לשון משפטית

התיקון לחוק לשון הרע, שעורר דיון תקשורתי כה מתלהם וגדוש אמוציות, עונה על צורך אמיתי שקל לעיתונאים להתעלם ממנו: למנוע את שפיכת דמם של פוליטיקאים, ידוענים או סתם אזרחים מן השורה. לא כל עוולות התקשורת דומות: האנשים המושמצים - בפרפראזה על טולסטוי – מושמצים הם כל אחד על פי דרכו. ישנן כתבות שקריות מראש ועד סוף, וישנן כאלו שרק פרט מסוים בהן שגוי; יש טעויות הנובעות מעבודה עצלנית, ויש טעויות שהן כמעט כוח עליון; גם זהות הנפגעים חשובה, וגם גודל הכותרת, ועוד ועוד גורמים שעשויים להשפיע על עתידה של תביעה משפטית.

והאמת היא, שכל הפרטים האלה אמורים להתברר בבית משפט, והשופט הוא שצריך להבחין בין שגיאה קלה וחמורה, בין עיתונאות טובה וגרועה ובין פגיעה אמיתית לתביעת סרק. גם התיקון המדובר מותיר את עיקר העבודה בידיו של השופט. באופן אירוני, דווקא הצד הפוליטי המתיימר להאמין במערכת המשפט - הוא גם זה שמתנגד באופן חריף יותר להרחבת סמכויות הענישה שלה. בעולם אידיאלי, שבו היה בסיס איתן לאמון במערכת המשפט, לא היה צריך להיבהל מרף ענישה גבוה.

עד לקריאה השנייה, יעבור בוודאי אותו תיקון שיפוצים נרחבים ולא בלתי מוצדקים. אני מקווה שיהיה בו איזשהו מדרג הגיוני שיבחין בין פרסומים שגויים, וגם יתחשב בנכונותם של עיתונים וכותבים לחזור בהם מטעויותיהם, כפי שראיתי לנכון לעשות בהמשך מדור זה. לא שאני חושש מתביעה, אלא שאם תגיע כזאת, לא הייתי רוצה באמת להשאיר את שיקול הדעת בידי מערכת המשפט הישראלית.

שקרים מוחלטים ורשלנות עיתונאית אינן הדרכים היחידות לערוך סיכול ממוקד בבני אדם. נפוצה לא פחות השיטה של כתיבת אמת חלקית ומעוותת: הוצאת דברים מהקשרם, הדגשת הטפל, יציאה מפרופורציות ושליפת סקופים מהבוידם. פעמים רבות זוהי הדרך המקובלת לחסל חשבונות עם מי שהעיתון או כותביו לא חפצים ביקרו. היא גם דרך קלה וכמעט נטולת סיכונים משפטיים, שכן החוק מגן על חופש השיסוי כל עוד לא נפלו בו טעויות עובדתיות מובהקות. מידע מאוזן, מתן במה לפרשנות הפוכה או דיווח על חקירות וכתבי אישום באופן ביקורתי וספקני - אינם מעניינו של החוק נכון להיום.

וכך יכול 'ידיעות אחרונות' להיטפל לראש הממשלה, ו'הארץ' יכול להתיז בוץ על כל מועמד דתי למשרה בכירה. וכך הופך כל נאשם למורשע, וכל ידוען לשק איגרוף, וכל מתנחל למעורר מחלוקת, וכל מאחז לסרטן בלב המדינה. וחייהם של בני אדם נהרסים, לא רק יחידים אלא לעיתים גם אלפים במכה אחת, וגם המדינה לא במצב משהו. מי ירים הצעת חוק נגד כל אלה? מי ימנע מטייקונים בודדים לשלוט על מפת התקשורת ועל מוחותיהם של אזרחי ישראל? כשאומרים שהתקשורת הביאה על עצמה את החקיקה האחרונה, לכך בדיוק מתכוונים. יחסית לכל הדוגמאות שמניתי, הוצאות דיבה ישירות וברורות הן הבעיה הקטנה.

בתחילת השבוע פורסמו בתקשורת פרטים חדשים על ימי שביו של גלעד שליט. לפי הדיווח, שליט פתח בשביתת רעב בתקופה שקדמה לשחרור, וירידתו הקיצונית במשקל הלחיצה את החמאס וגרמה לו להסכים לעסקת החליפין עם ישראל. אם הדברים נכונים, החייל המשוחרר ראוי לכל המחמאות, כי הוא הצליח במקום שבו נכשלו הן ועד הפעולה למענו והן ממשלות ישראל. הוא גרם לחוטפים להרגיש שיש להם מה להפסיד.

כעת, כששליט כבר חופשי ואוכל כרצונו, אפשר להשתעשע במחשבה דמיונית על החוטפים המנסים לשכנע אותו לאכול. האם הם הבטיחו לו לעשות הכל כדי להחזירו הביתה? האם נשותיהם הגיעו אליו עם מגשי פיצות? "מה אתה רוצה מאיתנו?" אמר בוודאי אחד מהם לשליט, "אנחנו חטפנו אותך? נתניהו חטף אותך. אם אתה לא מאמין, תקשיב לגל"צ". ואילו חברו הזהיר: "שביתת רעב לא תעזור לשחרורך. אתה מנסה להפעיל עלינו לחץ, אבל זה רק יגרום לממשלת ישראל להוריד את המחיר, כי היא יודעת שאנחנו חלשים".

האם גלעד שליט באמת נקט צעד קיצוני ומפתיע של מחאה? קשה לדעת. אבל תודו שיש כאן פתח לסטארט-אפ מקורי ומפתיע, שלפיו האחריות לחייו של חייל שבוי מוטלת קודם כל, ובמידת האפשר, על החייל עצמו. שרק יהיה בריא.

בקטנה

א. בהשראת האייטם שפתח את המדור, אפתח בתיקון טעות: בניגוד למה שנרמז בגיליון הקודם, ועידת קמפ-דייויד השנייה לא התקיימה תחת אש וסמוך לבחירות. תוצאותיה אמנם הובילו ישירות לאינתיפאדה השנייה ולנפילת ממשלת ברק, אבל שיחות תחת אש התקיימו רק מספר חודשים לאחר מכן בטאבה. בזמן שיחות קמפ-דייויד, המזרח התיכון עדיין היה שקט והחיים היו דבש באופן כללי - תשאלו אפילו את הכתבים המדיניים של התקופה.

ב. אחרי תקופה לא מבוטלת, יצא לי לצפות השבוע במהדורה מלאה של 'יציע העיתונות' בערוץ הספורט. פה ושם התוכנית עדיין מבדרת, אולי אפילו פחות צעקנית מבעבר, אבל יש בה יותר מדי פינות, חלקן לא מעניינות. כדי להמר על תוצאות או להביע עמדה בנושאים אקטואליים - לא צריך להיות צביקה שרף.

ג. מבזק DVD: 'הקונצרט' היא דרמה קומית בסימן עירוב תרבויות - הפקה צרפתית דוברת בעיקר רוסית, בבימויו של יהודי-צרפתי ממוצא רומני. שלושים שנה אחרי שגורשו מתזמורת ה'בולשוי' בתקופת ברז'נייב, מנסה להקת נגנים להתחזות ל'בולשוי' כדי להגשים חלום ולהופיע בפריז. סרט לא אחיד ברמתו, לעיתים מצחיק ומרגש ולעיתים מבולגן ואף מדיף ניחוח קל של אנטישמיות - למרות הכוונות הטובות ויהדותו של הבמאי (ואולי בגללה) - ועם כל זאת, השורה התחתונה נעימה לעין ולאוזן.

צ'יקו, במבו ואינקה. אלה אינם שלושה חתולים שהחלטנו לאמץ, גם לא סדרות חדשות בערוץ לוגי, ואפילו לא כינוייהם של שלושה אלופי צה"ל משנות ה-70. מדובר בסך הכל בשלושה סוגים של משקאות דגנים, אבקות שמערבבים עם מים רותחים, חלב וממתיק, ויוצא משהו דמוי קפה, רק בלי הדבר האמיתי. לצד משקאות הצמחים, המתיימרים להחליף את התה - אלה הגרגרים המלווים אותי בתהליך הגמילה הנוכחי מקפאין.

מאז ימיו הראשונים של מדור זה, אני מנהל כאן בגלוי את יחסי האהבה-שנאה-תלות שלי עם המים החומים. במחשבה שנייה, כתיבת המדור עצמה הביאה אותי לצרוך מאות כוסות קפה. אירוני, לא? בעבר כבר ניסיתי להיגמל מקפאין, ואף הצלחתי להעביר בלעדיו תקופה לא מבוטלת. שלושה שבועות תמימים חלפו עד שחזרתי לשתות את המשקה האהוב, אחרי שהחבל שעליו תליתי את עצמי נקרע ברגע האחרון.

הפעם, נדמה לי שזה יעבוד טוב יותר. שוב חלפו להם שלושה שבועות, ובינתיים אין דחף מיוחד לשוב ולהתמכר דווקא לקפאין - כנראה די לי בעוגות, סרטים ופייסבוק. וכך נכנסו לחיי המשקאות בטעם שומר - שיצא מחיי באותה מהירות שבה נכנס - תפוח וקינמון וגם משמש עם אפרסק ואוכמניות. וכמובן, ידידינו הזכורים לטוב צ'יקו, במבו ואינקה.

צ'יקו, ייאמר מיד, הוא הפחות מוצלח מהשלושה, בעיקר בגלל טעם הלוואי שהוא מותיר. האינקה הוא משקה נחמד ונטול טעם לוואי, אבל קפה זה לא. במקרה הטוב, זה מרגיש כמו קפה מדולל שנותנים לעיתים לילדים. אני לא יודע אם הוא קרוי על שמה של אימפריית האינקה, אבל בניגוד אליה - הוא לא יגבה קורבנות אדם. בינתיים, הדבר הכי קרוב לקפה הנמס שאני מכיר הוא הבמבו. אפשר בהחלט לחיות עם האשליה שזה בעצם אותו הדבר, לפחות כל עוד זה מגיע עם הגביניות או קרואסון השוקולד בצד. טוב, בקשר לגמילה משוקולד יש לנו עדיין מסע ארוך - או מסה פובליציסטית ארוכה - לעבור יחד. והקפה? יש לקוות שנפרדנו סופית, כידידים.