פתחתי לרווחה את החלון באוטובוס של ההסעה. "איזה חום!" קראתי תוך כדי שאני מוריד את המעיל. אמא מלבישה אותי בכל כך הרבה שכבות בחורף, שאני פשוט מזיע כל היום: גופייה, חולצה דקה, חולצה עבה, סוודר, פליז ועל כל זה מעיל פוך נפוח. כל ההסברים והוויכוחים מדי בוקר לא עוזרים לי: "שמעל'ה", אומרת אמא, "אני לא מוכנה שתהיה מצונן או חולה. ואם חם לך, תוריד את המעיל". אז זה מה שאני עושה: מוריד את המעיל, אחר כך את הפליז ובסוף גם את הסוודר. ככה יוצא שלי תמיד חם, ולכן מיד כשאני נכנס להסעה אני פותח חלון בשביל להתקרר קצת. גם בכיתה – עוד לפני שאני מניח את הילקוט, אני הולך לפתוח חלון. יש רק בעיה אחת: החברים שלי לא עטופים כמוני, ובימי גשם די קר להם כשאני פותח את החלון וכל הרוח נושבת עליהם. "שמעיה, תסגור את החלון, קר לנו!" הם מבקשים, אבל לי לא אכפת: "חם, אתם לא מרגישים שחם? מי שקר לו שייקח את המעיל שלי", אני מציע. בסוף הם רואים שאי אפשר לשכנע אותי, אז הם ממשיכים לקפוא בשקט, ואני נהנה מהרוח.

אבל אתמול בלילה קרה משהו מוזר. הלכתי לישון, כרגיל. קראתי קריאת שמע, הנחתי את הראש על הכר וניסיתי להירדם. לפתע שמעתי קולות מעבר לחלון. היו אלה יללות של חתול. ניסיתי לסתום את האוזניים, אבל זה לא עזר. היללות הלכו והתקרבו לחלון, ואני לא יכולתי להירדם. קמתי מהמיטה לראות מה קרה שם. בחוץ עמדה חתולה אפורה ומוכרת – זו היתה ליצ'י, החתולה של משפחת ברגר, השכנים. "לכי הביתה", שרקתי לה בכעס, אבל ליצ'י לא נבהלה. היא המשיכה ליילל בקול ולהביט בי בעיניים ירוקות ומבקשות. "מה את רוצה?" שאלתי, וליצ'י הסתובבה, וכאילו סימנה לי עם הזנב שאלך אחריה. הסקרנות גברה על העייפות, ולכן מיהרתי לעטוף את עצמי בסוודר ולצאת החוצה דרך החלון בעקבות ליצ'י. המחזה היה מוזר מאוד: שעת לילה, חתולה אפורה צועדת בזנב מורם בשבילי השכונה, ובעקבותיה ילד פרוע שיער, עם סוודר מעל הפיג'מה (זה אני). מזל שאף אחד לא ראה אותי. ליצ'י הובילה אותי דרך שבילים חשוכים וחצרות שלא הכרתי. בשלב מסוים התחלתי לפחד קצת מהחושך ומזה שלא אדע לחזור הביתה לבד, אבל אז שמעתי מרחוק המון יללות של חתולים. אבל אלו לא היו היללות של ליצ'י. הן נשמעו חלשות ומעוררות רחמים. ליצ'י הובילה אותי אל מחסן נטוש, ומאחוריו הסתתר ארגז גדול מקרטון. ככל שהתקרבתי שמעתי את הקולות יותר בבירור: הצצתי אל הארגז ופסעתי צעד אחד אחורה בבהלה. בתוכו היתה חבורת חתולים אפורים קטנטנים שייללו בקול קטן ונראה היה שהם פשוט רועדים מקור. ליצ'י נעמדה לידם וליקקה אותם באהבה, מנסה לחמם אותם. "בשביל זה הבאת אותי לפה?" נזפתי בה. ליצ'י התבוננה בי שוב, ועיניה ביקשו משהו. לא חשבתי הרבה: יללות הגורים הקטנים צלצלו לי חזק באוזן. רצתי הביתה וחיפשתי בקדחתנות בארון שמיכה ישנה. כשחזרתי ועטפתי בה את הגורים הקטנים, היה נדמה לי שליצ'י מחייכת אליי.

למחרת בבוקר שוב עליתי להסעה ודבר ראשון פתחתי חלון. "שמעיה, אולי היום תתחשב קצת? תראה איזה רוח חזקה בחוץ", ביקשו החברים שלי שרעדו מקור. עמדתי לענות להם את התשובה הרגילה, אבל אז נזכרתי במבט של ליצ'י ובגורים הקפואים שלה. התביישתי פתאום לראות את החברים שלי רועדים מקור כמו הגורים הקטנים, ועוד בגללי. החברים הביטו בי בפליאה סוגר את החלון ללא מילה נוספת.