דחיית בחירת הרמטכ"ל הבא עד לתום הבירור היא צעד מתבקש, במיוחד לנוכח העובדה שאין כנראה סיבה של ממש להיחפז בהחלטה. אלא אם ראוי להחשיב כסיבה כזאת את רצונו של אהוד ברק להציק לרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי, להכתיר כבר כעת את יורשו, ולהפוך אותו לברווז צולע בחצי השנה האחרונה לכהונתו. עירוב של שיקולי אגו ופוליטיקה בהחלטות בעלות חשיבות לאומית מאפיין את דרך עבודתו של אהוד ברק במשרד הביטחון. גם מסיבה זו, וגם משום ששר הביטחון הוא חסר תמיכה פוליטית ומייצג בממשלה בעיקר את עצמו, מן הראוי שבחירת הרמטכ"ל הבא תתקבל כהחלטה משותפת, תוך מעורבות משמעותית של ראש הממשלה והשרים הבכירים. אגב, בסיטואציה הפוליטית הנוכחית, פרישה של ברק ומפלגתו מן הממשלה תוך חודשים ספורים היא אפשרות סבירה למדיי. בנסיבות אלו ודאי לא ראוי שברק לבדו יבחר את הרמטכ"ל הבא, אשר כלל לא ברור מי יהיה שר הביטחון שמולו יעבוד.
תבחרו לנו רמטכ"ל שלא משוכנע שהוא הטוב מכולם. תנו לנו רמטכ"ל שחש נרעש ונפעם מול גודל האחריות, ושמקבל את התפקיד רק לאחר שמפצירים בו ומשכנעים אותו 
2. מזויף או לא, 'מסמך גלנט' הוא ביטוי מצער של נורמות ציבוריות קלוקלות ומידות לקויות שלמרבה הצער חלחלו גם אל צמרת צה"ל. שימוש ביועץ אסטרטגי לצורך הכפשת יריבים על פי תכנית מסודרת הוא אמנם צעד אחד יותר מדי. אבל האמביציה האישית המוגזמת והנכונות לדרוך על הזולת בדרך למעלה הן תופעות הרבה פחות נדירות. לא במקרה התאונן הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון על ההכרח לנעול נעליים גבוהות בקרית המטכ"ל, כדי להיזהר מהנחשים הרוחשים שם.
הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ היה מאוד בטוח בעצמו ובהתאמתו לתפקיד. לשאלה כיצד יפקד איש חיל האוויר על צבא שחילות היבשה הם המרכיב העיקרי שלו, היתה לו תשובה שנונה ויהירה: כדי להתמנות לרועה אתה לא חייב קודם כל להיות כבש. לימים הוכח כי חלוץ היה רמטכ"ל טוב בעיקר כדי לבצע את משימת הגירוש, ואילו נטייתו המוגזמת להישען על חיל האוויר היתה אחד הגורמים המרכזיים לכישלון של מלחמת לבנון השנייה.
אז מדוע חלוץ היה כל כך בטוח בעצמו? אולי משום שזוהי רוח התקופה. זו אותה רוח שמניעה אזרחים חסרי הכשרה וניסיון להגיע לריאיון עבודה ולהפגין ביטחון עצמי מוחלט בהתאמתם לתפקיד. זוהי אותה רוח שעליה מתחנכים הצעירים של היום ששואפים להגיע הכי למעלה ומוכנים לדרוס הרבה ערכים ואנשים בדרך לשם. גם באזרחות יש לאווירה הזאת מחיר כבד, אבל כאשר מדובר בהגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה - אסור בשום אופן לתת לרוח האגוצנטרית הזאת להפוך לדומיננטית.
אז אנא, תבחרו לנו רמטכ"ל שלא משוכנע שהוא הטוב מכולם. תנו לנו רמטכ"ל שחש נרעש ונפעם מול גודל האחריות, ושמקבל את התפקיד רק לאחר שמפצירים בו ומשכנעים אותו. מנו רמטכ"ל שירגיש טוב לפרוש בדרגת אלוף, ושהפלאפל הנוסף על הכתף הוא עבורו לכל היותר אופציה ובטח שלא אובססיה.
כמה טוב יהיה אם הרמטכ"ל הבא יהיה כזה שמשימת ההגנה על עם ישראל ומדינתו תהיה חשובה לו הרבה יותר מקידומו האישי, והוא יסכים לקחת אותה עליו רק לאחר שיוודא שאין מישהו אחר שיעשה אותה טוב ממנו.
3. ובנושא ביטחוני אחר: הכותרות הגדולות מדיוני ועדת טירקל יוצרות חוסר פרופורציה שיש בה כדי להטעות. ייעודה האמיתי של הוועדה הזאת אינו לבחון את הליקויים בתפקוד צה"ל ומערכת הביטחון באירועי המשט, אלא לוודא את צדקתה של ישראל לנוכח הביקורת הבינלאומית בעניין מוסריות הפעולה וחוקיותה. אין ספק שהתגלו פשלות מודיעיניות ומבצעיות בפשיטה על הספינה מרמרה, אך לא כל טעות מחייבת מסקנות אישיות ועריפת ראשים. אם לאחר אסון השייטת בו נהרגו 12 מחיילינו לא נערפו ראשים, אין צורך לעשות זאת לאחר אירוע שהסתיים, ברוך ה', רק בפצועים מהצד שלנו והרוגים מהצד שלהם. טעויות בסדר גודל כזה לא מחייבות הדחות, אלא הודאה בטעות והסקת מסקנות - בעיקר בתחום הליכי קבלת ההחלטות.
ביניים: רב הדומה למלאך
75 שנים חלפו מיום פטירתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ונראה כי השפעתו רק הולכת וגוברת עם השנים. תורת הרב קוק היא כיום מפת הדרכים הרוחנית עבור רבבות אנשי תורה ואמונה הקשורים למעגלים המתרחבים של בית מדרשו. על יסוד תורת הרב קוק ובנו-ממשיכו הרב צבי יהודה נבנתה תפישת עולם שלמה, שמאפשרת לחיי התורה והקדושה לפעול בתוך המציאות החומרית וההיסטורית ולגלות את כבוד ה' בעולם בעוד ועוד תחומים.
רעיונותיו הגדולים של הרב קוק מקבלים עוצמה נוספת מתוך ההיכרות עם דמותו הענקית. ההתוודעות אל גדלותו בתורה ובתפילה, במידות ובמעשים, בכישרון ובעמל, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, בשכל וברגש, היא מבוא חשוב לבניית יחס נכון אל תורתו, ספריו ורעיונותיו. זאת ועוד: לא כל אדם מסוגל ללמוד לעומק את ספרי הראי"ה הקשים, אך סיפורי הצדיקים אודותיו הם שווים לכל נפש.
אנו, שלא זכינו להכיר את הרב בחייו, לומדים על אישיותו מתוך ספריו ואגרותיו, וגם מתוך ספרי תולדותיו השונים. בין אלה יש לציין במיוחד את ספרי הרב משה-צבי נריה, תלמיד הראי"ה זצ"ל, שבכשרונו הספרותי היטיב לתאר את חיי הרב ואורחותיו בסדרת הספרים שכתב אודותיו.
ספר חשוב נוסף המוכר פחות לקהל הרחב הוא 'שבחי הראי"ה', שכתב פרופ' חיים ליפשיץ. פרופ' ליפשיץ היה כבן 36 בעת פטירת הראי"ה זצ"ל, אך לא זכה להכירו אישית בחייו. הוא התוודע אל תורת הרב ואל תלמידיו הגדולים, כתב ספרים על משנתו, והיה מיוזמי 'חוג הראי"ה' שבמסגרתו התכנסו אישים בכירים כדי לעסוק בתורת הרב קוק בהדרכת הרב צבי-יהודה זצ"ל והרב הנזיר זצ"ל.
'שבחי הראי"ה' הוא ספר גדול של עובדות ומעשים קצרים שנערכו לפי סדר חייו של הראי"ה, מילדותו ועד הסתלקותו. אין זו ביוגרפיה מסודרת של חיי הרב קוק, אלא סיפורים קטנים שביחד יוצרים פאזל של אישיות ענקית, שהקורא נמשך להכיר לעומק את משנתה וללכת לאור דרכה. אחת ממעלותיו של 'שבחי הראי"ה' היא הקפדתו של מחבר הספר לציין על כל מעשה ומעשה מיהו המקור שמפיו נמסרה העדות המסופרת. בכך מוסר החשש שמא מדובר בעוד אחת מן האגדות שהמסורת העממית כורכת בשמם של גדולים וצדיקים, בין אם קרו באמת ובין אם רק משל היו.
פרופ' ליפשיץ עשה את רוב עבודת הכנת הספר, אך נפטר בתשל"ח ולא זכה לראותו יוצא לאור. שותפו לעריכת הספר, הרב צבי קפלן, הוציאו לאור בתשל"ט. לפני מספר חודשים יצאה מהדורה חדשה של 'שבחי הראי"ה' עם מספר תוספות כגון צילומים מתקופות חייו השונות של הרב קוק ופרטים ביוגרפיים ותמונות של האישים המוזכרים בספר. מהדורה זו נערכה בסטודיו של משרד הפרסום הידוע 'שילה-ברכץ' מבית אל. שילה ליפשיץ, אחד משני השותפים במשרד, הוא בנו של מחבר הספר. 'שבחי הראי"ה' מומלץ לכל מי שמבקש להתוודע אל דמותו של מורה התקופה ולהכיר ולו במעט את אישיותו הענקית.