בשני העשורים האחרונים נעלמו בהדרגה מנופה של צמרת צה"ל דמויות של מפקדים ומנהיגים כריזמטיים שאפיינו את הצבא בעשורים הראשונים לקיומו. את דמותו של המפקד הסוחף מחליפה בהדרגה דמותו של המנהל, איש הארגון. שיטת הקידום בדרגות הביניים של הקצונה (סרן-סא"ל) הפכה ממוסדת יותר ויותר. הפסיכולוגיה הארגונית והיועצים הארגוניים הפכו דומיננטיים, והחליפו בהדרגה את המפקד הממנה. המועמדים לקידום נדרשים לעבור מרכזי הערכה, מבחני אישיות שונים והערכות עמיתים. התוצאה היתה ייצור של סגלי קצונה בינונית, המקודמת על פי התיאוריות הארגוניות המקובלות בעונת המינויים, ולא על פי מה שנקבע באלפי השנים של ההיסטוריה הצבאית: מיהו מפקד טוב.
את המבריקים, החריגים, המקוריים – סיננו החוצה ברוב המקרים. הבינוניים, שידעו להפנים את התיאוריות הארגוניות של 'עבודת צוות', 'ניהול', 'ארגון בתנאי שינוי', וידעו לדקלם את 'מי הזיז את הגבינה שלי' – קודמו.
ובאותה העת, את הרכבה של צמרת הצבא קבעו שר הביטחון וראש הממשלה על פי התאמתם ויכולתם לומר תמיד 'אמן'. אחד השלבים ההכרחיים לקידום הפך תפקיד המזכיר הצבאי בחצרות הקברניטים. שם לא למדו לנצח במלחמה, אלא את תורת הקומבינה הפוליטית. הפוליטיזציה של הצבא הפכה מכת מדינה. מי שלא הבין איזה נזק גרם למדינה סילוקו של יעלון ומינויו של חלוץ כדי לבצע את גירוש 'ההתנתקות', קיבל מיד אחר כך את הכישלון הצורב במלחמת לבנון השנייה. מי שלא הבין מה גורם קידומם של אומרי הן ראה את כל אלופי המטכ"ל, שידעו כולם כי חלוץ מוליך את צה"ל לכישלון – שותקים ככבשים, לבל יבולע לקידומם. לא היה בהם גם אחד שחבט על השולחן והיה מוכן להסיר את דרגותיו כדי לעצור את הכישלון – ומבין אלו ייבחר הרמטכ"ל הבא.
..............................................
תרבות הביטחון הלא-מקצועית ד"ר אורי מילשטיין / היסטוריון צבאי
לא רק שהמינויים בצמרת צה"ל אינם נעשים בצורה מקצועית, אלא שלצה"ל אין יכולת לעשות זאת, מן הטעם שראשי מערכת הביטחון באגף האזרחי ובאגף הצבאי אינם אנשי מקצוע. דוגמה: את הרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי מינה שר הביטחון עמיר פרץ באישורו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. השניים גילו לא רק את חוסר מקצועיותם אלא את חוסר הבנתם בנושאים ביטחוניים בהנהגה השערורייתית של מלחמת לבנון השנייה. לפיכך אין סיבה להעריך שאחרי אותה מלחמה הם נעשו לפתע מקצועיים כשמינו רמטכ"ל חדש. פרץ מינה את מנכ"ל משרד הביטחון אשכנזי לרמטכ"ל, כי את המנכ"ל שלו הוא הכיר במקצת וקיבל ממנו מעט סיוע פרשני במלחמה שאותה לא הבין כלל.
מערכת ההדרכה של צה"ל מכשירה לוחמים ומפקדים רק ברמה הטקטית. אין הכשרה של ממש ברמה האופרטיבית והאסטרטגית. מינויים בכירים הם תחום אסטרטגי שאין לראשי צה"ל הכשרה בו. יש המבססים את יכולתם של מפקדי צה"ל על ניסיונם הרב, לכאורה (שברובו מורכב מכישלונות ומחדלים). על כך כתב אחד מאנשי הצבא הגדולים בהיסטוריה, אולי הגדול שבהם, פרידריך הגדול מלך פרוסיה במאה ה-18 בספרו 'הוראות למצביאים': "אם הניסיון היה מכשיר מצביאים, הפֶּרֶד של הנסיך אויגן היה גדול המצביאים".
בישראל אין תרבות ביטחון. בבתי ספר יסודיים, תיכוניים ובאוניברסיטאות לא עוסקים בשאלות ביטחוניות ביסודיות, בביקורתיות ובתיאוריה. נוגעים קצת ב'מורשת הקרב' שהיא אוסף של אגדות לא מבוססות כמו הטבח (שלא היה) בדיר יאסין, או הקרב "המוצלח" בגבעת התחמושת. פרי הבאושים של העדר תרבות ביטחון הוא שלפוליטיקאים ישראלים אין הבנה ביטחונית. בדרך כלל השיקולים שלהם במינוי רמטכ"לים הם מפלגתיים ואישיים. כך נהג דוד בן גוריון במינוי יעקב דורי לרמטכ"ל מלחמת העצמאות, וכך נהג אריק שרון במינוי דן חלוץ לרמטכ"ל הגירוש מגוש קטיף. במבחני האמת במלחמות נגד ערבים כשלו גם דורי וגם חלוץ.
...................................................
אין דבר כזה מינוי 'מקצועי' פרופ' יגיל לוי / האוניברסיטה הפתוחה
השאלה בעייתית. היא מקפלת בתוכה את ההנחה כי יש עולם 'מקצועי' הנשלט על ידי תורה אחידה המדריכה כיצד ניתן לתרגם הנחיות לביצוע ללא כל אינטרס מצד המבצע. תהליך המינוי הנגזר מתפישה זו, בעיקר של פקידים, מביא להעדפת אנשים בהתאם להיררכיה האובייקטיבית של הידע המקצועי העומד לרשותם. תפישה זו מגלמת את ההבחנה בין מדיניות לביצוע, שכבר אינה מקובלת בגישות העכשוויות של חקר המינהל הציבורי. בפועל, ההבחנה מטושטשת ואנשי המקצוע מעורבים ומשפיעים על עיצוב המדיניות בהתאם לאינטרסים שלהם. גם הליכי המינוי מושפעים מכך, כולל של אנשי צבא בכירים.
אין ספק כי לא קיים מקצוע צבאי שכל מאפייניו מוסכמים על הכול וניתן באמצעותם לדרג מועמדים למינוי באופן אובייקטיבי. אם נידרש למינוי הרמטכ"ל, הרי שלכאורה מונחת על הכף השאלה מיהו הקצין בעל מידת המקצועיות הראויה ביותר לבצע את הנחיות הממשלה. רק לכאורה. בפועל השאלה היא מיהו הקצין שמכלול ערכיו, מאפייניו האישיותיים, השקפותיו וכן גם יכולת הביצוע שלו יבטיחו את מימוש המרות של הדרג הפוליטי על הצבא, אך גם כי אופי חוות הדעת שהרמטכ"ל ייתן לדרג המדיני בנושאים שונים, כחלק מהטשטוש בין מדיניות פוליטית, ובין ביצוע 'מקצועי', יתאים להעדפות הממשלה.
מבין המועמדים, יש מי שייטה יותר מאחרים להוביל את הממשלה להתקיף באיראן, מי שיתנגד פחות מאחרים לפנות התנחלויות, או להתקיף אוכלוסיות פלשתיניות או לבנוניות ועוד. הדילמה היא אפוא פוליטית, ההחלטה פוליטית, הקריטריונים הם גם פוליטיים ולא רק 'מקצועיים', ולכן העולם הפוליטי משפיע כמו גם מגויס להשפיע על ההחלטה. השאלה שמסמך גלנט מעלה היא לא האם ימונה רמטכ"ל מקצועי, אלא מהם הכללים הלגיטימיים לגיוס תמיכה למינוי שמראש שנוי במחלוקת פוליטית.