"בשבוע הבא אני לא בא לחוג שחמט", אמר ירון לידידו אודי, בעוד זה מנסה להתרכז בלוח ולהציל את המלך שלו מ'שח'.
"חבל", אמר אודי "רק שניה... הה! נראה אותך יוצא מזה!" והוא הזיז את המלכה שלו.
ירון הביט לרגע, ואז חייך והזיז את הצריח שלו כמה משבצות ימינה. "שח!" הוא אמר, ואודי נאנח. "איך פספסתי את הצריח שלך... תגיד, למה אתה לא בא?"
"זה יום ירושלים", אמר ירון "אני נוסע לריקודגלים".
אודי הביט בירון בעיניים שואלות. "זה ריקוד ברחובות ירושלים עם דגלי ישראל, מין חגיגה שנתית לכבוד היום בו כבשנו את ירושלים", הוא הסביר מיד. ירון היה רגיל לשאלות של אודי. אודי למד בבית-ספר חילוני, וכל פעם שיצא להם לדבר על עניינים הקשורים לחגים או למצוות, הסתבר שלירון היה הרבה מה לחדש לו.
"אתה יודע שאף פעם לא הייתי בירושלים...?" אמר לפתע אודי.
"מה?!" ירון היה המום. "איך אפשר לא להיות בירושלים? מה, לא היית בכותל אף פעם?"
"לא יצא לי", התנצל אודי הנבוך "היה לנו טיול מבית הספר, אבל הייתי חולה".
"תשמע", אמר ירון, שהיה עדיין מזועזע, "בשבוע הבא גם אתה לא בא לחוג. אתה בא איתי לבקר בבירת המדינה שלך. הגיע הזמן!"
ביום ירושלים השניים עלו על אוטובוס, ולאחר נסיעה של שעה ירדו בתחנה המרכזית. אודי הביט באנשים סביבו בעניין – חסידים ותיירים, נזירים ואנשי עסקים... "איזה טיפוסים מעניינים יש כאן!" הוא אמר לירון "הנה, תראה את ההיפי הזה עם הגיטרה והכיפה, והכומר הכושי ההוא – "
"כן, בירושלים תוכל למצוא את הכל", חייך ירון "אני חושב שזאת העיר הכי מעניינת בעולם!" תחילה השניים הצטרפו לריקודגלים – שבאמת היה חוויה. אחר כך הם נסעו לשוק מחנה יהודה ולעוד אתרים מעניינים. עבור ירון זה סתם היה עוד סיבוב בעיר - הוא הרי ביקר שם כבר עשרות פעמים - אך אודי היה מרותק. "זה עולם אחר", הוא אמר לירון בעודם מטיילים בסמטאות הצרות של מאה שערים, "הכל פה אחר. אפילו האוויר! קשה לי להסביר את זה".
כשהשניים גמרו את הסיבוב ברובע היהודי והגיעו לירידה לכותל, אודי נשם נשימה עמוקה. המון אדם מילא את הרחבה. "אתה רואה?" הצביע ירון "שם, מעבר לכותל, איפה שכיפת הסלע – שם היה בית המקדש".
למרות הצפיפות, שני החברים הצליחו להגיע עד לכותל ממש. ירון הצטרף למניין של מנחה, אך אודי, שלא ממש ידע להתפלל, עמד למרגלות אבני הענק הקרירות והביט בהשתאות כלפי מעלה, אל הקיר הגבוה, האזוב והיונים המעופפות. כשירון סיים את התפילה, הוא מצא להפתעתו את אודי כשראשו שעון על הכותל, והוא קפוא על מקומו. ירון נגע בעדינות בכתפו.
הנער חבוש כיפת הבד הלבנה הסתובב אליו, ועיניו היו אדומות. "אני לא יודע מה קרה לי", הוא מלמל במבוכה "פתאום התרגשתי כל-כך... מהמקום הזה, מהאנשים, מהעיר הזאת... פתאום הרגשתי שגם אני רוצה להתפלל – על ההורים שלי, על סבא שלי החולה – ואני אפילו לא יודע איך... אז רק אמרתי מה שיצא לי מהלב..."
בדרך הביתה שני החברים היו שקטים מאוד. אודי היה שקוע בהרהורים. הוא אפילו לא שם לב כיצד מביט בו ירון במין מבט שהיתה בו - איך לומר - מעט קנאה? מבט שאמר: "הלוואי וגם אני ידעתי להתרגש כל-כך מירושלים שלנו..."