'על דעת עצמי'

נפתח עלינו

א. מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אהרון חליוה, חולל השבוע סערה בדברים שנשא נגד מסלול ההסדר. ואף שהדברים היו הפעם בוטים וחד-משמעיים במיוחד, עולה מהם דמות שאינה חריגה במיוחד בשרשרת הפיקוד של צה"ל: ישירה, יהירה, כריזמטית, בטוחה גם בכישורים שאין לה, נוטלת לעצמה סמכויות לא לה, נטולת תחכום ומעט חסרת רגישות, בעיקר כלפי אלה הכפופים לה. מותר לכעוס על הדברים הקשים שאמר חליוה, ובעיקר על הפורום והטון שבהם בחר לומר אותם, אבל קצת מוזר שהדברים התקבלו בציבור שלנו בתדהמה. אלה הם פניו של חלק מהפיקוד בצה"ל, פנים שרבים מלוחמינו נתקלו בהם במקרים הרבה פחות מתוקשרים.

ב. את הוויכוח המהותי והחשוב בעד ונגד ישיבות ההסדר אני מניח בצד. מה שאותי מכעיס בכל הסיפור זו הטחת הדברים של אל"מ חליוה בפניהם של פקודיו הבני"שים, כאילו הם לא שם, כאילו הם שקופים. גם היחס לכיפות הסרוגות כאל משהו שבין אוויר לשטיח אינו חריג – לא בצה"ל ולא במערכות השלטון האחרות. המח"ט לא היה מרשה לעצמו להתבטא כך בפני מיעוטים אחרים, אך הוא יודע היטב במי ניתן לחבוט ואת מי אפשר לרמוס מבלי לשלם מחיר. הוא יודע שאהוד ברק ממשיך להיות שר ביטחון, ששי ניצן מהפרקליטות עדיין לא הלך הביתה ושניסו שחם רק מתקדם בסולם הדרגות. אז מה אכפת גם לו להיכנס לנו לוורידים, ולמה בכלל שיראה אותנו ממטר?

אנשי תקשורת דרשו מבנימין נתניהו להתפטר בשל אחריותו להתלקחות האש ולהרוגים הישראלים. זה קרה לפני 14 שנה, לא ביערות הכרמל אלא במנהרות הכותל, והאש לא היתה ערבית-ישראלית אלא ערבית-פלשתינית. בשני האירועים נהג ראש הממשלה כפי שהיה צריך, בשניהם הפגין מנהיגות, ובשניהם דרשו העיתונאים את ראשו בכל זאת. ומדוע הם נהגו כך כלפיו? מסיבה אחת פשוטה: כי כך הם נהגו כלפיו עוד קודם לכן.

כאז כן היום, האש הקטלנית רק מעוררת את השדים הרדומים שמזמן רובצים בליבם של פוליטיקאים ועיתונאים. לא נתניהו ולא השר אלי ישי אשמים בפריצתה, ובוודאי אינם אשמים בלעדיים במצבה של מערכת הכבאות. גם יריביהם יודעים זאת. אלא שמבחינתם, אלי ישי אשם בכל זאת: בפגיעה בעובדים הזרים, בשנאת ח"כ אמסלם, בהומופוביה, בעצם היותו ש"סניק חשוך. ונתניהו? אשם בכך שהוא נתניהו. השריפה בכרמל רק העניקה לשנאה הזדמנות לפרוץ החוצה ולהצטייר כהגיונית ועניינית. היא לא שינתה עמדות אלא רק הקצינה כותרות, ואם ראש הממשלה היה חיים אורון – הן היו נראות אחרת לחלוטין.

דברים אלה לא נכתבים מתוך הערצה לממשל הנוכחי. לטעמי, אלי ישי אינו ראוי להיות שר בישראל, ומגיע לנו גם ראש ממשלה טוב יותר מזה המכהן. אבל אם נתניהו צריך ללכת הביתה, זה בגלל הזיגזג שלו בנושא ההקפאה, ובגלל שתיקתו בעניין פולארד, ובגלל שאינו דורש התנצלות ופיצוי מהטורקים על פרשת המרמרה. הוא בוודאי לא צריך ללכת רק משום שבן כספית לא מחבב אותו או משום שנוני מוזס לא מחבב את שלדון אדלסון.

עיתון הילדים הדתי 'אותיות' נמכר באחרונה לקבוצת 'מקור-ראשון' והתמזג עם מוסף הילדים של העיתון. הדו-שבועון הוותיק, שאותו ייסד וערך אורי אורבך ובו כתבו וגדלו לא מעט כותבים ומאיירים מוכרים, הופך כעת לשבועון אך מאבד למעשה את מעמדו העצמאי. בהתרשמות ראשונה מהעיתון החדש והממוזג 'אותיות לילדים', נראה שזהו בסך הכול שדרוג קל של מוסף 'מקור לילדים' בתוספת שם המותג 'אותיות' ומעט ייבוא מן העיתון המקורי. עיתונים שנפתחים ונסגרים או נמכרים ומתאחדים, מסיבות כאלו או אחרות, הם אולי לא הסיפור של המאה. ועדיין, כמי שכיהן ב'אותיות' כעורך-משנה, ככותב, כבדחן, כחידונאי וכפותחן מכתבים למערכת, עלי להודות שהלב טיפ-טיפה צובט.

"עשרה ימים לאחר שאיבד את כלתו בשריפה בכרמל, התייצב ניצב חיים קליין בכנס מחאה ותקף את הממשלה... ב'שמאל הלאומי' הגדירו את הכנס כאירוע מכונן" (nrg, השבוע).

"ההפגנה הגדולה של השמאל הלאומי תהיה אירוע מכונן" (אלדד יניב ושמואל הספרי מתכוננים, מתוך מניפסט השמאל הלאומי שהמילים "מצב הכבאות בישראל" לא מופיעות בו אפילו פעם אחת, ערב ראש השנה התש"ע).

כידוע, לפני שנים רבות ניצחו החשמונאים את היוונים, ולזכר המנוצחים אנו מציינים את חג החנוכה בלקיחת הילדים לתיאטרון שמקורו ביוון. השנה נסענו להתייוון בגרסה הבימתית החדשה של 'פיטר פן' – הצגה חביבה למדי, לא מקורית או עמוקה במיוחד אך כוללת תפאורה מושקעת, תאורה אפקטיבית, הומור חינני ומשחק טוב. לרגל הבילוי החד-שנתי שלנו, ואולי גם מתוך געגוע לפינה הוותיקה 'יודע את מקומי', הנה מספר תובנות נוספות מהבילוי המשותף שלי עם ילדיי בארץ לעולם לא:

1. פחות משעה לפני ההצגה, אנו מקדימים להגיע אל היכל התרבות כדי להספיק לצפות בקרקס רוסי, אירוע חינמי המתקיים מחוץ לאולם. כעבור זמן קצר מתברר, כי ה'קרקס' המובטח הוא ליצן דובר עברית ממוצא רוסי המתמחה בעיקר בג'אגלינג וניפוח בלונים. זהו קרקס רוסי כפי שהיכל התרבות הוא היכל.

2. ואז מתחילה ההצגה, באיחור מפתיע לטובה של 12 דקות בלבד. שתים עשרה דקות! גן עדן של ממש, בהתחשב בכך שבחנוכה הקודם בילינו בעיקר בהצגות ילדים של המגזר.

3. צפייה בהצגת ילדים אינה חוויה קלה. מסביב נשמעים כל הזמן יותר מדי דיבורים, צעקות, צפצופי מכשירים וכל מיני צופים שקמים מהכיסא ומתיישבים בחזרה ומפריעים לכולם. אה, וגם הילדים שלהם לא משהו. 

4. מעט על ההצגה: מטעמים לוגיסטיים וכלכליים, נחתכו מ'פיטר פן' מאפיינים אחדים המופיעים בספר ובקולנוע – אין אבקת פיות, אין כלבה-אומנת, ג'ון ומייקל כמעט לא קיימים, ומהתנין המפחיד נותר ראש של תנין בלבד, אלא אם כוללים גם את הגברת החייכנית המפעילה אותו מאחור.

5. ועוד קיצוצים: במקום ספינת ענק גדושה בעשרות פיראטים שתומי עין, מקבל קפטן הוק את הפיקוד על חתיכת פח, בסיועם של סמי השיכור ושני פיראטים נוספים בלבד. באמת חוכמה גדולה לנצח אותו במצב כזה. מה עם מורשת המעטים מול רבים של חנוכה?

6. הסצנה הבלתי נשכחת ביותר: פיטר פן מתנתק מהקרקע ומתחיל לעוף באוויר בנונשלנטיות. כל הילדים בקהל מביטים בו בהשתאות, מוחאים כפיים וקוראים בהתפעלות אין קץ: "תראי אמא, הוא קשור לחוטים!"   

7. בכלל, 'פיטר פן' החדש כולל פעלולים מרשימים וייחודיים. למשל, אפקט הסירה השטה על מים, או הקטע ההוא שבו נעלמים ראשי הגיבורים בזה אחר זה, ואנו ממשיכים לראות רק את גופם המיטלטל. טוב, זה לא היה פעלול – החלק העליון של הבימה פשוט היה מוסתר מהמקום שלנו ביציע.

8. בסיום ההצגה (ספוילר: קפטן הוק נטרף על ידי הגברת שמפעילה את ראש התנין) אנו יוצאים מהאולם, ושם אנו מתבקשים למלא שאלון ולחלק ציונים להצגה שבה צפינו. למרבה הצער, אנו מקבלים טופס אחד בלבד עבור שני הילדים. מישהו יודע מה הממוצע בין "מעולה" ל"ככה-ככה"?

9. הערב שאחרי: הילדים עולים למיטה עייפים אך מאושרים. היורשת מבקשת ממני להשאיר את החלון פתוח – אולי פיטר יגיע. בבוקר אנו קמים לבית מוצף במים. איזה מזג אוויר.

10. לסיום, מסר לילדיי האהובים: ייתכן ששמתם לב כי באופן מסורתי, שחקן אחד מגלם ב'פיטר פן' תפקיד כפול – של אבי המשפחה ושל קפטן הוק. אני מניח שיש בכך איזו אמירה פילוסופית עצובה על התבגרותם של אבות לילדים, אבל אני לא לגמרי בטוח מהי. זהו, עכשיו תלכו לשחק בחדר השני ותנו לי לעבוד בשקט!