זה קרה יום אחד בהפסקת הצהריים שלנו בתלמוד תורה. ישבנו בחוץ, והיה קצת קר. לאף אחד לא היה חשק לעשות כלום. המלמד שלנו בדיוק היום כעס עלינו מאוד כי לא זכרנו את מה שהוא לימד אותנו אתמול בפרשת ויקרא, וגם נתן לנו עונש: ללמוד בעל פה את כל הפרק הראשון בחומש. "אוף, אני רוצה הביתה", רטן זליג, "כל כך קר בתוך התלמוד תורה ובבית יש לנו אש בוערת באח". ברל'ה הנהן בראשו ואמר: "גם לי מתחשק כבר לחזור הביתה. בבוקר לא הספקתי לאכול כלום, ואמא שלי הכינה דייסת סולת נהדרת לארוחת צהריים". ישבנו ושתקנו, עייפים ומחכים כבר שהיום הזה ייגמר. פתאום ראיתי את המבט הזה בעיניים של אברהם-יצחק. תמיד כשאני רואה אותו מסתכל לשמיים בעיניים נוצצות אני יודע שעוד רעיון שלו בדרך אלינו. לא טעיתי. חמש דקות אחר כך פנה אלינו אברהם-יצחק בקול נרגש: "ילדים, יש לי רעיון! רוצים לשמוע?" ולפני שמישהו הספיק לענות, הוא הורה לנו: "קדימה, כולם לקחת את התרמילים מהכיתה ולשים על הגב. הולכים!". הבטנו זה בזה בפליאה: מה פתאום ללכת באמצע היום? המלמד לא ייתן לנו בחיים לעזוב את הכיתה בלי רשות, ובכלל – לאן אנחנו הולכים? אבל אברהם-יצחק לא נתן לנו להתלבט: "קדימה, ילדים", האיץ בנו, "כולם – תרמילים על הגב, מהר, אין זמן". התחלנו לפסוע בספקנות לכיוון הכיתה, עדיין לא מבינים מה אברהם-יצחק רוצה ואיזה רעיון יש לו בראש. כשהוא ראה שאנחנו מתעכבים, אברהם-יצחק לא התמהמה: הוא רץ לכיתה, הוציא את התרמילים והניח לכל אחד על הכתפיים את התרמיל שלו. "עכשיו תחפשו מקלות שתוכלו להיעזר בהם בדרך", ציווה, "יש לנו הליכה ארוכה". כעת לא הבנו בכלל מה הוא רוצה: מילא לקחת את התרמילים, אבל למה מקלות? לאיזו הליכה ארוכה הוא חושב להוביל אותנו? הרי אפילו לכפר הסמוך אסור לנו ללכת לבד, מחשש שהגויים ירביצו לנו.
אבל גם הפעם אברהם-יצחק לא נבהל מההיסוסים שלנו. הוא רץ לחורשה וחזר משם עם מקלות ארוכים, אותם חילק לכל אחד ואחד מאיתנו. בינתיים הסתיים זמן ההפסקה ולייזר המלמד חזר לכיתה. "מה קורה פה?" שמענו אותו קורא בפליאה, "לאן כולם הלכו? ואיפה התרמילים של כולם?". רצינו כבר לחזור, כי פחדנו שר' לייזר ייתן לנו עונש נוסף, אבל אברהם-יצחק לא ויתר לנו: "כולם להסתדר בשורה", פקד עלינו, "אנחנו הולכים עכשיו לארץ ישראל!" קרא, וקולו רעד מהתרגשות. "קדימה, ילדים, אחת שתיים שלוש, אנחנו צועדים לארץ ישראל!" עודד אותנו, ופסע בראש הטור שלנו בנחישות. ר' לייזר המלמד רץ אחרינו החוצה: הוא הביט בנו ולא הוציא הגה. אברהם-יצחק היה כל כך נלהב מהמסע שלנו לארץ ישראל, שאפילו ר' לייזר לא יכול היה לכעוס עליו.
שנים רבות חלפו מאז. כל אחד מאיתנו גדל והגיע למקום אחר, אבל אברהם-יצחק שלנו הגשים את חלומו: הוא עלה לארץ ישראל והפך אפילו להיות הרב הראשי שלה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק. עכשיו אתם כבר מכירים את החבר שלי?