כשהגיעו לבית העלמין היהודי, חשכו עיניו של הבחור. היה זה אחד מבתי העלמין היהודיים הגדולים באירופה, שהיו בו כשבע מאות אלף קברים, מהבודדים שהנאצים לא הספיקו להחריב. איך ימצא את מצבתה של 'דבורה גוטמן' במקום האינסופי הזה?! 
מיכאל התגורר בניו יורק. כאשר הגיע לגיל ישיבה, החליטו הוריו לשלוח אותו לאחת הישיבות בארץ הקודש. הוא נסע ולמד בתקופת החגים והחורף שאחריהם, עד שהגיעה חופשת פסח בת החודש. הוא תכנן לחזור לאמריקה כדי לחגוג את ליל הסדר בקרב בני משפחתו. לפני שחזר חשב לעצמו שיסע לסבתו בתל אביב לשאול בשלומה, ולהציע לה לשלוח דבר מה לבתה, היא אמו.
מיכאל ארז את תיקו והגיע לביתה של סבתו. הוא שוחח עמה וסיפר לה על קורותיו בישיבה, ושאל אותה אם תרצה לשלוח דבר מה לבתה באמריקה. הוא סיפר לה שהוא וחבריו החליטו לחנות בפולין למשך כמה ימים, לבקר בכמה קברי צדיקים, בתי כנסיות, ולהבדיל גם במחנות ההשמדה הידועים לשמצה, ואחר כך להמשיך לאמריקה.
"מה אתה אומר!", התפעלה הסבתא. "אתה יודע משהו. יש לי סבתא בשם דבורה גוטמן עליה השלום, שקבורה בפולין בעיר לודז'. אם תגיעו לאזור ויהיה לך איזה יום פנוי תיסע לקבר שלה, תתפלל שם מעט ותדליק נר לעילוי נשמתה. הרבה שנים לא פקדנו את קברה. מאוד אשמח אם תעשה זאת".
"סבתא. אשתדל לעשות זאת, אבל איני מבטיח".
הסבתא הודתה לו במילים חמות והם נפרדו לשלום.
הבחור נחת עם חמשת חבריו בפולין. הם נסעו לוורשה ולערים נוספות. לקראת סיום הטיול התקרבו לעיר לודז'. בבוקר האחרון לשהותם בפולין, קם הבחור ואמר לחבריו:
"תשמעו חבר'ה, יש לי סידור מיוחד לעשות היום. תעשו בלעדי מה שתרצו במשך היום. בערב אחזור בעזרת השם למלון, נפגש ונתארגן לקראת הטיסה".
הוא ירד לרחוב, עצר מונית ושאל כמה יעלה לו להגיע לבית העלמין היהודי בלודז'. הנהג אמר שהמחיר לנסיעה כזו הוא חמישים דולר. הם סיכמו שהנהג ימתין לו חמישים דקות כדי לחפש את הקבר ולהתפלל מעט.
אחרי נסיעה ארוכה הגיעו לבית העלמין היהודי, ואז חשכו עיניו של הבחור. הוא ראה ים של מצבות שסופו לא נראה באופק. היה זה אחד מבתי העלמין היהודיים הגדולים באירופה, שהיו בו כשבע מאות אלף קברים, מהבודדים שהנאצים לא הספיקו להחריב. הוא לא ידע מה לחשוב כעת. איך ימצא את מצבתה של 'דבורה גוטמן' במקום האינסופי הזה?!
לשמחתו הרבה ראה ביתן של שומר סמוך לפתח. מיד ניגש לביתן כדי לברר איך למצוא את הקבר המסוים. כאשר הגיע לביתן נוכח לצערו הרב שהוא סגור. מה יעשה כעת? אין שום סיכוי למצוא כאן קבר לא ידוע בחמישים דקות.
הוא נשא את עיניו לעבר השמיים שהחלו להתקדר בעבים ואמר:
"ריבונו של עולם, אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל... שיר המעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ!"
אז החל לפסוע באופן אקראי בין המצבות, תוך שהוא משחזר לעצמו את הדרך חזרה כדי שלא יתבלבל ויעכב את הנהג הזר הממתין לו. מזג האוויר הפך ליותר ויותר קודר וטיפות עבות טפטפו עליו. הוא הלך והתבונן בקברים שלידו בתקווה למצוא את השם 'דבורה גוטמן'.
לאחר זמן מה הביט בשעונו וראה שחלפו כבר עשרים וחמש דקות מאז שהחל בחיפושו. הוא הבין שאין לו ברירה וכי עליו לחזור לשער בית העלמין לעבר המונית המצפה לו. הוא הסתובב והחל לצעוד לעבר היציאה. הגשם החל להתגבר, שלוליות קטנות החלו להיקוות באדמה. הוא חשש להיתקע בבוץ והחל לרוץ לכיוון היציאה. בקושי הביט על המצבות בניסיון נואש לאתר את השם המיוחל. הגשם החל להיות סוחף והוא הגביר את מרוצתו מבלי לחפש עוד את המצבה. שרוכי נעלו התרופפו במרוצתו ונפרמו. הוא נתקע בשלולית גדולה של בוץ, נעלו השתחררה ועפה באוויר למרחק כמה מטרים.
הוא הביט לכל עבר לראות היכן נחתה נעלו. רק זה חסר לו כעת בתוך המבול... לאחר רגע ממושך הבחין בנעל המונחת על אחת המצבות. מיכאל התקרב למצבה כשהוא מקפץ על רגל אחת והרים את נעלו הסוררת. מתחתיה היה חרוט: דבורה גוטמן.