תלוי בתקופה

תלוי בתקופה

היו ימים שבהם נתלו אנשים בכיכר העיר. היתה זו תקופה אחרת, כאשר אי אפשר היה לצפות בהוצאה להורג באמצעות לחיצה על 'לייק', ולפיכך התאספו בני העיר על טפם כדי לחזות בתליין, להשליך ירקות רקובים על הנידון למוות ולהריע בשמחה ברגע השיא הדרמתי של יציאת הנשמה. היה זה מופע הבידור הטוב של השנה, טוב בהרבה מהפירוטכניקה היומרנית של הגיליוטינה, ולא פחות חשוב – כמעט בלי פרסומות!

החלק היפה הוא, שלא היתה כל חשיבות לעבירות שעשה האיש ושבגינן נתלה. מצדו של האספסוף, הוא יכול היה לירות בשוטר או בפורץ, להכות אנשי טלוויזיה או לגרום לתאונת רכבת קטלנית. האדם הפשוט לא התעמק בשאלת הצדק ולא חש צער אמיתי על קורבנות העבירה. המוצא להורג יכול היה להיות פוליטיקאי או רב, עבריין מורשע או חשוד שלא נחקר, פושע מועד או אדם שטעה בשיקול דעת. זה לא היה חשוב, ממילא כולם נשכחו כעבור דקה וחצי – עבריינים וקורבנות, פשעים ועבירות קלות – ורק הריטואל נחרט בזיכרון הקולקטיבי: הבאת הנידון אל עמוד התלייה, הסקילה ההמונית, הברדס השחור, החבל המתהדק והגוף המיטלטל. המדיום הוא המסר.

אלה היו ימים של אחדות לבב, כאשר הקהל המשולהב זעק והריע כאיש אחד: "רוצח!" "שיירקב!" "לא הוא אשם אלא הוריו!" "הכתובת היתה על הקיר!" וגם "תראו שבסוף הוא ייצא בלי כלום – אחד שיודע". בתוך הקהל הסתובבו רכלנים מקצועיים והלהיטו עוד יותר את הרוחות. "העובדים הסוציאליים אשמים", אמר אחד מהם, "הם היו צריכים לדעת". "לא יכול להיות שהוא פשוט סובב את הראש לרגע ולא הבחין במחסום", נהם האחר. רכלן שלישי ידע לספר על התצפיתנית שפרצה בבכי – לא סתם בכתה, אלא פרצה בבכי, כי זה נורא ספרותי ויפה. ואילו מישהו אחר טען בעקשנות כי גלעד שליט מחובר בשלשלאות לקיר חדר השינה של בני הזוג נתניהו. בסופו של יום חזר האספסוף הביתה, זועם וטוב לב, ורק האנשים מהחדשות עדיין תלויים בכיכר עד עצם היום הזה.

יכול להיות ש'מסמך גלנט' מזויף, שאייל ארד לא כתב אותו, שהאלוף יואב גלנט לא ידע מכלום, ושמישהו הפיל בפח את ערוץ 2. באמת שאין לי מושג. רק דבר אחד אני יכול לומר בביטחון: אם הייתי מועמד לתפקיד צבאי בכיר, ואם היו אומרים עלי בחדשות ערוץ 2 שנעזרתי באייל ארד כדי לנגח את יריביי, לא הייתי שומר על שתיקה אפילו שעה אחת, שלא לדבר על יומיים. הייתי מזמין אלי עיתונאים ללשכה ומוציא הודעה קצרה שלפיה מעולם לא פניתי לאותו יועץ תקשורת, מעולם לא נעזרתי בקמפיין למען התפקיד, ולעולם לא אדרוך על איש בדרך לפסגה, בוודאי לא על אנשים מצוינים כמו המועמדים האחרים. ובכל מקרה, הייתי פונה אל הציבור ישירות ולא דרך מכתב אישי אך מתוקשר לרמטכ"ל הנוכחי, אבל אולי זה רק אני.

יש גם פן משעשע בכל הסיפור, וזוהי התלונה שהגיש אייל ארד במשטרה בטענת זיוף. אם אכן יש זייפן שפברק את המסמך, הוא עשה עבודה אייל ארדית מובהקת ומצוינת, ועל ארד דווקא לאמץ אותו אל לבו ולקבל אותו לעבודה במשרדו. כלומר, זה לא שהזייפן פגע בשמו הטוב של ארד או משהו. הצרה האמיתית בכל הפרשה היא לא שהמסמך אותנטי, אלא שהוא מספיק מרושע כדי שנאמין עליו שהוא אותנטי.

לפני ימים אחדים נשברתי, זנחתי את כל עקרונותיי והצטרפתי לעדר. ובמילה אחת: אווטאר. צפיתי בסרט הרווחי בכל הזמנים על מסך קטן ובגרסה דו-ממדית בלבד, וגם כך לא יכולתי שלא להתרשם מההישג הוויזואלי המרשים והמדובר עד מיאוס. אבל נעזוב לרגע את הצד החזותי ונתמקד בסיפור.

מבחינה עלילתית, אפשר לחלק את 'אווטאר' לשתיים. מחציתו הראשונה היא חיקוי כמעט מושלם של הסרט 'רוקד עם זאבים', שבו מתאהב האדם הלבן בפרא האציל, מוצא לו בת זוג מהשבט ומחליט לעבור צד. למרות המיחזור, יש בחלק זה של הסרט די לב וחיוניות והומור, המאפשרים ליהנות ממנו ולהתפעם גם מהישגו החזותי. במחצית השנייה הופך 'אווטאר' לסרט פעולה נדוש, הכולל את כל קלישאות הז'אנר ומאבד את הסיפור לטובת עוד ועוד רעש וצלצולים מצולמים להפליא. באופן אירוני, בעוד גיבורי הסרט נאבקים למען הרוח והנשמה, אלו נמוגות מהסרט עצמו.

רבות נכתב על המסרים האנטי-אימפריאליסטים העולים מהסרט, וגם הפלשתינים כבר גזרו ממנו את הקופון שלהם כשהתחפשו ליצורי הנאבי הכחולים בהפגנה בבילעין. האמת היא שיש בזה משהו, משום שברגעים מסוימים בסרט מצאתי עצמי בצד הכובש. ככל שהבמאי התאמץ להשניא עלי את המין האנושי, עדיין לא הייתי מסוגל להזדהות עם סצנות של ירי חצים מורעלים בבני האדם. עם כל הכבוד למסרים האידיאולוגיים של 'אווטאר', אני תמיד אעדיף את בני השבט המרושעים שלי על פני חבורה של יצורים כחולים ומזונבים עם בעיות של צמיחת יתר. כישלונו היחסי של 'אווטאר' באוסקר מוכיח שאני לא היחיד.

לכבוד העיתונאים באשר הם: לא מכבר שמעתי וקראתי אצלכם כי לנהג המיניבוס בתאונת הרכבת הקטלנית היו 11 עבירות תעבורה קודמות. משום מה לא ציינתם אם העבירות היו נהיגה בשכרות, נסיעה באור אדום, נהיגה בלי חגורה או צעידה רגלית שלא במעבר חציה. אנא בדקו את הפרטים וחזרו אלי, כדי שאוכל לכנות את הנתון הסטטיסטי שלכם 'עיתונות'.

האם ארד הכין )לכאורה( את המסמך במסגרת שירות המילואים שלו? האלוף גלנט

בטח לא שמתם לב, במיוחד אם אתם הורים בגיל הפריון, אבל אלה הם ימי החופש הגדול. בוודאי תרצו לנסוע לבית מלון כדי לנפוש מעט, או כדי לקפוץ מהקומה העשירית, תלוי בגילם של ילדיכם (הערה: זהו מדור הומוריסטי. אנו ממליצים לכולם לשמור על קדושת החיים אפילו בחודש זה). זה הזמן לצייד אתכם בחוקי היסוד של בתי מלון, לאו דווקא מקומות איומים שבהם יש לשכור מיטה נוספת לפרעושים, אלא בתי מלון נורמטיביים בהחלט וללא עבר פלילי. הנה החוקים:

א. החדר שלכם תמיד יהיה גבוה מדי, אפילו אם הלובי נמצא בקומה העליונה.

ב. כשאתם מגיע למסדרון הקומה שלכם בפעמים הראשונות, ועדיין לא יודעים בדיוק היכן ממוקם החדר – הכיוון הראשון שתבחרו מוביל אל יציאת החירום.

ג. בבואכם למלון, ייתכן כי תקבלו כרטיסים מגנטיים במקום מפתחות לחדר. אל תניחו את הכרטיסים בארנקכם, אחרת אתם עלולים בטעות לפתוח את החדר בכרטיס האשראי ולהדליק את האורות עם רשיון נהיגה.

ד. אין צורך לבקש מהמלון להכניס מיטת תינוק לחדר. פשוט תנו לתינוקכם לישון על שולחן הכתיבה – התחושה שלו תהיה זהה בדיוק.

ה. אם השלט "נא לא להפריע" מודפס בעברית ובאנגלית, המנקה יהיה דובר ערבית בלבד.

ו. בחדר האוכל של בית המלון תמצאו שלושים סוגי בשרים וחמישים מיני עוגות, אבל אם תרצו כוס מים בחדר, תצטרכו למלא אותה בברז שבשירותים.

ז. אם אתם מגיעים למלון עם משפחה גדולה, אנא הצטיידו במכשירי קשר עבור הארוחות המשותפות בחדר האוכל. האדם היחיד שתוכלו לשמוע בקולו הטבעי הוא המלצר.

ח. ככל שתמתינו יותר זמן למעלית השבת, כך גדלה הסבירות שתמצאו בה עגלת תאומים ואמא שנחה בישיבה על יתר השטח הפנוי.

ט. כשתרצו לעלות לחדר במעלית השבת – היא תעלה קומה-קומה ותרד בבת אחת. כשתרצו לרדת – היא תעלה בבת אחת ותרד קומה-קומה.

י. קומה מספר 13 היא לא באמת חסרת מזל. אין מה לעשות – מעליות מתקלקלות לפעמים.