קרן ואלי זילברמן, שליחי בנ"ע בפינלנד: כאשר הורים נרגשים פונים אלינו בתום ארוחת ערב שבת משותפת של בני מצווה ומשפחותיהם, ואומרים לנו שזאת חווית שבת יהודית שמעולם לא היתה להם, זה שווה את הכל



אמונה ומימי, שליחות בנ"ע באוסלו: זה אולי נשמע מצחיק, אבל בני עקיבא בחו"ל הוא קצת "משרד שידוכים". כל זוג שיוצא מהפעילויות שלנו, הוא סיבה למסיבה - זה מגדיל את הסיכוי שהצעירים האלה יתחתנו אחד עם השני ולא עם גויים

מפינלנד ועד ניו זילנד דרך סקנדינביה – כבר למעלה משמונים שנה מציתים שליחי בני עקיבא העולמית את אש היהדות והציונות גם בקרב קהילות יהודיות נידחות ומתפוררות ברחבי הגלובוס. איך שרים 'מי לה' אליי' בנורווגית וכיצד הופכים גם ילדי השליחים לחלק מהמפעל? כתבה חובקת עולם לרגל ועידת בני עקיבא העולמית שמתקיימת השבוע בירושלים

"אני זוכר את השליח חיים לייקוב יורד על ברכיו כדי לעזור לנו בקיפול אוהלים במחנה הקיץ, ואת האש בעיניים שלו כשדיבר על יהדות וציונות. אני חייב את החיים שלי לבני עקיבא. בזכות התנועה הזו זכיתי לראשונה לראות מה זו שבת ולשמור כשרות", כך מתאר זאב שוורץ, כיום מזכ"ל בני עקיבא העולמית את זיכרונותיו כילד בן 11 בדרום אפריקה.

שוורץ הספיק מאז לעלות לישראל, ללמוד בתוכנית של בני חו"ל בישיבת הר עציון, לשרת בצה"ל, ללמוד באוניברסיטת בר אילן, ולהקים כאן את ביתו יחד עם שולמית אשתו. שוורץ הוא דוגמא אחת למעל מאה אלף יהודים שבהשפעת בני עקיבא העולמית עלו לישראל.

השבוע החלו בירושלים אירועי הוועידה ה-12 של תנועת בני עקיבא העולמית, המתקיימת אחת ל-4 שנים, בסימן הצדעה לשליחי התנועה הפועלים כבר כשמונים שנה בתפוצות. במהלך האירוע עומד שוורץ לסגור מעגל כשייפגש שוב עם השליח חיים לייקוב, הפעם כדי להעניק לו אות יקיר התנועה על פועלו כשליח וכמי שיזם פתיחת מסלול של שנת הכשרה תורנית בישיבות לצד ההכשרה בקיבוצים.

מאחורי המספרים המרשימים של כ-150 סניפים בכ-35 מדינות, ו-200 שליחי תנועה, שחלקם פועלים בשיתוף עם תנועות ציוניות ודתיות נוספות, עומדים צעירים ישראלים, חלקם בעלי משפחות, שהתגייסו לחיזוק הזהות היהודית בגלות שיכולה, כך מסתבר, להיות רחוקה מאוד.

 הולכים לגן במינוס 20 מעלות

משה ומיטל נא-אור, הורים לארבעה, הם שליחי בני עקיבא בעיר אוקלנד שבניו-זילנד מזה כשלוש שנים. זהו אחד המקומות הרחוקים ביותר מישראל בהם יש שליחי בני עקיבא, אך בכך לא מסתכמים הקשיים. "אין כאן כמעט משפחות שומרות מצוות, או קבוצת שליחים", מספרים בני הזוג, "כך שאנו מוצאים את עצמנו בבדידות חברתית ורוחנית. במקרה הפרטי שלנו אנו נאלצים להתמודד עם קושי נוסף, והוא העובדה שאין לקהילה רב קבוע". משה מצא את עצמו בנוסף לתפקידו כשליח, מכהן גם כרב בפועל. שני בני הזוג עסוקים למדי. מיטל מלמדת ב"חדר" ומורה בבית הספר, משה מלמד את הנערים והנערות לקראת בר ובת המצווה.

"תחושת הסיפוק כאן היא עצומה", אומרים בני הזוג. "אנחנו באמת מרגישים שכל דבר שאנו עושים משפיע ומשנה. יש כאן צימאון אמיתי לציונות וליהדות, וכר נרחב מבחינתנו ליזום כל הזמן פרויקטים חדשים וליצור מעגלי פעילות נוספים. הוקם בית מדרש לנשים הכולל פעילות בערבי ראש חודש וקורסים לנשים בתחומים שונים כגון נשים ביהדות, נשים בתנ"ך. הוקם חוג לפילוסופיה יהודית ובו נפגשים אנשים מהקהילה ודנים על נושאים כגון הטוב והרע בעולם. הקמנו בשיתוף ההורים את ה"חדר" - חינוך יהודי משלים לגילאי 4-8 הפועל בימי ראשון בבקרים וכולל תפילה, יהדות, חגים וקצת עברית. קיימת תוכנית בר ובת מצווה שבה במשך שנה נפגשים ולומדים יחדיו, וכמובן יש את כל האירועים הקהילתיים: מסיבת חנוכה, פורים, סדר פסח ויום ירושלים, שאנו מפיקים לטובת חברי הקהילה. ישנו גם כל הנושא הדתי של תפילות, כשרויות וכו'". בנוסף לכל אלו, ביתה של משפחת נא-אור מהווה כתובת לאורחים רבים. בנם הבכור עוד לא בן 5, אבל כבר הפך שותף פעיל בעניין. הוא תר אחר אורחים בבית הכנסת, ופעם אף הביא אורחים על דעת עצמו.

"בהלסינקי ייסדנו את תנועת בני עקיבא היהודית", כך כתבו קרן ואלי זילברמן, שליחי בנ"ע בפינלנד, בבלוג שלהם באתר כיפה. "הרגשנו שהשליחות הזאת ממש מתאימה לנו כמו כפפה ליד, ובמקום כזה קפוא, נראה אתכם מסתדרים בלי כפפות", מתארת קרן, שנאלצה להתרגל לשלוח את שני ילדיה במינוס 20 מעלות לגן. "מעבר לכל ההתחלות האישיות של בית חדש, תרבות חדשה, שפה, גנים, רשימת כשרות מצומצמת, העדר עירוב, מזג אוויר שונה וכו', התחלנו בהמון פרויקטים חדשים ממש מכלום. שליחים חדשים ולא מוכרים בנוף המקומי המנסים להעניק ממד חוויתי לתכני יהדות, ישראל וחברה". קרן ואלי הקימו את סניף בני עקיבא במקום, והמשיכו בפעילויות רבות כמו פרויקט בר ובת מצווה, מועדון קוראים, וארגנו מסיבות חגים בהלסינקי ומחוצה לה. אלי הפך לחזן של הקהילה והשפעתו ניכרת גם בהכנסת ניגונים חדשים לתפילה. "נכון שזה לא פשוט", הם מציינים "אך הסיפוק והמטרה נותנים כוח. כאשר הורים נרגשים פונים אלינו בתום ארוחת ערב שבת משותפת של בני מצווה ומשפחותיהם, ואומרים לנו שזאת חווית שבת יהודית שמעולם לא היתה להם, זה שווה את הכל".

תחושת סיפוק עצומה. משה ומיטל נא-אור, שליחי בני עקיבא בניו זילנד

רגליים רועדות בשירת 'התקווה'

אמונה בילינקי ממעלה אדומים ומימי בכר מחשמונאים הן שליחות בני עקיבא באוסלו שבנורווגיה, עד הקיץ הקרוב. השמש באוסלו זורחת בבוקר רק ב-9 וממהרת לשקוע עוד לפני ארבע. על מסעדה כשרה אין מה לדבר. החינוך היהודי הפורמלי היחיד שיש במקום הוא גן ילדים ולאחריו לומדים הילדים בבתי ספר כלליים, לא יהודיים. פעם בשבוע הם מגיעים לשעתיים של לימוד יהדות ועברית בקהילה. אמונה ומימי הן היהודיות היחידות בצוות הגן. "זה מדהים כמה שהפעילות היהודית שלנו כשליחות משפיעה על הילדים", הן אומרות. "בחנוכה, למשל, כשהעלינו עם הילדים הצגה בנורווגית של סיפור חנוכה, התרגשנו מאוד. כשהילדים צעקו בנורווגית "מי לה' אליי" ונלחמו ביוונים, הבטנו בהם עם דמעות בעיניים. אפילו הווארד, הגנן הנוצרי, אמר לנו אחר כך שהוא מרגיש שההצגה הזאת הביעה בצורה חזקה את הזהות היהודית של הילדים האלה. לפני שהגענו לכאן, האסוציאציה היחידה שלנו למילה "אוסלו" היתה הסכמי אוסלו. רק כשהגענו לקהילה הזאת, של 750 יהודים בקצה העולם, קיבלנו פתאום פרספקטיבה אחרת על העולם היהודי".

על הגעגועים הביתה מחפה במקצת היחס החם והאוהד שהשליחים מקבלים בקהילות השונות. "קיבלו אותנו בהמון אהבה והתלהבות", מספרות מימי ואמונה מאוסלו. "כל דבר שאנחנו רוצות לעשות - נותנים לנו מקום. האנשים מדהימים וכיפיים". אצל משפחת נא-אור בניו זילנד האהדה והחום הפכו לצורך מעשי מאוד. לפני כשנה ורבע נולדו לזוג השליחים זוג תאומים. הקהילה היהודית התגייסה וסייעה בכל רק מה שהיה ניתן.

תנועת בני עקיבא כתנועה ציונית מחנכת לעלייה לארץ. חניכי בני עקיבא העולמית טוענים כי צמד המילים "מייק עלייה" מלווה כמעט כל דבר תורה של השליח המצוי. משה ומיטל נא-אור לא רואים סתירה בין חינוך לעלייה ובין חיזוק הזהות היהודית. "כשליחי בני עקיבא אנו מחויבים לאידיאל העלייה לארץ. בתוך התנועה הנושא הזה מדובר ותוסס. רק לאחרונה ליווינו שניים מבוגרינו שעלו לישראל. בתוך הקהילה אנו עובדים על חיזוק הקשר עם ישראל והיהדות, מתוך אמונה שרק כך ניתן להבטיח את המשך הקיום היהודי של אותם משפחות ויחידים שלא יעלו לישראל. כך שניתן לומר שהקונפליקט, גם אם הוא קיים, לא מפריע לעבודה השוטפת. בבני עקיבא אנו מדברים על חשיבות העלייה כהגשמת האידיאל הרוחני ציוני ובתוך הקהילה אנו פועלים לקירוב הרחוקים מהיהדות".

גם אמונה ומימי אינן מסתירות את נושא העלייה. "תמיד הנושא הזה עולה לדיונים, אבל עידוד עליה הוא לא ממש בקונצנזוס. ישנם יהודים שרואים ערך בלהישאר פה. אנחנו לא כופות את דעתנו אלא מנסות לעודד חיבור לארץ, כמו ביקורים, שנת הכשרה, וכמובן נשמח מאוד על כל אחד שיחליט לעבור לארץ. למרות הפיזור והריחוק, עדיין לכל יהודי כאן יש פינה חמה בלב לישראל ולירושלים. כשהיינו בבתי זקנים ברחבי סקנדינביה במסגרת "קרוואן חנוכה", כל פעם ששרנו את "התקווה" והזקנים נעמדו על רגליים רועדות, גם להם וגם לנו היו דמעות בעיניים".

 נלחמים ב"שואת הדבש"

הגברת הזהות היהודית קשורה לנושא כואב נוסף - ההתבוללות. "שואת הדבש", כפי שמגדיר אותה זאב שוורץ המזכ"ל. אלי וקרן זילברמן מוצאים קשר הדוק בין פעילויות בני עקיבא לבין מניעת ההתבוללות. "אנחנו מרגישים שחלק מהתפקיד החשוב של בני עקיבא בחשיפה לנוער יהודי ממקומות אחרים, עוזרת מאוד להתמודדות עם הסוגיה הזאת. זה מובן שבכיתה עם 8 ילדים יהודים, ה"אופציות" מוגבלות. אבל תנועת נוער שגם מושכת יהודים שאינם בבית הספר היהודי וגם מפגישה אותם עם בני גילם שחווים את אותו התהליך, מגדילה עבורם את הסיכוי למצוא בן זוג יהודי. ברגע שאתה מקרב ומחבר את הנוער היהודי עם סביבה יהודית חווייתית, משהו בהם מתעורר. אם לא עכשיו, בעתיד. בסופו של יום, כשיושבים אחד על אחד, עולה שיש להם קשר וזיקה חזקה מאוד לישראל".

באוסלו הבעיה חריפה לא פחות, כפי שמתארות מימי ואמונה: "בני הנוער לומדים בבתי ספר גויים, וברוב המקרים הם היהודים היחידים בכל בית-הספר, לכן חשוב מאוד ליצור קבוצה יהודית רחבה יותר. זה אולי נשמע מצחיק, אבל בני עקיבא בחו"ל הוא קצת "משרד שידוכים". כל זוג שיוצא מהפעילויות שלנו, הוא סיבה למסיבה - זה מגדיל את הסיכוי שהצעירים האלה יתחתנו אחד עם השני ולא עם גויים".