עמית סגל, כתב ערוץ 2 ומגיש תכנית בערוץ הכנסת: "במהדורת החדשות של ערוץ 2 עושים לך קאט אחרי שמונה שניות. פה אתה יכול לקחת את הזמן, להבהיר מה אתה חושב. יש פה אורך נשימה שמאפשר לקיים דיון, להבהיר נקודות ולהיות יותר מעניין"



מיכאל טוכפלד: "אני אוהב את הערוץ, הוא מצוין ויש לו פוטנציאל אדיר, אבל שש שנים הוא עושה אותו דבר. לא רוצים להרגיז אף אחד, לא להתקדם. חידשתם את האולפן - תחדשו את החשיבה, את התכנים. שום דבר לא משתנה"



יעקב אייכלר, פרשן פוליטי: "יש לי חופש מלא. מעולם לא נתקלתי בתכתיב. בתכנית שלי אני די נשכן, לא עושה חשבון לאף אחד. יש כאלה שכועסים, יש שנהנים. הם מספיק פוליטיקאים כדי לא לומר כמה הם לא מרוצים. ברור שאם בפרשת התזת הספריי במליאה אני אומר 'עוד גימיק של קדימה', יש מי שזה לא ימצא חן בעיניו"



המנכ"ל אורי פז: "אחד המאפיינים הבולטים אצלנו זה העומק שאנחנו נותנים לאנשים. יש חצי שעה של תכנית בלי פרסומות. אדם מקבל ראיון בלי שיפסיקו אותו שמונים פעם. המטרה היא לנהל שיח מקצועי ונינוח. לא צהוב, לא מתחת לחגורה. זה יכול להיות חריף וחד, אבל לתת עומק ושאחד ייתן כבוד לשני. אני מכיר נוסחאות צהובות, אבל פה אני רוצה לשדר איכות, ואני לא מתבייש במילה הזו"

בערוץ הכנסת לא משדרים בשבת, אין פרסומות פרובוקטיביות, והגיוון הפוליטי והאידיאולוגי של העיתונאים והמרואיינים משקף את המפה הפוליטית האמיתית הרבה יותר ממה שמקובל בערוצי הטלוויזיה הגדולים | האם בערוץ הנישה הקטן, שנועד לשפר את תדמית הכנסת ולהעמיק את היכרות הציבור עם עבודתם של נבחריו, מתפתחת אלטרנטיבה של ממש ליונית לוי וליעקב אילון?

הח"כים במליאת הכנסת ובוועדות למדו כבר לשמור על איפוק בהתבטאויותיהם. "תיזהר, זה ייכנס לתכנית של אייכלר", הם עוצרים זה את זה בקריצה כשמישהו מתכוון לפלוט משפט לא פרלמנטרי בעליל במהלך דיון, סוער או משמים ככל שיהיה. הם יודעים היטב שעינו הפקוחה ומצלמתו של יעקב אייכלר, פרשן פוליטי ובעל תכנית נשכנית ופופולרית בערוץ הכנסת, רק מחכה ללכוד את הרגע המביך ולהעניק רגע של נחת לצופים. שיבוץ הח"כים שיתארחו בתכניתם של הכתבים הפרלמנטריים עמית סגל (חדשות 2) ונדב פרי (חדשות 10) בערוץ הכנסת, כבר מלא לשלושת החודשים הקרובים. אבל ערוץ הכנסת (ערוץ 99), מסתבר, אינו יעד מוכר ומועדף רק אצל 120 הנבחרים. כבר מזמן לא מדובר בשם נרדף לערוץ של פנסיונרים, שלצד כוס תה ולימון צופים במשך שעות בשידור חי מהמליאה.

מאז יצא לדרך לפני שבע שנים, מגיש הערוץ מגוון תכניות המסקרות מזוויות שונות את הנעשה בין כותלי משכן הכנסת. הערוץ פועל מכוח חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת התשס"ד ותקנות שידורי טלוויזיה מהכנסת התשס"ו. החוק מגדיר את מטרת הערוץ "לאפשר נגישות לדיוני הכנסת ועבודתה, לטפח מודעות אזרחית ולחזק את ערכי הדמוקרטיה". זכות הראשונים ליוזמה שמורה ליו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג, אולם מי שהביאו להקמתו בפועל הם היו"ר הנוכחי רובי ריבלין ומי שמכהן כיום כמנכ"ל הכנסת - דן לנדאו (חובש כיפה, ובנו של דיוויד לנדאו, לשעבר עורך 'הארץ').

 לא בשבת

חברת החדשות של ערוץ 2, שזכתה במכרז להפעלת הערוץ, גייסה כמה מטובי העיתונאים בישראל כדי להגיש ולפרשן בלמעלה מעשרים תכניות המקור שהיא מייצרת בערוץ. בין השאר ניתן לצפות בנחמה דואק (ידיעות אחרונות) בראיונות עומק עם פוליטיקאים; במזל מועלם (הארץ) בפנלים בנושאי חברה; בצבי זרחיה (הארץ) בתכנית כלכלית; עמית סגל ונדב פרי שמגישים בחדות ובשנינות תובנות פוליטיות; אטילה שומפלבי (ynet) בתכנית ראיונות פוליטית, ובעבר גם רזי ברקאי (גלי צה"ל) ומיכאל טוכפלד (בעבר רשת ב'). רצועות השידורים המרכזיות בערוץ נעות סביב שידורים חיים מהמליאה ומוועדות הכנסת, וכן יומן צהריים ומהדורת חדשות מדי יום. תכניות המקור של הערוץ משודרות בשעות הערב, ולאחר מכן מתקיימים שידורים חוזרים בשעות היום. שני יתרונות משמעותיים בשידורי הערוץ, לפחות מבחינת צופים מן המגזר הדתי, הם העובדה שבערוץ לא משודרות פרסומות מכל סוג, וכן הפסקת השידורים מכניסת השבת ועד יציאתה. עם או בלי קשר לכך, מעניין כי אחוז חובשי הכיפות משני צדי המרקע בערוץ הכנסת הוא קצת יותר מהמקובל בערוצים אחרים, ועל כך בהמשך.

לפני מספר שבועות נחנכו אולפני השידור החדשים של הערוץ, שנתנו שדרוג עיצובי לתוכן. כיום ניתן להתחבר לשידורי הערוץ באמצעות רשת הפייסבוק, הטוויטר והסלולר - כמובן מלבד צפייה טלוויזיונית דרך חבילת הערוצים שנותנת המדינה לכל אזרח. מדד רייטינג מסודר אמנם לא קיים, אולם מסקר שערך מכון 'דחף' לאחרונה עבור הערוץ, מסתבר כי החשיפה לערוץ עלתה בשנה האחרונה, והיא עומדת כיום על 58 אחוזים מהאוכלוסייה. על פי הסקר, 15 אחוזים מהציבור צופים בערוץ לעיתים קרובות. "פעם הייתי צריכה להסביר לאנשים מה זה ערוץ הכנסת", מספרת אורית הראל, עורכת בערוץ ואחראית תחום הדוברות, "היום לא. כשאני מזמינה אנשים להתראיין, הם כבר חולקים איתי מה הם חושבים על התכניות, שואלים למה שידרנו כך וכך. הם יודעים מיד במה מדובר". החשיפה נזקפת גם לזכות העובדה שתכני ערוץ הכנסת משודרים גם בערוצים 2 ו-10 בשעות הצהריים. "שם אפשר למדוד רייטינג, ואנחנו מודדים שם 2 אחוזי צפייה, שזה לא מעט בשעות האלה, גם ביחס לערוצים אחרים באותן שעות", מסבירה הראל. לדבריה, הגידול בחשיפה מורגש גם דרך האזכורים המתרבים של שידורי הערוץ באמצעי תקשורת אחרים. הנישה הפוליטית של הערוץ, המתייחדת במעקב צמוד אחר המתרחש מדי יום בכנסת, מעניקה לו יתרון בחומרים מצולמים בלעדיים מהוועדות והמליאה. בעת הצורך מוסר הערוץ חומרים משלו למהדורות החדשות בערוצים הגדולים ולאתרי החדשות באינטרנט.

חלון לעבודת הכנסת

אורי פז, מנכ"ל ערוץ הכנסת, גמא קילומטרים ארוכים של עבודה תקשורתית בשלושים השנים האחרונות. הוא נמנה בעבר על כתבי 'על המשמר' ומקימי 'חדשות' ז"ל. עבד בגלי צה"ל עד שהגיע לתפקיד ממלא מקום מפקד התחנה, לאחר מכן הוביל את קבוצת הרדיו האזורי 'רדיוס', ולבסוף הצטרף לחברת החדשות של ערוץ 2, שם היה לסמנכ"ל תוכן ורכז כתבים ומערכת תחת ניהולו של שלום קיטל. כשזה האחרון ביקש ממנו להכין את ההצעה למכרז על ערוץ הכנסת מטעם חברת החדשות, פז נעתר, ובאופן טבעי גם התמנה לאחר מכן למנכ"ל.

עם רקורד כזה של עשייה תקשורתית וחדשותית, למה לעבור לערוץ נישה לא פופולרי?

"זה היה נראה לי אתגר מקצועי מרתק. לעשות משהו חדש. הקמה של משהו חדש - אין חוויה גדולה ממנה. לקחת מגרש ריק, לצקת תכנים, מאפיינים, לגייס כוח אדם ולהקים ערוץ - זה דבר שאני מאחל לכל עמיתיי. זה היה אתגר אז, אבל גם היום. לפני שבע שנים לא ידעתי לאן הולכים, אבל בנינו ערוץ יש מאין והאתגר הזה ממומש כל יום".

מה המטרה של השידורים הללו? את מי הם אמורים לשרת?

"זו שאלה שהייתי מתקשה להשיב עליה לפני שש שנים", הוא מודה "אבל כיום אנחנו מממשים את המטרות הקבועות לו בחוק. זהו חלון ראווה לדמוקרטיה. מכל המוצרים הקיימים על המדף התקשורתי - זה הערוץ היחיד הנותן ביטוי מלא כמעט לחלוטין למה שקורה בכנסת בפרט ובפוליטיקה בכלל. הוא מאפשר לתושבי ישראל, אלה שמתעניינים בתכנים של דמוקרטיה, אזרחות ופוליטיקה, לראות במשך 24 שעות מה קורה בכנסת, בוועדות ובמליאה. הצופה מקבל ניתוחים ופרשנויות כדי להבין את המשמעויות. זו תכלית קיום הערוץ".

פז מסביר כי בכלי התקשורת האחרים ההתעניינות היא רק בשורה התחתונה בשרשרת העשייה הפרלמנטרית, כאשר חוק מאושר סופית. "התקשורת לא מלווה תהליך חקיקה, היא עוסקת בנקודת הקצה, באירועים דרמטיים, בהחלטות הכי חשובות. אבל הכנסת מקבלת הרבה חוקים, ואנחנו הערוץ היחיד שידווח על כל חוק. אנשים אפילו לא יודעים על קיומם של חוקים מסוימים, למשל - אם אתה נכנס למסעדה חייבים להניח לך קנקן מים על השולחן, עוד לפני שאמרת משהו. יש בורות, אנחנו כאזרחים לא יודעים על החוקים, אבל מי שצופה בערוץ יידע שהחוק עבר".

פז מציין כיתרונות נוספים של הערוץ את קיומם של שידורים חיים מדיונים דרמטיים בוועדות, כמו לאחרונה בנושא קידוחי הגז והנפט, וכן את מיקוד אור הזרקורים דווקא בפרלמנטרים שהם אנונימיים מבחינת ערוצי החדשות הגדולים. "יש פה 120 ח"כים, אנשים מכירים אולי 5-6 שמות, רק אלו שזוכים לבולטות. הציבור לא מכיר את נבחריו. חלק ניכר מהם אנשים חרוצים ורציניים, ואין להם דרך ביטוי להעביר את העבודה הפרלמנטרית שלהם. הערוצים האחרים כמעט סגורים בפניהם, כי הם לא יספרו על תהליך העבודה הסיזיפית. אנחנו נשתדל לתת במה לכל הח"כים. יש פה פינה בשם 'כרטיס ביקור' בה כל ח"כ מספר על עצמו. אפילו אני למדתי מזה", הוא מחייך.

האם ערוץ כזה, שנולד מכוח הכנסת והפוליטיקאים, עובד מתוך חופש מקצועי מוחלט או שיש כפיפות למוסד עבורו אתם עובדים?

"זו היתה דילמה גדולה בהתחלה. באנו מחברה מקצועית מסחרית, ושאלנו - מה, ניכנס לפה ונתחיל לקבל טלפונים מיו"ר הכנסת והח"כים שיתחילו להשפיע על התוכן? אנחנו מכירים את הפוליטיזציה שהיתה לפנינו בערוץ 33 (הערוץ ששידר לפני כן שידורים חיים מהמליאה בלבד, ח"ר). שאלנו: האם יטו אותנו, יהפכו אותנו לכלי שרת בידי הפוליטיקאים? התשובה המדויקת היום: אנחנו זוכים לאוטונומיה מוחלטת. זכות גדולה נפלה בחלקי, שאף אחד מהיו"רים, המנכ"לים, לא נוגעים בערוץ. נותנים לנו לבקר, גם לנשוך. הכנסת מבינה ומקבלת שציפור הנפש של הערוץ זה החופש המקצועי. יש רגולציה של הכנסת ומועצת הכבלים והלווין, אבל יש לנו חופש יותר מלגופים אחרים".

לשידורי הערוץ יש השפעה על המתרחש בזירה הפוליטית?

"הערוץ הזה חזק מאוד אצל מקבלי ההחלטות, ואני רואה את זה לפי רמת ההיענות הגבוהה שלהם להופיע בתכניות שלנו. הם מבינים שהערוץ הזה הוא חלק ממערכת קבלת ההחלטות, זו פנייה אל הפעילים והבוחרים שלהם".  

נראה כי הח"כים שמתארחים בתכניות שלכם מתראיינים בצורה יותר משוחררת ופחות לחוצה. הם מרגישים פה בבית?

"אחד המאפיינים הבולטים אצלנו זה העומק שאנחנו נותנים לאנשים. יש חצי שעה של תכנית בלי פרסומות. אדם מקבל ראיון בלי שיפסיקו אותו שמונים פעם. המטרה היא לנהל שיח מקצועי ונינוח. לא צהוב, לא מתחת לחגורה. זה יכול להיות חריף וחד, אבל לתת עומק ושאחד ייתן כבוד לשני, לכן יש תחושת נינוחות. אני מכיר נוסחאות צהובות, אבל פה אני רוצה לשדר איכות, ואני לא מתבייש במילה הזו".

האם נכון לומר שהערוץ הזה פתוח יותר לעובדים דתיים, מתחקירנים ומפיקים ועד למגישים?

"אני לא במגרש הזה לחלוטין", ממהר פז להסתייג "אני לא עוסק בזה וזה לא באג'נדה שלי. מבחינתי ימני ושמאלני זה בטורקית. אין לי מושג מה העמדות של האנשים פה. כל הבחירות שלי הן מקצועיות".

מקום טוב לדתיים

למרות השלילה המוחלטת של פז, ישנם בערוץ גם מי שסבורים אחרת. התבוננות קצרה במצבת כוח האדם – המפיק הראשי חובש הכיפה מכפר אדומים, תחקירנים ומפיקים דתיים שחלקם תושבי יו"ש, והמגישים בעבר ובהווה - חגי ועמית סגל, יעקב אייכלר, מיכאל טוכפלד, תמר סלע, לאה שקלאר - מגלה תמונה לא שגרתית. גורמים בערוץ מספרים כי הפסקת העבודה בשבתות הנהוגה בערוץ מושכת באופן טבעי צעירים דתיים שמתעניינים בתקשורת, שכן בעיית השבת מוצבת לפתחם כאשר הם מבקשים לעבוד בערוצים אחרים. גם יעקב אייכלר, הפרשן הפוליטי בערוץ, מאשר כי לחרדים יותר קל לעבוד בערוץ זה, ששובת בסופי שבוע ונטול תכנים לא ראויים. "אני לא בטוח שלא יכולתי להתקבל לערוץ 2 למרות היותי חרדי", הוא מעריך "אבל אני לא הייתי יכול לעבוד שם".

"גם בתא הכתבים הפוליטיים יש יותר ויותר דתיים באופן משמעותי", אומר עמית סגל בניסיון להסביר את התופעה, "אולי פוליטיקה יותר מעניינת דתיים. התכניות פה גם יותר סולידיות. לכן זה מושך יותר דתיים לצפות בערוץ, וגם לעבוד פה".

אביו של עמית, העיתונאי חגי סגל ('מקור ראשון'), מגיש תכנית שבועית בערוץ, סבור כי היעדר הפרסומות מעניק אוויר לנשימה לצופה הדתי. לדבריו, מסתבר כי הערוץ מועדף לא רק אצל צופים דתיים אלא גם אצל ערבים. "הייתי פעם בישיבת מרכז מפלגת העבודה, והופתעתי ממספר הערבים שניגשו אליי לדבר על התכנית", הוא מספר בחצי חיוך. סגל סבור גם כי הערוץ ככלל מאוזן יותר מטבע היותו בבית המחוקקים: "באופן טבעי הוא שואף יותר לאיזון, ואני משבח את המנהלים שמתחילה הלכו על כך. עד היום אני משפשף את העיניים כשאני רואה את אייכלר מגיש. גם הצוות מאחורי הקלעים מאוד מגוון, ואני מזהה שם בוגרי 'מעלה'".

מאחורי הקלעים של עבודת הערוץ, יודעים לספר כי הנוכחות המוגברת של דתיים ומתנחלים במערכת מקדמת ייצוג ראוי יותר של דוברים מהאגף הימני, בעת שאלו נדרשים מול מרואיינים מן השמאל. עם זאת, לדברי גורמים בערוץ, מערך הפתיחות והאיזון בקרב מקבלי ההחלטות עדיין אינו אופטימלי, וישנם שמות מוכרים ובולטים במחנה הימין שנמצאים עדיין מחוץ לתחום של מרואיינים המוזמנים לתכניות בערוץ.

 

פושט נבלות בכנסת

כאמור, אחת התופעות הייחודיות בערוץ הכנסת הוא הפרשן הפוליטי יעקב אייכלר. בלבוש חסידי מלא, במעיל שחור ארוך, זקן, פאות וכיפה שחורה, מתהלך אייכלר במלוא קומתו הגבוהה במסדרונות הכנסת, בוועדות ובמליאה, מוכר ומכיר את כולם, מדווח ומפרשן לעיתונות החרדית וכאמור - לערוץ. אייכלר, אחיו של העיתונאי והח"כ הנכנס ישראל אייכלר, מגיש גם תכנית אישית ונשכנית בערוץ הכנסת בשם 'אייכלר יעקוב', בה הוא סוקר את העשייה הפרלמנטרית מזוויות שונות, גם מחויכות, כמובן בליווי פרשנות משלו. נראה כי חזותו החרדית של אייכלר לא מפריעה לו כלל להשתלב בעשייה מול המצלמות ובעבודת צוות עם שאר אנשי המערכת.

אז איך בכלל מגיע חסיד בעלז לתפקיד פרשן פוליטי בערוץ הכנסת? אייכלר מספר כי כשהוקם הערוץ הוא היה יושב מדי יום במליאה בתפקידו ככתב העיתונות החרדית. הערוץ נזקק אז לאנשים שעוקבים אחרי עבודת הכנסת, והוא שובץ לתפקיד עורך אינטראקטיב - מנסח הכותרות מהדיונים במליאה. עם התפתחות הערוץ וההערכה למקצועיותו, הוא שודרג לתפקידו הנוכחי. קריירה? אייכלר לא מכיר את המילה. בשפה פשוטה הוא מבהיר כי בשבילו הערוץ, כמו גם העיתון, הוא רק מקום עבודה, כמו כל מקור פרנסה אחר. "כתוב בגמרא: פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות. אז אני פה פושט נבלות", הוא ממחיש בעוקצנות אופיינית, אבל מיד מדגיש: "זו רק מטאפורה, כן?". אייכלר גם מקפיד שלא למלא את תקן הפרשן לענייני חרדים. מבחינתו, הוא נמצא בתפקיד של פרשן פוליטי נטו, ומתעקש להתרחק מסטטוס של מייצג המגזר החרדי. "אני לא רוצה שיתייגו אותי כמי שיודע רק נושאים חרדיים. לא רוצה להיות חרדי מחמד".

כאמור, התכנית 'אייכלר יעקוב', מתייחדת בין השאר בתיעוד רגעים משעשעים ומביכים בעבודת הכנסת. אייכלר מספר כי כבר בשעת מעשה הוא שומע את הח"כים אומרים: "זה ייכנס לתכנית של אייכלר". הוא עצמו מקבל הודעות מח"כים ועוזריהם, שמפנים אותו להתרחשות מעניינת שיכולה להשתלב בתכנית. עבודתו כוללת שעות נוכחות רבות בוועדות ובמליאה, גם כדי לקלוט רגעים מיוחדים ובעיקר כדי לעקוב מקרוב אחרי העבודה הפרלמנטרית. "אני צופה בדיונים באופן קבוע, ולכן מגיע לניואנסים שעיתונאים אחרים לא נחשפים להם. העיתונות כיום מתבססת ברובה על הודעות לעיתונות ששולחים בעלי מגמה. אין הרבה עיתונאים שיודעים ממש מתוך מעקב מה קורה בכנסת, כולל כתבים פוליטיים", הוא מאשים.

אתה חש שלעבודתך בערוץ יש השפעה?

"בהחלט יש. מדי שבוע נהיה לי יותר קשה ללקט רגעים מצחיקים. בעבר ח"כים לא קלטו שהכל מצולם, שמישהו יקלוט את הפשלה וישים דגש. היום הם יותר זהירים בהתבטאויות ובמעשים במליאה".

האם קיימת איזו כפיפות מבחינת התכנים למעביד שלך - הכנסת?

"יש לי חופש מלא. מעולם לא נתקלתי בתכתיב. בתכנית שלי אני די נשכן, לא עושה חשבון לאף אחד. יש כאלה שכועסים, יש שנהנים. הם מספיק פוליטיקאים כדי לא לומר כמה הם לא מרוצים. ברור שאם בפרשת התזת הספריי במליאה אני אומר 'עוד גימיק של קדימה', יש מי שזה לא ימצא חן בעיניו".

רוח המפקד

גם חגי סגל שותף לדעה כי קיים חופש מוחלט לעיתונאי הערוץ: "כל בכירי העיתונאים בישראל שידרו שם: ארי שביט, רזי ברקאי, דניאל בן סימון. זה לא אנשים שבגלל שהם עובדים בכנסת הם עושים הנחות. אני למשל תקפתי קשות את דליה איציק במאמרים שכתבתי בעת היותה יו"ר הכנסת, וגם במסגרת תכניתי מתחתי ביקורת". גם עמית סגל מעיד על התכנית 'זוג או פרט' בהגשתו, כי מעולם לא הוטל וטו על תכנים שביקש לשדר: "נאמרו אצלנו דברים קשים על יושבי ראש כנסת ופוליטיקאים".

אבל לא כולם תמימי דעים בסוגיית החופש המקצועי. גורמים בערוץ מספרים כי קיימת זהירות בבחירת החומרים או בדרך סיקורם, כפי שקרה למשל בפרשת הדירה של היו"ר-לשעבר דליה איציק, או בנושאים אחרים שעלולים להרגיז במיוחד את היו"ר המכהן ריבלין. העיתונאי מיכאל טוכפלד, ממקימי הערוץ ומי שהגיש בו בעבר תכנית אקטואליה יומית, מספר כי "יש הנחיות שניתנות לאנשי הערוץ שלא לבקר את הכנסת בצורה בוטה וחריפה. יש סיפורים שאייכלר לא יכול לחשוף. ככלל העבודה חופשית", הוא מדגיש "אבל בהנהלה בהחלט מבינים את רוח המפקד".

טוכפלד עזב את העבודה בערוץ הכנסת לפני כשנתיים, ועל אף היותו ממקימי הערוץ ומהמגישים הבכירים, הוא חש תסכול מהמתרחש בו כיום. לדבריו, הערוץ מצליח למלא מטרה אחת, והיא לתת חשיפה לציבור למתרחש בכנסת. אולם במילוי מטרתו השנייה הוא כושל לחלוטין: "הערוץ אמור לשפר את תדמיתו של בית המחוקקים, ובזה נחל כישלון חרוץ. נכון שהח"כים עצמם גורמים לכך בהתנהגותם, אולם הערוץ לא פעל מספיק כדי להצביע על עבודת החקיקה, על הדברים החיוביים שנעשים שם. התכנית המצוינת של אייכלר עדיין ביקורתית, וגם אני חטאתי בזה, להפוך את הח"כים לגרוטסקה".

מדוע לדעתך זה כך?

"הערוץ הזה חי בתוך עמו, ויודע שזה מה שהציבור רוצה. הוא גם רוצה לא להראות שהוא ערוץ מטעם, מה שלא תמיד הולך להם", רומז טוכפלד. הוא גם קובל על חלוקת משאבים לא הגיונית לדעתו, בהתנהלות היומיומית. "אני אוהב את הערוץ, הוא מצוין ויש לו פוטנציאל אדיר, אבל שש שנים הוא עושה אותו דבר. לא רוצים להרגיז אף אחד, לא להתקדם. חידשתם את האולפן - תחדשו את החשיבה, את התכנים. שום דבר לא משתנה".

על אף הביקורת, טוכפלד מתנגד לקביעה כי מדובר בערוץ נטול השפעה. "מי שמתעניין בפוליטיקה - מאוד מתעניין בערוץ. לי היתה תכנית של אולפן פתוח בצהריים, צפו בה הרבה שמתעניינים בנושא. פתחנו את הקווים לצופים והיו בלי סוף שיחות שהתקבלו בשידור חי. זו אינדיקציה שיש צופים".

עמית סגל דווקא רואה יתרון בכך שהערוץ דל צפייה יחסית: "כך הוא משוחרר מכל מיני כבלים שמאפיינים ערוץ עתיר רייטינג, כי זה סד די קשוח. במהדורת החדשות של ערוץ 2 עושים לך קאט אחרי שמונה שניות. פה אתה יכול לקחת את הזמן, להבהיר מה אתה חושב. יש פה אורך נשימה שמאפשר לקיים דיון, להבהיר נקודות ולהיות יותר מעניין". סגל מוסיף כי מכוח עבודתו ככתב פרלמנטרי הוא נושא עימו תובנות פוליטיות רבות, שלא יכולות לבוא לידי ביטוי בשניות הספורות של מהדורה בערוץ 2. "שם זה לדבר רק בכותרות, זה כמו עמוד ראשון בעיתון. ערוץ הכנסת זה כמו העמודים האמצעיים פלוס מוסף מיוחד. אני יכול לומר דברים שאין זמן ומקום לומר בערוצים אחרים". הוא נותן כדוגמה נושאי עומק שלא יוכלו להיכנס למהדורות חדשות בערוץ 2, ואילו בתכניתו עם נדב פרי בערוץ הוא מוצא להם את המרחב הדרוש: "נדבר למשל על מי נמצא בכוורת של אהוד ברק. עשינו אייטם של חמש דקות על אורית נוקד, וכן ניתוח עומק על סיכוייה של שלי יחימוביץ' לכבוש את מפלגת העבודה. בכלי התקשורת הממוסדים ידברו על זה רק כשזה יקרה בפועל". סגל ופרי גם משתדלים לתת במה לפוליטיקאים שרחוקים מהרדאר התקשורתי, ומצליחים להוציא גם מהם משפטים מעניינים.

מתווכחים ללא שנאה

אחת התכניות הלא שגרתיות ברצועת השידורים בערוץ היא 'ראש בראש' - תכנית ויכוחים בין נציגי שמאל וימין, כאשר מול נציג הימין הקבוע – העיתונאי חגי סגל, התחלפו במשך השנים הח"כים לשעבר מהשמאל עוזי ברעם, אילן גילאון וזהבה גלאון. שני המנחים דנים בסוגיות שעל סדר היום יחד עם אורחיהם, שבאים בכל פעם מצד אחר של המפה הפוליטית. "אני הולך בשמחה בכל יום ראשון לעבודה בערוץ", מספר סגל. עבורו מדובר בהתנסות טלוויזיונית ראשונה מסוגה, שנמשכת לאורך שבע שנות קיומו של הערוץ. מלבד זאת, כעיתונאי הוא מוצא יתרון בעצם הנוכחות והמפגש עם הנפשות הפועלות במשכן הכנסת, מה שגם מעניק לו לדבריו השראה לכתיבת טורו השבועי.

אז איך מסתדרים יריבים אידיאולוגיים בהגשת תכנית משותפת?

"זה חייב לעבוד על בסיס של כימיה, אחרת זה לא יילך", מסביר סגל "פה מתווכחים, אבל אין שנאה בשום אופן. יש אפילו אחווה. הייתי כבר בבית של אילן גילאון".

'ראש בראש' הביאה לעולם סיפור אנושי אופטימי: דרך העבודה המשותפת באולפן, צמחה חברותם הבלתי אפשרית לכאורה של איש מפלגת העבודה עוזי ברעם והמתנחל איש המחתרת היהודית לשעבר, חגי סגל. במכתב אישי ששלח לסגל, מתאר ברעם את החששות המוקדמים מההגשה המשותפת ואת החברות הכנה שנרקמה בהדרגה מול ומאחורי המצלמות: "כשאמרו לי לפני שנתיים שאני אופיע בתוכנית טלוויזיה קבועה בערוץ הכנסת, חככתי בדעתי לשמע המחויבות", כותב ברעם. "אבל כאשר אמרו לי שאני מופיע איתך, הבנתי שלמרות שפרשתי מהחיים הפוליטיים, יש מי שזומם להשפילני ולהכפישני... איש המחתרת היהודית, מתנחל קנאי, זה השידוך שערוץ הכנסת מייעד לי? אבל הסקרנות גברה על הרתיעה. בתחילה, התווכחנו בלהט וכתבנו שירי נאצה - איש על רעהו.

"אחרי חודש אמרתי לאחד מחבריי בהיסוס ובגמגום מה 'אתה יודע, אני מופיע עם חגי סגל ואני מתחיל לחבב אותו'. האיש הזעים פניו לעומתי ואמר 'טוב שפרשת מהפוליטיקה, תמיד חשדתי שיש לך עכבות וחולשות במישור הרעיוני...'.

"אבל המציאות והאמת עשו את שלהן. פשוט התחלתי לחבב אותך חגי, ולמפגש בינינו ביום ראשון, קדמה שיחה חברית בה דיברנו על דא ועל הא".

ברעם מסופק האם אכן יש פה הוכחה למציאת נוסחת פשרה בין שני צידי המתרס הפוליטי, אבל משוכנע  כי "זה רק מראה ששני אנשים שנקראים חגי סגל ועוזי ברעם מצאו מסילות זה לזה במישור האנושי והאישי".