ברחובות האתר בניה מאולתרת, קרווילה אליה צמוד קרוון ועוד קרוון ועוד מכולה, כמעט ואין גינון. נראה שאנשים לא השתדלו יותר מדי להשקיע באתר הזמני שהפך לקבוע, מתוקף השנים שחלפו. 
מראה הצעירים הממתינים לטרמפ בכניסה לאתר הקרווילות ניצן בשבוע שעבר, הזכיר קצת את הטרמפיאדות בגוש קטיף. תרמילים, חצאית ארוכה מתנפנפת וצמיד כתום על היד.
סיגל מורן, ראש מועצת בני שמעון: הכרתי אנשים מדהימים, למדתי שבהיבטים של אהבת הארץ והתיישבות, רב המשותף על השונה. יש כמובן פערים באורחות החיים ובהשקפות הפוליטיות, אבל החלטנו אז שאנחנו מתמקדים במשותף ולא חוששים לדבר על השונה
בנצי ליברמן: באותו רגע הבנתי שלא היתה אוזן בממשלה ששמעה את הדברים באוזן שלי. כשאתה בתפקיד כזה קל מאוד להיות ציני. אבל אסור להתבלבל, כי הם באמת אנשים שמדינת ישראל גרמה להם עוול שלא ניתן לתיקון
בנצי ליברמן: יש גבול כמה אנשים יכולים לחיות במבנים זמניים. המציאות המורכבת גרמה לכך של-480 הקרווילות שהיו באתר אחרי הגירוש, נדבקו עוד 120 קרוונים. זה הפך להיות סוג של סלאמס שכל מי שחי באווירה הזו, או שרוצה לעוף משם או ששוקע שם חמש וחצי שנים אחרי, מתחילים עקורי גוש קטיף לראות את חלום בתי הקבע מתקרב למימוש | מינהלת תנופה, בראשותו של בנצי ליברמן, יחד עם גיבוי ממשרד ראש הממשלה, מביאה עימה רוח חדשה של אמפתיה לעקורים ולצרכיהם ומובילה את התחלות הבנייה של יישובי הקבע בבאר גנים (ניצן) ובחבל מזרח לכיש | וסיפור הצלחה שהוא גם סיפור אנושי: קהילת עצמונה בשומריה התגברה על הסטריאוטיפים של קיבוצי השמאל באזור
באחד הרחובות, סמוך לכניסה, מכולה גדולה ועליה שלט באותיות ענק "גמ"ח בניה", עוד שריד לערבות ההדדית של אנשי הגוש. במכולה, כך כתוב, ניתן להשאיר חומרי בניה מיותרים שיוכלו לשמש את העקורים לבניית ביתם החדש.
קרוב למכולה חונה אוטובוס תיירים. צעירים יהודים אמריקנים מפרויקט 'תגלית', באו לראות איך שיקמה המדינה את אלה שגירשה מבתיהם. הם נכנסים למבנה הזמני של מרכז התיעוד של גוש קטיף, שם הם צופים בסרטים על הגירוש, ומקבלים הסברים על העבר המפואר ועל חשיבות התיעוד.
בין הרחובות, חלקם נושאים את שמות היישובים שחרבו, הרבה חול, לכלוך ושאריות בניה. סמוך למרכז המסחרי המאולתר, בין הקרוון של המועצה האזורית חוף אשקלון לקרוון של מינהלת תנופה, יש גם קרוון אחד של עורכי דין. כנראה שלהם לא חסרה עבודה.
"קרווילה זה מצב נפשי"
חמש וחצי שנים אחרי הגירוש, ונראה שהזמניות באתר היא שהביאה להזנחה, לבניה הפיראטית ולחוסר הטיפוח של המקום. בכל אלה מנסה להילחם עד חורמה בנצי ליברמן, יושב ראש מינהלת תנופה בשנה האחרונה.
מדי שבוע הוא מגיע לשם ממשרדי המינהלת בירושלים, יורד לשטח להיפגש, לייעץ, לשכנע, לבדוק מה עוד ניתן לעשות כדי שעוד משפחה תצא מהקראווילה ותתחיל לבנות את בית הקבע שלה. או כמו שמכנים את זה במילים יפות יותר "העתקה יישובית".
גם הוא מודה שהמציאות באתר הקרווילות לא מזהירה. "זה אתר מדכא" הוא פוסק. "האווירה שם קשה עד בלתי אפשרית. יש גבול כמה אנשים יכולים לחיות במבנים זמניים. המציאות המורכבת גרמה לכך של-480 הקרווילות שהיו באתר אחרי הגירוש, נדבקו עוד 120 קרוונים. חלקם שייכים לבנים ממשיכים וחלקם סתם באו מכל מיני מקומות. זה הפך להיות סוג של סלאמס שכל מי שחי באווירה הזו, או שרוצה לעוף משם או ששוקע שם".
מאמצים לא מעטים משקיעים אנשי המינהלת בשכנוע של העקורים לקום ולעשות מעשה, לצאת מהזמניות ומהדיכאון ולבנות את בית הקבע שלהם. "בניה היא מהלך רגשי שהיה צריך לעמול עליו הרבה עם הנהגת הקהילות, זה המדד להתקדמות בעיניי. כשאדם שלוקח את גורלו בידיו ומתחיל לבנות זה השיקום האמיתי. אני מרגיש שיש מחויבות למדינה לרדת לרזולוציה של כל משפחה ולראות שיש שיקום. ואם זה לא קורה, לבדוק למה זה לא קורה? שיקום קורה רק כשאתה עובר לבית משלך".
עם זאת, בהתייחסו להזנחה באתר, ליברמן נמנע מלהטיח האשמות ורק מציין כי המועצה האזורית חוף אשקלון מקבלת תקציב של עשרה מיליון שקלים בשנה ממינהלת תנופה, כאשר חלק מהכסף אמור לשמש לטובת ביצוע אחזקת האתר וחלקו לטובת הקהילות.
ליברמן גם מבין לליבם של העקורים שלא ממש טורחים לשמור על חזות נקייה ויפה של האתר, שהפך לבית הזמני-קבוע שלהם, ומאשים בכך את מי שהביא אותם למצב הזה. "המציאות האובייקטיבית שם קשה. אף אחד לא יטרח להקים גינה בדיור זמני. מי ששם קהילות באתרים זמניים וחושב שיהיה טוב, טועה. יהיה רק רע. צריך להיות קהילה מאוד מלוכדת ומשפחה מאוד חזקה כדי לא להתפרק במהלך חמש וחצי שנים".
תשע קהילות, יישוב אחד
"קרווילה זה מצב נפשי", אומרת בקי וינטר-אהרון, עקורה מנווה דקלים, "זה לא מגורים. זו מעברה, אין דין ואין דיין". בשבוע שעבר, כשיצקה סוף סוף את היסודות לבית הקבע שלה ביישוב באר גנים, אפשר היה לראות חיוך של הקלה מתפשט על פניה.
בקי היא האם המייסדת של יישוב הקבע החדש, שאמור לאכלס 220 משפחות מתשע קהילות עקורים, ששמותיהן מרכיבות את שמו: בדולח, גן אור, רפיח ים, גדיד, ניסנית, דוגית, מורג, נווה דקלים, נצר חזני.
עד פסח אמורות להתחיל בבנייה כחמישים משפחות. היישוב יהיה מחולק לתשע אונות, כאשר לכל קהילה יש מבנה בית כנסת משלה ולצידו מתוכנן מועדון קהילתי. השירותים הקהילתיים ביישוב, כמו למשל גני ילדים ומעונות, יהיו משותפים לכולם.
ליברמן אומר שבאר גנים הוא המקום המורכב ביותר, הסמלי ביותר והמשמעותי ביותר. בקי מסכימה איתו - להקים יישוב מתשע קהילות שונות זה לא דבר פשוט.
כבר חמש וחצי שנים היא מלווה את הפרויקט הזה, תחילה בהתנדבות ואחר כך כפרויקטורית במינהלת. כמי שהיתה אחראית על בניה במועצה האזורית חוף עזה, אך טבעי היה לה להתעסק ביישוב מחדש. "החלום הוא להקים משהו שיזכיר את גוש קטיף, שנהיה שוב שכנים אחד של השני, כמו פעם", היא אומרת וקולה נמלא געגוע.
למרות ניסיונה הרב בתחום, המיזם החדש היה קשה אפילו לה. וכמו הרבה עניינים הקשורים בטיפול בעקורי גוש קטיף, גם כאן נערמו קשיים על גבי קשיים. זמן רב חלף עד שהתשתיות הוכנו והיה אפשר להגיש תכניות בניה, עד שאפשר היה לערוך את ההגרלות של המגרשים ולגשת לקבל היתרי בניה. המפרט הטכני של היישוב הוכן בשיתוף ועדות בינוי מכל יישוב, נבחרו גם קבלנים, ורק עכשיו, חמש וחצי שנים אחרי, הגיעו לשלב הבניה.
בשבוע שעבר, על שביל עפר בין מגרשים מסומנים של השכנים ותשתיות מים וחשמל, נוצקו היסודות לבית הקבע של וינטר-אהרון. היא הגיעה לאתר מלווה בבתה ונכדיה, שהגיעו לראות איך הבית עליו דיברה סבתא בשנים האחרונות, מתחיל לקבל צורה.
"זה כבר לא חזון, זה דיבוק", היא מחייכת "אני קמה באר גנים והולכת לישון באר גנים. מסורה באלף אחוז לבניה. ובשבילי, כל אחד שיצק כאן יסודות זה כאילו יצקו את הבית שלי".
כמי שחברה כבר בהתחלה לאנשי המינהלת, שייצגו אז את כל מה שקשור לגירוש, לא נרתעה בקי מהרמות הגבה של חלק מחבריה, שלא ממש אהבו את הצעד שעשתה. "אני לא נותנת לזה לחדור אליי. אני לא שומעת. הבנתי שיש לאנשים הרבה על מה לכעוס, אני מבינה אותם אבל עסוקה בלבנות".
וכשהיא אומרת לבנות מחדש, היא יודעת על מה היא מדברת. טראומת הגירוש שלא היתה קלה לאף אחת מהמשפחות, היתה קשה לה שבעתיים, כמי שאיבדה את בעלה הראשון נחמיה וינטר בגוש. נחמיה ז"ל טבע למוות כשהלך לטבול בים בערב יום הכיפורים, לפני כשש עשרה שנה.
עם הגירוש נאלצו בקי וילדיה לעבור את החוויה הקשה של הלוויה נוספת ולשבת שבעה מחדש, כשעצמותיו של נחמיה נטמנו שוב בבית העלמין של היישוב ניצן.
היום היא נשואה בשנית לאלי אהרון, שלו ארבע בנות, ומדגישה שהיסודות שיצקה לבית החדש הם לבית וינטר-אהרון.
המקום המורכב ביותר והמשמעותי ביותר. אתר הבניה בבאר גנים
לדבר בשפה של העקורים
קשה לעצור את בנצי ליברמן כשהוא מדבר על פעולותיה של המינהלת בשנה האחרונה, הבייבי שלו. הוא מרצה בהתלהבות ובשטף על העשייה וניכר שבאמת אכפת לו מכל משפחה שביתה נחרב.
כמי שכיהן כיושב ראש מועצת יש"ע לפני ובמהלך העקירה, הוא בא מבפנים ומדבר את שפתם של העקורים. מצד שני, עושה רושם שהוא גם אחד שיודע להזיז דברים, לדפוק על השולחן כשצריך ולגרום לפקידי ממשלה לבצע את עבודתם.
היום, אחרי שנה ושלושה חודשים בתפקיד, הוא מדבר בביטחון על שיתוף פעולה מצד המגורשים. "ש להם אמון בי", הוא אומר ומצביע גם על גיבוי יוצא דופן שהוא מקבל מהממשלה, שהחליטה להקים מחדש את המינהלת (לשעבר מינהלת סל"ע) לפחות עד סוף השנה האזרחית הבאה. "הממשלה הקודמת הצהירה בהגדרה שהיא לא משנה את חוק ההתנתקות, וכאן ביבי בא ושינה את החוק בשלושה סעיפים. בסך הכל, כשמסתכלים על השנים האחרונות, מכל הנושאים שוועדת החקירה הצביעה עליהם, שניים בלבד נשארו פתוחים. השאר קיבלו ביטוי בתיקוני חקיקה, בהחלטות ממשלה או בוועדות, וחלקם יושם במאה אחוזים".
כשהוצע לו לקחת על עצמו את התפקיד, היו חששות. "רוב רובם של האנשים אמרו לי 'אל תיקח את זה', 'זה נועד לכישלון'. לקחתי את התפקיד בידיעה שאי אפשר להצליח במקום שיש עוול שידעתי שלעולם לא אוכל לתקן. אני רק מצמצם פערים של נזק, אני לא מתבלבל. אמרתי לעצמי: אין לי פריבילגיה לא לנסות, גם במחיר של כישלון".
ההכרעה נפלה לאחר שדורון בן שלומי, יושב ראש ועד המתיישבים, ואייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הבטיחו לנסות לעזור.
"נכנסתי לתפקיד לוט בערפל ולאט לאט התחלתי להבין את המורכבות שלו. אני אומר כל הזמן בכנות למשפחות: אני לא מסוגל לתת לכם את מה שמגיע לכם. נגרם פה עוול גדול ומרכיב הפיצויים נבנה לא נכון. אבל אנחנו צריכים להתקדם, לבנות קומות נוספות ולעשות כל מה שאפשר כדי לשקם את החיים והקהילות".
מקרה מכונן שגרם לליברמן להבין איפה הוא נמצא ואיזו מלחמת התשה ייאלץ לנהל מול פקידי האוצר, אירע בישיבה עם בעלי עסקים מהגוש בהשתתפות נציגי משרד האוצר. זה קרה כאשר אחד מבעלי העסקים ניסה ללא הצלחה להסביר את עצמו לפקידים. "הוא מסתכל עליהם בעיניים דומעות ואומר, מה אנחנו מבקשים? רק לחזור להיות אזרחים שווי זכויות. לקחתם מאיתנו את הנורמליות, כמה שנים עוד ייקח לעבור את נתיב הייסורים הזה?". ליברמן מודה שגם לו היו דמעות בעיניים. "זו אמירה כל כך נכונה. אנשים אחרים במצבו היו מתרסקים לחלוטין". אבל אנשי האוצר הסתכלו אחד על השני במבט של 'מה הוא מבלבל במוח', ומילמלו אמירות בדבר גובה הפיצויים שקיבל בעל העסק לשעבר.
"באותו רגע הבנתי שלא היתה אוזן בממשלה ששמעה את הדברים באוזן שלי. כשאתה בתפקיד כזה קל מאוד להיות ציני. אנשים דורשים ודורשים, חלקם הקטן באמת מבלבל את המוח. אבל אסור להתבלבל, כי הם באמת אנשים שמדינת ישראל גרמה להם עוול שלא ניתן לתיקון".
למרות שהוא משמש כנציג הממשלה וממנה הוא מקבל משכורת,
ליברמן לא מתבייש לומר שהעובדה שגם היום, כמעט שש שנים לאחר הגירוש, מרבית העקורים עדיין אינם דרים בבתי קבע, היא כישלון עצום של המדינה.
לדבריו, ועדת החקירה לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף שחשפה את המחדלים אחד לאחד, היא זו שסללה לו את הדרך לליבם של ראש הממשלה ומנכ"ל משרדו, דרכם הוא מצליח לכופף את פקידי האוצר.
"בשנה האחרונה אני מקבל גיבוי מלא מראש הממשלה וממנכ"ל משרדו. אין כמעט בקשה שלא מתקבלת. לאייל גבאי אכפת מהעניין, הוא רלבנטי וכשאני מבקש את התערבותו הוא מקדיש זמן. היומן שלו פתוח".
ליברמן מצרף גם דוגמאות לעשייה שלו. בשבוע שעבר הוא השתתף בישיבה שתכליתה להעביר בקרוב החלטת ממשלה שתחייב את המדינה לפצות את העקורים בפרמטר נוסף. המדינה תחזיר לחקלאים שגורשו ונתבעו על ידי עובדים פלשתינים, שכר טירחת עורך דין.
בין ישיבה לישיבה הוא מוצא זמן לדאוג גם למצבן הכלכלי של משפחות שאיבדו את כל כספי הפיצויים שלהן לאחר שנפלו קורבן לתרגילי עוקץ נכלוליים, ומסדר להן הלוואות בניגוד לעמדת האוצר. "אני לא בא בטענות לאף אחד. בנאדם מנסה לעשות כמה שקלים מהריביות ומישהו מפיל אותו, זה קורה".
היועץ מנע התאבדות
שירות נוסף שמפעילה מינהלת תנופה על מנת להקל על העקורים הוא שירות של יועצים כלכליים. רק שבמציאות, היועצים הכלכליים של המינהלת גם מממנים לחלק מהמשפחות הוצאות הכרחיות.
"בחלק מהקהילות התנקזו בעיות מאוד מורכבות וקשות שעיקרן הוא על רקע כלכלי וחלקן על רקע פסיכולוגי. היועץ הכלכלי מנהל משא ומתן מול הבנקים בשביל משפחות. היה מקרה שיועץ שלנו שילם על רישיון נהיגה לתושב שלא היה מסוגל לממן זאת בעצמו. לפני כמה שבועות יועץ שלנו סייע לתושב שאיים לשים קץ לחייו בשל בעיה כלכלית. הוא השיג לו הלוואה, והיום הוא שוב מחייך. המדינה לא עושה פה טובה למשפחות, אלא ממלאת את חובתה המינימלית כלפי אנשים שחלקם הפכו בגלל החלטה שלה, לחסרי כל".
כגוף שאמור לסייע לעקורים גם מבחינה נפשית, הוקם במינהלת שירות "מענים" - מערכת של מענה טלפוני המעניקה ייעוץ פסיכולוגי. בחודשים האחרונים מסתבר, יש פניות רבות יותר למערכת, דווקא על רקע תנופת הבנייה. "אנשים מרגישים לחוצים שהם לא בונים. עד עכשיו כולם היו בג'יפה וכולם לא בנו, אבל עכשיו כשעוררנו את זה, זה גורם לחץ".
מלבד זאת מוצעים לתושבים גם שירות ייעוץ לתעסוקה ומענה מקצועי חינוכי להורים לנוער מתבגר, על ידי רבנים ופסיכולוגים. "בני הנוער מתלבטים בשאלות מהותיות ואי אפשר להשאיר אותם ככה. הם
עסוקים בנושא של הזהות, של היחס לקהילה, להורים, למדינה, לצבא. אנחנו מנסים לגבש את הנוער, לחבר אותו להוויה ולא לאפשר לו להיות מנותק. זה נורא קל להגיע לניתוק כשחיים כך עם תחושת הניכור".
למרות האמפתיה והתמיכה הבלתי מסויגת בעקורים, ליברמן יודע שצריך לפעמים להציב גם קווים אדומים "לאנשים שלצערי לא עומדים בקריטריונים", כלשונו.
למשל, מי שלא בונה את ביתו ולא רכש מגרש, לא יכול להישאר לנצח באתר. "אני בא מנקודת השקפה לא נייטרלית. יש צורך לתקן עוול, אבל לא הכל מותר, יש אחריות מדינית. גם לאנשי המינהלה אני אומר: אל תרגישו אשמים, תהיו אנשים טובים וזה ישתלם לכם. עובדה, הנציגות של ועד המתיישבים נתנה לאחרונה תעודות הוקרה לחמישה מעובדי המינהלת, שעבדו באמת קשה".
לצד ההזנחה והדיכאון, אפשר לראות גם ניצנים של תקווה ביישוב ניצן הסמוך לאתר, לשם עברו שבעים משפחות, רובן מנווה דקלים, שהקימו שם את בתי הקבע.
שאר המגורשים צפויים להצטרף בקרוב לגוש היישובים שיוקם במזרח חבל לכיש, ולחבור לעקורי עצמונה שכבר מתגוררים בשומריה מזה כמה שנים.
לצד הכרמים היפים והגבעות המוריקות של חבל לכיש, יוקמו כאמור מספר יישובים. "בני דקלים" - על ידי קבוצה ממשפחות נווה דקלים. אנשי קטיף יישבו את אמציה ושקף, וחלק מאנשי כפר דרום יקימו את היישוב נטע.
המתנחלים שהפכו לקיבוצניקים
ההתיישבות בשומריה היא אחד מסיפורי ההצלחה של השיקום, אם לא היחיד עד כה. סיפור אירוני של קהילה שסירבה לדבר עם נציגי המדינה לפני הגירוש, הקימה את עיר האמונה כאקט הפגנתי אך בסופו של דבר התיישבה ראשונה, תשעה חודשים לאחר הגירוש, ביישוב זמני שהפך לקבוע.
החיבור בין קהילת עצמונה ליישובי המועצה האזורית בני שמעון לא התרחש ביום אחד, ואפשר לומר שהוא עדיין בעיצומו גם היום, חמש שנים לאחר שהחל. את החיבור הזה באות לראות קבוצות מטיילים שעורכות סיור באטרקציה החדשה: קיבוץ 'שמוצניקי' שחזר בתשובה.
המתיישבים הדתיים של קהילת עצמונה שונים מאוד מהנוף האנושי הרגיל של יישובי המועצה. לשוני הזה היתה מודעת גם סיגל מורן, כיום ראש המועצה האזורית. מורן היתה שותפה להבאתם לאזור בתוקף תפקידה הקודם כמנהלת היחידה האסטרטגית במועצה.
מורן, 45, נשואה ואם לשניים המתגוררת בבית קמה, מספרת בגילוי לב כי הפגישה הראשונה עם נציגי עצמונה ב'עיר האמונה', היתה מלווה בלא מעט חששות.
"אני באה ממשפחה חילונית, בוגרת השומר הצעיר, ומה שידעתי על המתנחלים היה מהטלוויזיה. זה היה בעצם המפגש הראשון האמיתי שלי עם החבר'ה של הציונות הדתית. הסטריאוטיפ שהיה לי עליהם היה שהם יודעים איך להגיע ליעד ומקושרים בכל מקום. אני מודה שהיתה איזושהי רתיעה, היה חשש מהשונה ומהלא מוכר. חשבתי עליהם בערך מה שהם חשבו עליי".
עם הזמן, הישיבות המשותפות, השיחות וההיכרות שהעמיקה, מודה מורן, הסטריאוטיפים נעלמו. "הכרתי אנשים מדהימים, למדתי שבהיבטים של אהבת הארץ והתיישבות, רב המשותף על השונה. יש כמובן פערים באורחות החיים ובהשקפות הפוליטיות, אבל החלטנו אז שאנחנו מתמקדים במשותף ולא חוששים לדבר על השונה".
היא מספרת שהרעיון להכניס ליישובי המועצה החילוניים ברובם קהילה דתית ועוד של מתנחלים, היה זר ומרתיע להרבה מתושבי המועצה. "בהתחלה היתה ממש היסטריה אצלנו. תושבים אמרו הם ישתלטו עלינו, ישתלטו על המועצה, על האזור, יחסמו את הכביש בשבת, הזהירו שאנחנו נהפוך להיות מיעוט. אני חייבת להגיד בגילוי לב שיש כאלה שגם היום לא השתחררו מזה".
עם הזמן הסתגלו גם אנשי עצמונה לעובדה שבראש המועצה עומדת אישה, ואפילו תמכו בה בבחירות האחרונות למועצה האזורית. "הסיטואציות מצחיקות לפעמים. הם נותנים לי כבוד ואני משתדלת לכבד את הכללים שלהם, לשבת במקום של הנשים, יש כל מיני סוגיות סביב העניין הזה. גם את העניין שהם לא לוחצים יד לאישה למדתי מהר מאוד. אמרתי שזה בסדר גמור ואני לא נעלבת".
בריכה נפרדת בקיבוץ
היום היא מספרת בגאווה על חיבורים יוצאי דופן שנוצרו בין היישובים. למשל שהבריכה של קיבוץ להב מקיימת ימים של רחצה נפרדת, ושהמקווה של שומריה פתוח לנשות האזור. הרב ראובן נתנאל משומריה לוקח את התלמידים שלו לטקס יום הזיכרון בקיבוץ להב, וילדי בר המצווה של יישובי האזור מגיעים לסיור אצל סופר הסת"ם בשומריה.
פרוייקט נוסף שמורן גאה בו הוא "מעגלי נשים", במסגרתו מתקיימים מפגשים בין נשות יישובי המועצה, כאשר גם נשות עצמונה לוקחות בו חלק משמעותי. אחד המפגשים עסק בנושא של 'ממשבר לצמיחה'. נשות שומריה שאירחו את המעגל, וסיפרו את סיפור העקירה שלהן, שמעו מן הצד השני את סיפורה של אם שכולה תושבת אחד הקיבוצים.
"קהילת עצמונה היא קהילה שמקסימה אותי כל פעם מחדש במנהיגות שלה ובעוצמה שלה", מצהירה מורן "למדתי מאוד להעריך את זה".
זבולון כלפא, מזכיר קהילת עצמונה בשומריה, מספר כי בניגוד לחילונים, למתיישבים מעצמונה היו חששות מסוג שונה לגמרי, שלא כללו את הרתיעה מהלא מוכר. "אצלנו הסתכלו על זה בקטע חברתי. אמרו שזה לא מוסרי. החבר'ה תהו מה פתאום אנחנו נכנסים לקיבוץ שתושביו יצטרכו לפנות את ביתם כדי שאנחנו ניכנס לגור בו".
שלוש עשרה המשפחות שעזבו את קיבוץ שומריה לפני שהועבר לעקורים, נטמעו ברובן בקיבוצי המועצה האחרים, מהלך שלדברי ראש המועצה התברר כ"מאוד נכון" בפרספקטיבה של זמן.
כלפא, שבשנה האחרונה בגוש עסק בארגון הפגנות, 'השרשרת האנושית' והיה מעורב בהקמת עיר האמונה, ניצח על מלאכת היישוב מחדש מתוך אמונה וחזון לאומי.
"שלושה ימים אחרי שהגענו לעיר האמונה נסענו לאילן כהן, אז מנכ"ל משרד רה"מ. אמרנו לו שאנחנו מבקשים מקום מאתגר מבחינה לאומית שאפשר ליישב בו מקסימום משפחות במינימום זמן. אחרי שבועיים וחצי הוא זימן דיון והציע מספר יישובים. אחת החלופות היתה שכונה זמנית בשומריה. הדברים התגלגלו וזה הפך יישוב הקבע שלנו".
לדבריו, החיבור עם המועצה האזורית לא היה אתגר קשה במיוחד. "כשנפגשנו עם ראש המועצה הקודם משה פאול, אמרתי לו: בתשעים וחמישה אחוז מהדברים אנחנו מסכימים, על ערכים של מדינה יהודית, חקלאות, חינוך, ציונות והתיישבות. הצעתי לו שבשלושים השנים הראשונות נעסוק ב- 95 אחוז המשותפים ואת היתר נשאיר לאחר כך".
באדר תשס"ו הגיעו לשומריה חמישים ושלוש המשפחות הראשונות. האירוע המרכזי הראשון שנערך ביישוב היה בליל יום העצמאות. "היתה לזה משמעות מיוחדת. רצינו לשדר אמירה איפה אנחנו עומדים ביחס למדינה. זה היה טקס מכובד והראינו שאנחנו זוקפים את הקומה ומרימים את הדגל כלפי העם, הצבא והמדינה. היתה אז השתתפות רבתי של לפחות חמישה עשר אלף אנשים".
הנקודה המרכזית שמעניינת את המבקרים בקיבוץ היא כיצד מסוגלים אנשים שהמדינה גירשה אותם מבתיהם לחזור וליישב אדמות מתוך אידיאל. "התשובה שלנו מאוד פשוטה. אם ההסתכלות שלי היא רק דרך המשקפיים של הבית הפרטי שנחרב, אז אני בבעיה", אומר כלפא "אבל ההסתכלות היא אחרת, היא אמירה לאומית רחבה יותר. לחזור כנראה לא נחזור, אבל אולי נצליח לשנות תודעה של אנשים. שאותה יד שהרסה תהיה שותפה בבניה ובעשייה".
קהילת עצמונה בשומריה עוסקת גם בחקלאות ומחזיקה רפת, כרמי ענבים וזיתים לשמן. לדברי ראש המועצה, בין היישובים קיימות פה ושם מחלוקות שמתמקדות בעיקר סביב משאבים שכמו תמיד, מוגבלים.
כפר דרום עולה בשלישית
בשבוע שעבר חגגה קהילת כפר דרום את טקס העלייה לקרקע ליישוב החדש 'שבי דרום', סמוך לישוב הוותיק 'ניר עקיבא' שבמועצה האזורית מרחבים.
לאחר חמש שנות מגורים במגדל דירות במערב אשקלון, עברו המשפחות לשכונת קראווילות, אבל שלא כמו בניצן, כזו שמעוטרת בעצים ובפרחים.
"אנחנו מתרגשים בשבילם", העידו זוג חברי קיבוץ שובל שהיו בין האורחים הרבים. "אנחנו ממקימי קיבוץ שובל, ביקרנו הרבה בכפר דרום, שהיה אחד מ-11 הנקודות שעלו ב-1946. הם פה ביישוב זמני, אבל אנחנו עוד נחזור איתם לכפר דרום המקורית".
השר דניאל הרשקוביץ שהשתתף באירוע, אמר לנוכחים בהתרגשות: "אתם הגיבורים. עתידה של ארץ ישראל בידכם. כשרואים את התלאות שעברתם ולא נשברתם, זה ממלא את הלב בשמחה שיש תקווה".