את אייל, הבן דוד שלי, אני לא מכיר כל-כך טוב. כנראה בגלל שאנחנו גרים בשני קצוות הארץ – הוא בבאר שבע, ואני בקרית שמונה. בעצם, אנחנו נפגשים בעיקר בשמחות.
אבל אחרי השבת שעברנו יחד, החלטתי שאני רוצה להכיר אותו יותר טוב. רוצים לשמוע למה? בסדר, אני אספר לכם.
השבת היתה לאייל בר מצווה. הם הזמינו אותנו לחגוג איתם בבית הארחה כבר לפני כמה שבועות, וההורים שלי אמרו שבטח תהיה שבת מושקעת. המשפחה של אייל די עשירה, והוא הבן הבכור, ככה שהם ירצו שהכל יהיה מושלם.
באמצע השבוע אמא צלצלה להורים של אייל. בית ההארחה שהיינו אמורים להתארח שם נמצא באמצע האזור שנשרף בשריפה הגדולה, ואמא שלי רצתה לדעת מה קורה. "האמת היא שאני עדיין לא יודעת מה לומר לך", התנצלה דודה גילה, אמא של אייל. "בכל מקרה, ברור שאי אפשר לעשות את השמחה במקום שהתכוונו. אמנם בית ההארחה לא נשרף, אבל כל הסביבה ממש מדכאת. כרגע אנחנו מחפשים מקום אחר. אני אודיע לכם ברגע שנדע מה קורה".
ביום חמישי בערב, הטלפון צלצל. דודה גילה סיפרה לנו, להפתעתנו, שהשבת תתקיים בבית ההארחה שבכרמל כמתוכנן.
מה אני אגיד לכם? לשמוע על השריפה ברדיו, או אפילו לראות תמונות שלה בטלוויזיה, זה לגמרי לא אותו דבר כמו לראות את העצים המפוייחים בעיניים. ברגע שנכנסנו לאזור השרוף, הרגשתי איך גוש גדול עומד לי בגרון. תמיד אהבתי את הכרמל, היינו שם הרבה פעמים – ועכשיו איך הוא נראה... וכמובן שזה כלום יחסית לאנשים שנהרגו שם.
אבל כשהגענו לבית ההארחה, הוא נראה פחות נורא ממה שחשבתי. אמנם חלק מהאזור היה שחור, אבל במקום עצמו העמידו המוני עציצים פורחים ובלונים, שממש עשו אווירה צבעונית ושמחה. גם אייל היה נראה שמח במיוחד. בסך הכל היתה שבת כיפית, אייל קרא מעולה, והצלחתי לתפוס ארבעים ושבע טופים. כבר כמעט ושכחתי מהנוף השחור שמסביב.
בסעודה השלישית, אבא של אייל קם ממקומו, והשתעל. "אורחים יקרים", הוא פתח, "בוודאי הסתקרנתם לדעת מדוע החלטנו לחגוג את החגיגה שלנו כאן, בתוך הנוף העצוב של הכרמל השרוף. ובכן, אם זה היה תלוי בגילה ובי, היינו בוודאי במקום אחר. אייל הוא בננו הבכור, ורצינו בשבילו את הטוב ביותר. ובאמת, לאחר השריפה, ביטלנו את השבת כאן, והתאמצנו למצוא מלון אחר. היינו מוכנים להשקיע בכך את כל הכסף שיידרש.
אך באמצע החיפושים, איילי ביקש לדבר איתנו. "'אבא, אמא'", הוא אמר. 'אני ממש מעריך את זה שאתם רוצים לעשות לי חגיגה יפה ומפוארת, באמת. אבל חשבתי על זה המון, ו... אולי בכל זאת נחגוג בכרמל? הרי האנשים האלה איבדו כל-כך הרבה דברים בשריפה, למה שנגרום להם לעוד הפסדים? מה הם אשמים? להפך! עכשיו זה הזמן לחזק אותם, ולתת להם הרגשה טובה! בר מצווה זה לא רק חגיגות ואוכל טעים ונוף יפה – זה גם ללמוד להיות בני אדם יותר טובים, לא?"
ובכן, מול טיעונים כאלה, באמת שלא היה לנו מה לומר. צלצלנו לבעלי בית ההארחה, והסברנו שנער הבר מצווה בחר לחגוג דווקא אצלם. כמובן שהם שמחו ביותר, ולנו לא נותר אלא להודות לקדוש ברוך הוא שנתן לנו ילד צדיק ומיוחד כל-כך".