התפתחותה העתידית של ירושלים תלויה ביכולת לחבר בין קודש לחול, בין חרדים לחילונים, בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. בדרך אל הנהגת המדינה, כדאי שהציבור הדתי-לאומי ינסה להוכיח את יכולתו בניהולה המוניציפאלי של עיר הבירה.
1. מן הראוי היה להרחיב את שמו ואת משמעותו של יום ירושלים. אכן, ראוי להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, ולראות בשחרורה ובאיחודה את גולת הכותרת של היום הזה. אך גם שאר הישגי מלחמת ששת הימים ראויים לציינם ולברך עליהם מדי שנה בשנה. לברך על ההצלה מאיום ההשמדה שנשקף למדינת ישראל הצעירה מצד נשיא מצרים נאצר ובעלי בריתו הירדנים והסורים. לברך על הניצחון המהיר והמזהיר במערכה, ששיפר פלאים את מצבה האסטרטגי של ישראל וחיזק עשרת מונים את כושר ההרתעה שלה. ולברך על שחרור חבלי ארץ ישראל ועל קיום מצוות ירושתם של יהודה, שומרון ורמת הגולן.
החברה הישראלית ומדינת ישראל התמחו בציון ימים קודרים. בנוסף לתשעה באב ויתר צומות החורבן המסורתיים הוספנו לנו את יום השואה, את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום רצח רבין. לעומת זאת, בחגיגות ניצחון אנחנו די חלשים. לא יודעים לשמוח בניצחונות ולא יודעים להודות עליהם, שלא כאבותינו שהורישו לנו את חגיגות הניצחון על היוונים ועל העמלקים בחנוכה ובפורים. אילו זכינו לשמוח ולהודות כראוי על שחרור סיני ועזה, ג'נין ושכם, אולי לא היינו מוסרים אותם בחזרה כל כך בקלות.
אמנם יש חלקים בעם שבעיניהם השחרור הזה הוא צרה צרורה, ולא יסכימו לקחת חלק בשמחה עליו. אך הללו ברובם הגדול כבר אינם שותפים גם לשמחת איחוד ירושלים. בעיני רבים מהם, לא רק שחרור חברון ומערת המכפלה אלא אפילו שחרור הכותל, העיר העתיקה והר הזיתים אינם אלא 'כיבוש' ארור. אפילו על כיבוש יפו בתש"ח הם לא מפסיקים להתייסר.
2. נראה שלא במקרה נחוג יום ירושלים בעיקר בחוגים דתיים, בעוד שאת יום העצמאות חוגגים כל הישראלים.
יום העצמאות מבטא את המכנה המשותף הנמוך, את הקומה הבסיסית ביותר של חזון שיבת ציון. הקמת המדינה בגבולות מינימליים משתלבת גם בחזון החילוני אודות המקלט הבטוח לעם היהודי, שבאופן עקרוני היה יכול להתקיים גם באוגנדה, וגם בחזון האמוני של גאולת ישראל השלמה, שתחילתה בהופעה קטנה של איילת השחר וסופה כצאת השמש בגבורתו.
עם הקמת המדינה בתש"ח, נותרו בידי האויב הערבי מרבית חלקי ארץ ישראל טעוני המשמעות ההיסטורית, מקומות מושבותיהם של אבותינו, מלכינו ונביאינו. מסתבר שיש מי שהתקשו לעכל את ההתחברות המחודשת, 19 שנים מאוחר יותר, אל המטען רווי הקדושה הזה. התרוממות הרוח הזמנית, שהקיפה שכבות נרחבות בעם, לא מצאה כלים שיחזיקו אותה בחיי היומיום.
משנה לשנה הלכה והתחדדה הזהות בין שמירת תורה ומצוות לבין שמחה על המפגש המחודש עם חבלי נחלת אבותינו. את יום העצמאות אפשר לחגוג בתל-אביב כמו שחוגגים את יום עצמאותה של כל מדינה בעולם: חג אזרחי-חילוני עם זיקוקים, הופעות זמרים וזמרות, קצף ופטישי פלסטיק. את יום ירושלים יכולים לחגוג בכיכר המדינה רק אנשי הגרעינים התורניים של תל-אביב. בתקשורת הכללית, שנשלטת על ידי הרוח התל-אביבית, נשמעים ביום הזה יותר מדי קולות נכאים וביקורת על מצבה של בירת ישראל, שלצעירים חילונים שוחרי תרבות אין מה לעשות בה והם עוזבים אותה בהמוניהם. מזה עשרות שנים נאבקת ישראל בסירובן של אומות העולם להכיר בירושלים כבירתה. כששומעים את קולות הנהי הללו, נדמה כי גם לא מעט ישראלים מסרבים להכיר בירושלים, אפילו לא המערבית, כבירת המדינה.
3. לא חייבים להביט בחרדה אל ההליכים הדמוגרפיים שמשנים את פני אוכלוסייתה של ירושלים. אפשר גם להתייחס אליהם כאל אתגר.
יש משהו מתעתע בדיבורים על ההגירה השלילית מן העיר. נכון שמספר העוזבים את ירושלים עולה בכשבעת אלפים נפש בשנה על מספר המצטרפים, וחבל שכך. אך נראה ששכחנו את הנולדים: בזכות הילודה המפותחת באוכלוסיה הדתית והחרדית (וכן, גם הערבית), אוכלוסיית ירושלים כבר מתקרבת ל-800 אלף נפש. מספר תושביה של תל-אביב, העיר השנייה בגודלה בישראל, הוא רק כמחצית ממספר זה.
לכאורה, הציבור הדתי והחרדי היו צריכים לראות בחיוב את הנטישה החילונית של העיר. הרי לא שמענו שבתל-אביב מדברים בחרדה על התחלנותה המעמיקה של העיר ועל התרוקנותה מדתיים. ירושלים שברחובותיה ושכונותיה נשמרת השבת, שעוד ועוד ממסעדותיה מקפידות על כשרות, שבפרהסיא שלה נשמרת הצניעות, שעוד ועוד מוסדות תורה מתפתחים בה בכמות ובאיכות - האם לא כך אנו רוצים לראות את עיר הקודש? כמובן, היינו מעדיפים לראות את הבטחת הנביא לירושלים "עורי עורי, לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא" מתגשמת בדרך אחרת, דרך התשובה. אבל לעצם העניין, האם ירושלים דתית-חרדית מפחידה אותנו?
מסתבר שכן, לפחות באופן חלקי. מסתבר שהציבור החרדי זקוק לנוכחות החילונית מסיבות כלכליות, שהרי בציבור זה רבים הם העניים שזקוקים להנחות במס העירוני. ולגבי הציבור הדתי-לאומי, נראה כי רבים מדי מקרבו עדיין תלויים נפשית בהנהגה הפוליטית החילונית או בסביבה המקצועית, התרבותית והחברתית החילונית, ואינם מסוגלים לדמיין את חייהם בלעדיה. וכך, כאשר עומד חרדי בראשות העיר הוא נתפש, יותר בצדק או פחות בצדק, כמי שדואג בעיקר לאוכלוסייה החרדית ולא לפיתוחה הכללי של העיר. וכאשר נוצרת קואליציה פוליטית בין הציבור החילוני בעיר לציבור הדתי-לאומי, לא מצליחה הציונות הדתית, אולי אפילו לא מנסה, למצוא מתוכה מועמד בעל שיעור קומה שיתחרה גם על תמיכת החילונים.
4. כאן המקום לחזור ולפנות אל אישי הציבור הדתי-לאומי שמאמינים כי הגיעה שעתו של ציבור זה לקחת לידיו את הגה ההנהגה. אנשים בעלי אמביציה להנהגה מסוגם של משה פייגלין, אפי איתם ודומיהם. חברים יקרים, לפני שתנסו לקחת ליד את ההגה של הרכבת הגדולה, אולי תוכיחו את עצמכם קודם לכן בנהיגה באוטובוס.
ראשות העיר ירושלים היא הכנה מצוינת לקראת הנהגת המדינה. בירושלים גרה עשירית מאוכלוסיית המדינה. ירושלים עומדת במרכז הסכסוך הישראלי-ערבי, ולכן לניהול שלה יש משמעות בינלאומית לא פחות משיש לכהונה בכנסת או בממשלה. בירושלים אפשר ליצור תרבות פנאי אלטרנטיבית, חתומה בחותם יהודי ותחומה בגבולות ההלכה. בירושלים יש בעיות בתחומים כמו תעסוקה ותחבורה, שמי שיתמודד עמם בהצלחה יוכיח שהוא ראוי להנהגה לאומית.
דווקא בירושלים יכול הציבור הדתי-לאומי לחזור לתפקידו ההיסטורי כמגשר בין הציבור החרדי לציבור החילוני. בעיר שחוברה לה יחדיו דרוש לנו חיבור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. חיבור בין קודש לחול, חיבור בין עבודת ה' לפרנסה וכלכלה, חיבור בין מוסר של קודש לבין דרך ארץ של המוסר האנושי הטבעי, חיבור בין חכמת התורה ועולם הקודש הרגשי לבין החלק הטוב בהשכלה ובתרבות העולם.
מי שבקיא בחכמת החיבורים הזאת, שהציבור הדתי-לאומי הוא נושאה המרכזי, יוכל להוביל את העיר ירושלים אל עתיד טוב, מבוסס היטב בחומר וברוח.