה על קבוצות המוגדרות על ידי מקום מגורים או על ידי אמונה משותפת - מתנחלים וחרדים למשל. אלא שקבלת החוק על ידי הכנסת עלולה להנחית מהלומה בלתי נסבלת על חופש הביטוי המקובל בחברה דמוקרטית, ואפילו לשבש את תפקודה הסביר של החברה.
גם במצב החוקי היום, עם ההגדרה המצומצמת לגזענות, בקושי אפשר להזכיר בלחש את תרומתה העצומה של החברה הערבית לתאונות הדרכים, לסרב לקבל נשים ליחידות קרביות, או להימנע מקבלת תרומת דם מעולים מאפריקה. תארו לכם מצב שבו אי אפשר להאשים קפיטליסטים בחזירות (על רקע אמונה משותפת) או את התל אביבים בהשתמטות (על רקע מקום מגורים משותף). דמיינו מצב חוקי שבו אי אפשר יהיה לסרב לקבל אפיקורסים להוראה בישיבות (אפליה על רקע אמונה), והטבות לאזורי ספר יבוטלו בשל אפליה פסולה. לא לשווא פכר בייאוש חבר הכנסת לשעבר, הרב יצחק לוי, את ידיו לפני שנים בעת דיון בוועדת החוקה, כאשר זו ניסתה ליישם הצעת חוק דומה. הרב לוי הגיע אז למסקנה שעל פי ההצעה ההיא, גם חילופי קללות בין גולני לצנחנים ייחשבו לאירוע פלילי.
אך גם השארת החוק כפי שהוא תביא לידי מצבים אבסורדיים. קחו למשל את החרם שמנסה להטיל בימים האחרונים הנהגת ערביי ישראל על מוצרים שיוצרו בהתיישבות היהודית ביו"ש. אם יצליח חרם שכזה להתגבש, אין כל כלי משפטי שיעמוד נגדו. לעומת זאת, יוזמת חרם נגדית על מוצרים ושירותים שמקורם במגזר הערבי תוכל להיחשב כהסתה לגזענות.
תקנות ללא שיניים
חופש העיתונות לא היה נפגע לו היתה ועדת השרים לענייני חקיקה בוחרת לקדם את הצעת החוק המכונה 'חוק רונה רמון'. חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וכרמל שאמה (ליכוד) ביקשו לאסור על כלי התקשורת לפרסם תמונות של בני משפחות שכולות במשך 48 שעות מרגע התקבל הבשורה המרה, או ליצור קשר עם בני המשפחות בחצי השעה שאחרי קבלת הבשורה. כדי לסייע לזיבורית של עולם העיתונות המתמחים בז'אנר לכבוש את יצרם, הציעו חברי הכנסת עונש של חודש מאסר או קנס של שלוש מאות אלף ש"ח. אך ועדת השרים העדיפה להראות פנים שוחקות לתקשורת, ודחתה את הדיון בחוק בחודש כדי שמועצת העיתונות תוכל לגבש כללי אתיקה שייאכפו במסגרתה, ובכך לחסוך את החקיקה. מועצת העיתונות הגיבה במהירות. היא הוציאה הודעה לעיתונות - כמעט האמצעי האחרון בו הגוף הארכאי הזה מסוגל להותיר רושם של ממש על המציאות התקשורתית. המועצה בירכה את הממשלה על שהעבירה את הכדור למגרשה, הבטיחה לעדכן את תקנון האתיקה העיתונאית בנושא, ואף העירה כי "באשר לטענתו של ח"כ שי חרמש, יוזם הצעת החוק, כי גופי תקשורת מרכזיים בישראל אינם חברים במועצת העיתונות, הדגישה נשיאת המועצה כי תקנון האתיקה חל על כלל העיתונאים בישראל, וגם גופי תקשורת שאינם נמנים רשמית על המועצה מכפיפים עצמם לתקנון האתיקה ולמוסדות המועצה".
עד כמה אכן מכפיפים עצמם גופי התקשורת לתקנון האתיקה של המועצה, תוכלו ללמוד מהשוואה בין מבחר סעיפים מתקנון האתיקה ובין מה שתוכלו למצוא כמעט בכל פרסום תקשורתי. התקנון דורש בין השאר כי עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות. פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום. בדיווח על התאבדויות, על העיתון והעיתונאי לגלות רגישות וזהירות, ובדרך כלל ראוי להימנע מפרסום פרטים על שיטת ההתאבדות. עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין - ועוד כהנה וכהנה. על פי התקנון, למשל, ההתבטאות של השדרן שהוזכר לעיל אסורה. גם אסור לו להשתתף בפרסומות - עניין שעליו פרנסתו כבר שנים רבות.
יש להניח כי הכללים לשמירת כבודן של משפחות שכולות יצטרפו גם הם למניין האותיות המתות בתקנון המועצה. ואם יימצא כי עיתונאי פגע בפרטיותה של אם שכולה, הרי שתקנון המועצה מתיר להשיב לו כגמולו: להזהיר אותו. לנזוף בו. להשעותו מחברות במועצה לתקופה קצובה. או להורות לו לפרסם התנצלות. אם הוא מסרב לעשות כן, המועצה רשאית לפרסם את דבר סירובו בכלי תקשורת אחרים.