מה שקרה במצרים אינו 'חגיגה דמוקרטית' כי אם הפיכה צבאית | הסיכוי לעלייתה של חברה אזרחית ערבית נמוך – לחלופה האסלאמית יש הסתברות גדולה בהרבה | על ישראל להתכונן לתקופה רבת תהפוכות במזרח התיכון ולקחת בחשבון שכמו במצרים, האמריקנים יכולים להפקיר במהירות את בעלי בריתם
מצרים היא מדינה פרטוריאנית, חברה שיש בה פוליטיזציה גבוהה, והצבא מעורב בכל התהליכים הפוליטיים. המשטר הוא סמכותני והמנהיגות פטרימוניאלית, ואלה מובילים למנהיגות ריכוזית, אלימה, מושחתת, כופה ובעלת מוסדות פוליטיים חלשים.
משטר סמכותני משמעו תפקיד מרכזי של הצבא בפוליטיקה; פלורליזם מוגבל; מנהיגות פרסונאליסטית; העדר אידיאולוגיה פוליטית; העדר מוביליות והשתתפות פוליטית, וחברה אזרחית המבוססת על משתתפים חוץ-מדינתיים ועל ארגונים לא-ממשלתיים. מנהיגות פטרימוניאלית משמעה כי המדינה היא רכושו הבלעדי של השליט, הפטרון, אבי האומה הרחום, המרכז בידיו עוצמה בלתי מוגבלת ופועל דרך פולחן אישיות. התהליכים והמוסדות הפוליטיים חלשים, בלתי פורמאליים ונתונים לשינוי מתמיד. הסמכותנות היא הגורם המרכזי המונע צמיחת דמוקרטיה, למשבר מתמיד של לגיטימציה והשתתפות פוליטית.
מה קרה במצרים?
הצבא במצרים הוא המוסד היוקרתי והנערץ ביותר, משום שהוא אחראי להפיכת יולי 1952, ששחררה את מצרים מעול השלטון המלוכני, ומשום שהוא אחראי לשחרור סיני ולחזרת הגאווה המצרית, בעקבות מלחמת 1973. מובארכ הוא הנשיא השלישי, לאחר נאצר (שמת לפני כ-40 שנה) וסאדאת (שנרצח לפני 30 שנה). הוא היה מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור, ועלה לשלטון בהיותו מוותיקי כת 'הקצינים החופשיים'.
בניגוד לאופוריה שהתקשורת שידרה והקרינה בצורה מתלהמת, במצרים לא מתחוללת שום מהפיכה פוליטית, לבטח לא חברתית, ואין תהליכי דמוקרטיזציה. המגמה היא דווקא הפוכה: במצרים היה משטר צבאי בתהליכי אזרוח, וכעת השלטון הוא משטר צבאי ישיר, בדומה להפיכת יולי 1952. מה שהתחולל במצרים, היו מלכתחילה הפגנות נגד עליית המחירים, האבטלה הגבוהה; דיכוי האופוזיציה בבחירות האחרונות, ועקב הרוח המהפכנית שנשבה מתוניסיה.
במצרים אירעה הפיכה צבאית פנימית בראשות טנטאווי, שביקש למנוע ממובארכ להוריש את השלטון לבנו, גמאל. מאבקי הכוח הללו, שהתנהלו בתוך העלית הצבאית מאחורי הקלעים, הגיעו לבשלות לצד הפגנות ההמונים. הסימן לכך היתה הודעת הצבא, כמעט בתחילת המשבר, כי העם המצרי רשאי להפגין, וכי הצבא איננו מתכוון לפתוח באש נגדו. בדיוק כמו באיראן בשנת 1979, כשהצבא הכריז על ניטראליות ומשטר השאה לא החזיק מעמד אלא 48 שעות, כך גם במצרים.
הטרויקה של המשטר הצבאי גובשה: אחמד שפיק, מפקד חיל האוויר לשעבר; מוחמד חוסיין אל-טנטאווי, שר ההגנה; וסאמי חאפט' ענאן, הרמטכ"ל המצרי. הצבא ביצע הפיכה פנימית, ו'המועצה העליונה של הכוחות המזוינים', בראשות שר ההגנה טנטאווי, נמצאת 'בישיבה מתמדת', כמו בזמן מלחמה, לניהול ענייניה של מצרים. מה יהיה גורלו של עומר סולימאן, סגן הנשיא, עדיין לא ברור.
נא לא לטעות. הצבא במצרים יכין את הבחירות הכלליות, ויהיו גם בחירות לנשיאות. הוא יעשה סדר ויחזיר את החיים למסלולם. אך מי שמצפה לגילויים של דמוקרטיה וחירויות, לא מבין את המציאות. הצבא לא יאפשר לאחים המוסלמים לנצח, והם ינצחו אם באמת יהיו בחירות חופשיות לפי כללי הדמוקרטיה המערבית, והם יקימו במצרים גרסה סונית של איראן. במקרה הטוב, הצבא יאפשר לאחים המוסלמים לזכות ב-20 אחוז מהמושבים כפי שקיבלו בבחירות ב-2005, עקב לחצי הממשל האמריקני. ראשי הצבא במצרים זוכרים מה קרה למקביליהם באיראן לאחר מהפכת ח'ומייני, והם לא יחזרו על השגיאה הקשה. באיראן ראשי הצבא הודחו, הוכנסו לכלא, הוצאו להורג, יוקרתם המקצועית נפגעה, ומשמרות המהפכה הנתונים למרות חומייני אז וחמינאי היום, תפסו חלק מתפקידיהם הצבאיים.
חלופות למשטר הצבאי
שתי חלופות אפשריות למשטר הצבאי במצרים, אך הן יתקיימו בשני תנאים קשיחים: כי שהמשטר הצבאי במצרים ייפול או יחזור עצמאית לקסרקטינים, ויתנהלו בחירות חופשיות דמוקרטיות באמת. שתי החלופות הן: התנועה האסלאמית ומשטר ליברלי-דמוקרטי.
החלופה האסלאמית - אם האחים המוסלמים יתפסו את השלטון, יעמדו בפניהם שלושה מודלים: 'המודל התורכי', כלומר קידום איטי והדרגתי אך באופן יציב ומסודר של ערכי האסלאם, עד כדי הפיכתה למדינה מוסלמית והחלת השריעה בה; 'המודל האלג'יראי', שליטה ישירה ומיידית בנוסח חמאס של ערכי האסלאם, דבר שיביא להתנגשות עם הצבא ואף למלחמת אזרחים; 'המודל הלבנוני' של חזבאללה, שיהיה כנראה המועדף, של שליטה על המערכת הפוליטית מאחורי הקלעים, באמצעות בריתות פוליטיות עם גופים לא אסלאמיסטיים.
אם זו המגמה, והאחים המוסלמים מנצחים, יש לצפות להתפתחויות אפוקליפטיות במערכת הבינערבית, נוסח איראן 1979, בלבוש סוני: המונים היוצאים לרחובות נגד השלטון במדינות השונות, כאשר הסמל הוא הנפת הנעל (סורמייה – סוליית בנעליים, דבר המהווה עלבון עמוק בתרבות הערבית), וקוראים נגדו תגר. התוצאה עלולה להיות אנרכיה המונית או תגובה אלימה של הצבא ושפיכות דמים. בנסיבות אלה, תהיה פגיעה קשה באינטרסים של ארצות-הברית ובמעמדה האזורי. אם גם במדינות ערביות אחרות הגובלות בישראל יעלו משטרים אסלאמיסטיים; עלולה לפרוץ מלחמה בהיקף גדול, שגם היא תגביר את האפשרות לחדירת אל-קאעדה בעיקר למצרים ולסעודיה, ולנפילת המזרח התיכון.
החלופה הדמוקרטית - המגמה היא אזרוח ודמוקרטיזציה של המשטר במצרים. האופוריה העולמית באשר לאירועים במצרים אולי מובנת, אך לבטח בלתי מציאותית. אי אפשר להחדיר אינסטנט דמוקרטיה, גם אם נקרא לתופעות הללו ונצעק בקול גדול. הבעיות המצרים הן אדירות בהיקפן, וסילוק מובארכ איננו מבשר דבר באשר לדמוקרטיה, אלא כאמור, דווקא להגברת המשטר הצבאי. כל המבקשים יותר חופש וחירויות עלולים להתאכזב עמוקות. שני סימנים למגמות אלה עלולים להיות: הגדלת התקציבים לצבא, ומינוי אנשי צבא במדים לתפקידים השלטוניים הממשלתיים. קיים פער אדיר בסוגיית החדרת הדמוקרטיה, מאחר ומשטרים סמכותניים ומנהיגות פטרימוניאלית מנוגדים מעצם טבעם לדמוקרטיה.
אנרכיה באדיבות הפייסבוק
מה המשמעויות והמסקנות הנובעות מהאירועים במצרים?
* התופעה הבולטת היא שבירת מחסום הפחד הערבי-אסלאמי מפני השלטון, אולי לתמיד. אם זו המגמה, לראשונה בהיסטוריה שלו, העם הערבי איננו חושש מהשלטון, שאינו מטיל עליו מורא. כלומר, עם התקדמות המגמה הזאת, העם הערבי הופך, לראשונה, שחקן פוליטי לגיטימי וחשוב.
* המשטרים הערביים לא יכולים יותר להתעלם מצורכי ההמונים. משמעות הדבר היא צמיחת חברה אזרחית, ואינטראקציות מרובות יותר בין השלטון לתושבים. עדיין אין אזרחות.
* התקשורת העולמית ממלאת תפקידים בולטים בעיצוב ההתנהלות המדינית והבינלאומית. היא מתערבת באופן ישיר במהלך העניינים וצובעת אותם בהתאם לגישתה ולא בהתאם למציאות. זו תופעה מסוכנת מאין כמוה. התקשורת חייבת להיות אחראית וצנועה.
* האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר הפכו כלי להמונים, מראה רבת עוצמה המאפשרת לעצב אנשים לפעולה, והמשטרים אינם יכולים יותר להסתיר מידע ולפעול מאחרי מסכי הסתרה קשוחים.
* דפוסי הפעולה של המערכת הבינלאומית השתנו באופן מהותי, ובפעם הראשונה שחקנים אחרים מרשים לעצמם להתערב באופן בוטה בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות. לזאת יש השפעה מהותית על אפשרויות יצירת סדר פוליטי חדש, ובמקרים רבים דווקא סדר אנרכי.
* המזרח התיכון צועד לעבר תקופה של אי-יציבות פוליטית אקוטית, של איומים חיצוניים ופנימיים ואלימות רחבה עד כדי מלחמות פנימיות ואזוריות. האירועים במצרים מהווים קו פרשת מים ואבן דרך להיכן המזרח התיכון צועד. זו אולי התופעה החשובה ביותר, שיש לה משמעויות קריטיות, כולל לישראל.
הבגידה האמריקנית הגדולה
תגובת ארצות הברית לאירועים במצרים היתה מדהימה, וניתן לקרוא לה 'הבגידה הגדולה' במדיניות הזיג-זג חסרת האחריות שלה. הנשיא אובמה הביע אושר עצום מהאירועים, וקבע כי הם דומים לנפילת חומת ברלין ולהשראה של גאנדי על העולם, כי "אנו עדים להיסטוריה בהתהוותה". יש רק לקוות כי מה שנראה בפועל איננו אלא חזרה להיסטוריה של איראן של 1979, ואולי אפילו של מלחמת העולם השנייה.
מומלץ לממשל של ארצות-הברית ללמוד מהכישלונות הבאים שלו:
* יש לזכור מה קרה באיראן בשנת 1979, כאשר ההמונים זרמו לרחובות טהראן, כדי לתבוע חירויות פוליטיות , בסיוע פעיל של ארצות הברית -- וקיבלו את ח'ומייני וח'מנאי;
* יש לזכור את האירועים באלג'יריה לאחר הבחירות החופשיות בתחילת 1992, כאשר התנועה האסלאמית ניצחה, והצבא התערב למנוע זאת, ונפתחה מלחמת אזרחים שגבתה מאות אלפי הרוגים;
* יש לזכור את מה שקרה בלבנון במרץ 2005, בעקבות רצח חרירי, ובלחצי ארצות-הברית סוריה סולקה מלבנון, ועליית ממשלת סעד חרירי, בנובמבר 2009, דבר שנתפש כניצחון גדול של ארצות-הברית, ומה שקרה שההמונים קיבלו את חזבאללה כגורם הכוח העיקרי מאחורי הקלעים;
* יש לזכור מה קרה בבחירות במצרים בשנת 2005, כאשר בעקבות לחצי ארצות-הברית, השתתפו האחים המוסלמים בבחירות, ולמרות המניפולציות של המשטר, הם זכו ל-20 אחוז מכלל המושבים;
* יש לזכור את הבחירות ברשות הפלשתינית לפני כחמש שנים, כאשר בעקבות לחץ מסיבי של ארצות-הברית, חמאס השתתפו בבחירות, והתוצאה היתה ניצחון סוחף, ואחר-כך השתלטות על עזה.
* יש לזכור את האירועים בפקיסטן בפברואר 2008, כאשר עקב לחצי ארצות-הברית לקידום הדמוקרטיה, נרצחה בנזיר בהוטו, והטאליבן והמג'אהדין השתלטו על חלקים נרחבים במדינה.
ארצות-הברית חייבת ליטול אחריות, ומדיניות הבגידה הגדולה של אובמה תשפיע על התנהגותם ותגובתם של השליטים הערביים בחשדנות רבה שיקרינו, אם לא בעוינות עתידית גלויה, כלפי ארצות-הברית.
ודבר אחרון: ישראל צריכה להכין ולהתכונן, וללמוד מהאירועים הללו, לא רק באשר להתחזקות האחים המוסלמים ובעקבותיהם אולי גם אל-קאעדה, אלא גם באשר לתפנית פרסה הבוגדנית של ארצות-הברית: מה יקרה אם הממשל יחליט לזנוח את ישראל, עקב שיקולים אינטרסנטיים קרים?
המזרחן ד"ר דוד בוקעי מלמד בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה