"כל השנה אני יושבת ומחכה, סופרת כל שעה, מוחקת כל דקה, מתי כבר ייקחו אותי להיכל לשמוע את הפסטיבל", שרה לילך גליקסמן אי אז, ואנחנו צפינו בה בערוץ הראשון וידענו שפסטיבל הוא לא בשבילנו. לא רק בגלל המחיר, גם בגלל התוכן. 
דביר שרייבר: "אני רוצה שכל הפרויקטים יצליחו. ברוך ה' יש מספיק קהל דתי ומסורתי שצמא למשהו שהוא לא 'בררה' כמו הפסטיגל. אין ספק שמבחינת מעטפת, אפקטים, תקציבים ועיצוב בימתי הם לוקחים את כולנו בכיס הקטן, אבל מבחינת תוכן - הפסטיגל הפך לסמל הרדידות שמוכרים לילדים"
יונה גודמן: "יש פסטיבלים שתכניהם פסולים וכדי לפתות אותנו יצרו מעטפת 'דתית' שמסתירה את העובדה שאין כאן אלא מכונת כסף. כשאנחנו רוכשים מוצר חשמלי אנחנו בודקים אלף פעם שבאמת נקבל את מה שכתוב בפרסום, אז מדוע בחינוך ילדינו אנחנו סומכים בתמימות על איש פרסום מתוחכם שהדביק את הכותרת 'דתי למיזם שלו?"
חגי לובר: "זה שהעסק נהיה כלכלי ואולי אפילו מאוד כלכלי, זה מאוד משמח. גם ביש"ע אמרו 'כשאנשים יגיעו לגור שם בגלל איכות החיים ולא מאידיאולוגיה - נדע שניצחנו'. וכשהעניין הופך לרווחי סימן שהקהל רוצה, מאמין ובא. אבל הדבר המרכזי הוא שיש כאן התפתחות בצעדי ענק ובקפיצות הדרך" תרבות הפסטיגלים של חנוכה זוכה בשנים האחרונות לאלטרנטיבה מתרחבת בדמות שלל הצגות, מחזות זמר וימי הפנינג לילדים במגזר הדתי | השחקנים והבמאים חובשי הכיפה מברכים על הפריצה התרבותית קדימה, ואף רואים בריבוי ההצגות הערכיות לא פחות מפעמי משיח | אבל יש מי שחושש מחיקוי של התרבות החילונית, לצד כאלו המזכירים כי מחירם הגבוה של הכרטיסים מצריך תכנון כלכלי מחושב
כיתוב תמונה: אור בהיכל - צילומי ארכיון
חנוכה, חג של אור, ניצחון הרוח והרבה סופגניות, אבל גם של שבוע שלם (והשנה עוד יום, ותודה למשרד החינוך) שבו צריכים ההורים להעסיק את ילדיהם. אבל אם עד לפני כמה שנים השאלה 'מה נעשה בחנוכה' היתה גוררת אנחות ומבטים חלולים, היום היא מביאה עימה דיונים לוהטים לאן כדאי יותר ללכת: לפסטיבלי 'אור בהיכל', או 'אסי וטוביה', או שמא למחזות הזמר 'אביהם של ישראל' או 'מוטי חלומותי'? משהו התרחש בעשור האחרון בשדה התרבות המגזרית, אבל מצד שני, גם המבחר הגדול לא מצליח לסלק את ההרהור: האם אנחנו אור לאחרים, או הולכים לאורם? אורות הבמה, כמובן.
האות הופכת לחוויה
"היום אנשים רוצים להפוך את האות הכתובה של לימוד התורה לחוויה. לשם כך צריך איכות, וככל שהתרבות היהודית תדע ליצור איכות טובה למשפחה ולילדים, כך יש סיכוי שהקדושה תישמר ותהיה מלאת חיות", כך אומר רן שריד, יו"ר 'דברי שיר', המפיצה ומשווקת תרבות ישראלית-יהודית. ומכיוון ששריד עוסק יום יום בתרבות, אנחנו משגרים לו שאלה למתקדמים.
אם לא היו מחזות זמר ופסטיגלים 'חילוניים', היית בכל זאת מברך על תופעת הפסטיבלים ה'יהודיים'?
"האידיאל שלי ב'דברי שיר' הוא לא רק בדיעבד", הוא לא מתבלבל, "להבנתי הקב"ה רוצה שיהיו חיים בקדושה, וזה אומר לחוות חוויות של קודש". שריד, שגדל בבית חסידי, יודע לספר על הבעש"ט, שלא היה אומר כמעט דברי תורה אלא רק מספר סיפורים, ור' נחמן מברסלב שגם הוא, בערוב ימיו, חדל מלומר דברי תורה ונשא בפני הציבור סיפורים בלבד. כששאלוהו תלמידיו מדוע, הוא השיב שניסה לתקן אותם בדברי תורה, וכשזה לא צלח, הוא עבר לסיפורים.
"כשאנשים מצליחים להעביר את התכנים העמוקים ביותר מהמוח ללב ולכבד, ורוקדים ומחוללים את זה, יש כאן מסימני הגאולה", שריד מתייחס לפסטיבל 'בין שמים לארץ' בו צפה ברבנים ותלמידי ישיבה, בוגרי בית הספר לריקוד 'כל עצמותיי תאמרנה', מחוללים. "מדהים לראות שאנשים יודעים היום להעביר תחושות רוחניות עד קצות האצבעות. זו תחושה הוליסטית שלמה, מעולם האצילות ועד עולם המעשה. ולתת לילדים לחוות את כל זה, זה לא רק דיעבד אלא הכרח המציאות".
חגי לובר, האיש, התיאטרון ובית הספר ('אספקלריא'), מברך. "קודם כל על כך שמעזים ליצור. על כך שאנשים לא רק חושבים יצירה אלא גם עושים אותה טובה, יותר או פחות. אנשים מאמינים בתכנים שלהם וביצירה וזה לא היה כך עד לפני כמה שנים". לובר מברך גם את הקהל שמכיר ביצירה הדתית ומאמין בה, צופים דתיים וגם לא.
אז אנחנו אומרים 'כן' לתרבות הזאת של פסטיבלים?
"לגמרי לא. הצורך של אנשים בתרבות התחיל הרבה לפני שהחילוני הראשון זקף את ראשו", קובע לובר ומסביר שמטבע היות התרבות הדתית שמרנית יותר, לוקח לה יותר זמן לעשות דברים, ולכן האיחור האופנתי בהתפתחות. "ובאופן כללי לגבי הפחדנות הדתית, צריך לדעת שכמו שמפחדים לחקות, צריך לפחד מזה שמפחדים שיגידו שהם חקיינים". לובר אומר שהוא מכיר חלק מההצגות והן איכותיות ושוות צפייה, "למרות שיש כאלה שמוותרים על העטיפה וסומכים על התוכן". את הספקנים במיוחד הוא מבקש להרגיע ואומר שגם בתיאטראות הנחשבים ביותר כבר ראה תקלות מביכות. "אבל כל זה מעיד שיש כאן משהו קבוע ובלתי משתנה. גם בעוד עשור, כשכולנו נהיה במקום אחר, עדיין יהיו כאלה שירצו לקצר את הדרך".
וכשמגיעה שאלת המחיר והחשש מזה שחלק מהיצירה נובע מהרצון לעשות קופה על גב ההורים, הוא לא נבהל. "זה שהעסק נהיה כלכלי ואולי אפילו מאוד כלכלי, זה מאוד משמח. גם ביש"ע אמרו 'כשאנשים יגיעו לגור שם בגלל איכות החיים ולא מאידיאולוגיה - נדע שניצחנו'. וכשהעניין הופך לרווחי סימן שהקהל רוצה, מאמין ובא. אבל הדבר המרכזי הוא שיש כאן התפתחות בצעדי ענק ובקפיצות הדרך. אנחנו התחלנו את דרכנו לפני 14 שנה וזה ממש לא היה כך. הגל הגדול הזה ממלא אותנו התפעמות ושמחה".
ריש לקיש עולה לבמה
"לצערי, חלק גדול מהציבור הציוני-דתי צורך עדיין את הפסטיבלים שמיועדים לציבור הכללי", מזכיר יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני במכללת 'אורות ישראל'. "רבים בציבור שלנו כלל לא מבינים מה הבעיה בחשיפה חווייתית לתכנים שהפוכים מסולם הערכים שלנו. לדעתם, ההסתייגות שלנו מתכני ההצגות הכלליות היא 'סגירות והקצנה'". אחת הסיבות לכך, הוא אומר, היא ההיחשפות לפרסום אגרסיבי, שגורם לילדים להתלהב וללחוץ על ההורים. אלה לא תמיד בודקים יותר מדי, ומתוך רצון לצ'פר את ילדיהם ממלאים את מבוקשם. לדבריו, עבור ציבור כזה יצירת הצגות עם עולם תוכן דתי-לאומי היא פיקוח נפש, ויש לחזק את המגמה. להורים עצמם מבקש גודמן להזכיר כי בקשתו של ילד איננה בהכרח מעידה על טובתו, וכי על ההורה להקדיש זמן לעיין מראש בתכנים של ההצגות כדי שהחוויה לא תסתור את החינוך והערכים שהבית מנסה לטפח.
ועוד מילה לפני שאתם רצים לטלפון להזמין כרטיסים. "יוצרי התרבות הדתית-לאומית לילדים עושים מלאכת קודש מדהימה וחשובה מאין כמוה", הוא אומר. "אבל כשאני, כהורה, רוצה להשקיע זמן איכות בחנוכה עם ילדיי, השאלה היא כיצד. מצב שבו מוציאים כספים רבים (ויקרים, תרתי משמע) על מופע שבו אנו יושבים וצופים באחרים, גם אם הם חובשי כיפה, הוא לעיתים בעייתי". גודמן טוען שלמרות שהתיאטרון יוצר חוויה חזקה, הרי שערכים וחינוך נבנים בעיקר על ידי עשייה ויצירה. לדבריו, הילדים בין כה יושבים וצופים באופן פסיבי בסרטי מחשב ובמשחקי מסך במשך שעות רבות כל השנה. מדוע, הוא שואל, כשסוף סוף יש לנו זמן לעשות משהו יחד עם הילדים, אנחנו שוב בוחרים בפעילות פסיבית? לדעתו "צריך למקסם את ההשקעה ההורית ולהעדיף טיול או פעילות באתרים שבהם הילדים פעילים. במצב זה ניתן לתעל את התקציב למשחקי קופסה או משחקי בית שאפשר להמשיך ולשחק בהם גם אחרי החג ולאורך השנה".
ואם בכל זאת החלטתם לקחת את הילדים גם לתיאטרון היהודי המתחדש, גודמן מפציר בכם לבדוק את התוכן. "יש כאלה שפועלים מתוך רצון כן להפיץ תרבות ציונית-דתית ומלאכתם ראויה. אך יש פסטיבלים שתכניהם פסולים וכדי לפתות אותנו יצרו מעטפת 'דתית' שמסתירה את העובדה שאין כאן אלא מכונת כסף נטולת ערכי אמת". והוא שואל: "כשאנחנו רוכשים מוצר חשמלי אנחנו בודקים אלף פעם שבאמת נקבל את מה שכתוב בפרסום, אז מדוע בחינוך ילדינו אנחנו סומכים בתמימות על איש פרסום מתוחכם שהדביק את הכותרת 'דתי' למיזם שלו?".
מי שפתחו את מסורת הפסטיבלים חובשי הכיפה בחנוכה היו אנשי תיאטרון 'תאיר', שיסדו את פסטיבל 'אור בהיכל' לפני 11 שנים. בתקופה ההיא הם פעלו בחלל ריק והיו צריכים לחולל גם מהפך תודעתי. "רצינו ליצור אלטרנטיבה, והיינו יבחוש בן שלולית", מתפייט גלעד אלפסי ב'גששית'. אלפסי, עד לא מזמן מנהל התיאטרון והיום משחק בהצגה אחת בפסטיבל ומביים את השנייה, מספר שהיוזמה באה מתוך מחשבה גדולה "לתת תשובה למה שרץ בחנוכה ושגורם בעצם לכך, שמה שמתחולל על הבמות בארץ הוא הפוך על הפוך ממה שהחג הזה מבטא". אלפסי מספר שההתחלה היתה באולמות קטנים עם 200 צופים, ומאז היו גם שנים של 7,000 צופים. כשאלפסי מונה את בניו של 'אור בהיכל', הוא לא מתייחס רק למבחר ההצגות הקיימות היום בשוק הדתי בחנוכה. לדידו, העשייה של קבוצת התיאטרון בכללותה חוללה כאן מהפך בכל השדרות. "לפני שבועיים התקיים אירוע של ישיבת 'שבי חברון' ועשיתי שם קטעי משחק. היום אין ישיבה, אולפנא או ועד הורים שלא מכניס תיאטרון. זה הפך להיות חובה בכל מקום. הקרדיט בנושא הזה מגיע לתיאטרון 'תאיר' ו'אור בהיכל' הוא חלק מזה".
אז מה, בסופו של דבר חנוכה הפך להיות גם בציבור הדתי ל'חג ההצגות'?
"זה חג ארוך שבו הילדים בחופשה וההורים עובדים. כמות הילדים שמגיעים עם הסבתות היא עצומה. זו עונת חורף, אי אפשר לצאת לטיולים, ואם נטמון את הראש בחול, בסוף הילדים ייקחו את ההורים לפסטיגל". אלפסי, שהיה מצוי שנים רבות בחישובים שמאחורי הפרויקט, אומר שלא מדובר בפרויקט רווחי. אגב, הצפי הוא שהשנה חלק מהפקותיהם של חובשי כיפות השמיים יפסידו.
ב'אור בהיכל' השנה ייצאו לדרך שתי הצגות חדשות ומושקעות. האחת עוסקת באמורא הידוע ריש לקיש ובמסלול חייו. אלפסי מזכיר גמרות ומדרשים, ומספר שריש לקיש של 'תאיר' פוסע גם בעקבות הירושלמי, לפיו ראש השודדים הזה היה תלמיד ישיבה בצעירותו. "זה סיפור אנושי על ילד שמגיע ללמוד במקום שקצת גדול עליו ואז הוא פורש". את רבי יוחנן הוא מכיר עוד מהישיבה של רבי, ואז, במפגש ליד הנהר, מתעוררים אצלו דברים רדומים. "זה מחזה מאוד עמוס רגשית", אומר אלפסי, "והוא מאתגר את הילדים". הליהוק כולל את יוסי סגל החילוני, אביתר לזר החוזר בתשובה, אהרל'ה ברנשטיין החסיד, דביר שרייבר וישי מאיר. המחזה השני, 'שר האוצר והעולה המאושר', עוסק בעיבוד מעניין של 'מעשה מביטחון' לפי ר' נחמן. התיאטרון לקח את המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הכניס בה מסרים של אמונה וביטחון בה' והלביש אותה בהתמודדות עם העלייה ארצה. התוצאה היא סיפור מסגרת של עולה חדש שנאבק על פרנסתו - ומנגד שר אוצר שמטיל גזירות כלכליות. העולה מתמודד בכל פעם עם גזירה קשה וחדשה, מגיע לסף ייאוש אבל בסוף מתרומם. בהצגה משתתפים גלעד אלפסי, דור אררט (קיבוצניק חילוני) ואלון אורבך. ההצגה השלישית, שרצה כבר תקופה, היא 'שוליית הסוחר'. בכל מוקד יועלו שתי הצגות מתוך השלוש, וביניהן יוכלו הילדים וההורים (או הסבתות) ליהנות מיריד הפעלות ובו סדנת להטוטנים, ריתמיקה לגיל הרך, משחקי רצפה גדולים ועוד.
"הפסטיגל - בררה"
"כוכבי הטלוויזיה יוצאים מהמסך ומגיעים אל הבמה", מכריזות הפרסומות של שלל הפסטיגלים. אסי צובל, כוכב נחשב עבור ילדים רבים בארץ, ייפגש גם הוא עם הילדים בחנוכה במסגרת הפסטיבל של 'ערוץ מאיר לילדים', אבל הוא מסתייג מהתואר 'כוכב'. "אנחנו כל השנה מופיעים בפני הילדים, ומדי חנוכה עשינו הפקות כאלה ואחרות". צובל, אחראי תוכן בערוץ, סבור שריבוי המופעים הוא תופעה מבורכת. "בסופו של דבר, 'ערוץ מאיר לילדים' עשה מהפכה בכל מה שקשור בתרבות ישראלית ציונית, לקח את כל הערכים שלמדנו עליהם בישיבה ועשה מהם תרבות. זה היה חזון של הרבה מאוד אנשים שהפך למציאות". צובל מעיד שהאתגר של הכנסת התוכן הגדול לכלים תרבותיים, מובנים וקרובים לעולמם של הילדים, הוא עבודה מפרכת. "זו עבודה יומיומית, אז לומר שהריבוי זו תופעה מבורכת, זה אנדרסטייטמנט". כל כך אנדר, שצובל מבקש רשות ואז מפליג בנאום קצר אבל חוצב להבות: "זו התגשמות הגאולה, כי בימים שיש 'אני מורה פוליטי' ואנחנו אומרים 'ציונות זו מילה חיובית ולא גסה, וציונות זה אנחנו', ככל שיהיו יותר אנשים שיוציאו את התכנים האלה ויעשו מהם הצגות ויהפכו את התורה לאמנות, הרי שזו הגאולה".
הפעילות של 'ערוץ מאיר לילדים' בחנוכה, שמתקיימת לרגל מלאות חמש שנים לערוץ הפועל בחסות מכון מאיר שהעומד בראשו הוא הרב דב ביגון, תיערך בחמישה מקומות בארץ, בכל פעם בשני סבבים. כל כרטיס כולל כניסה וצפייה בהצגה של טוביה 'טוביה ומקסימוס עושה ניסימוס', לאחריה שעה של סדנאות יצירה, דוכנים ופעילויות לילדים כולל סדנת קומיקס, קסמים ועוד, ולסיום ההצגה 'אסי, פולקע ומטה הקסמים מארחים את מתי'.
צובל מודה שיש לאן להתקדם, והרבה. "אבל אנחנו יודעים שהערוץ עושה הרבה טוב לאנשים גם היום". צובל מבטיח פעילויות מיוחדות באתר לקראת חנוכה ובעתיד הקרוב הפתעות נוספות. תוך כדי, הוא משיב בחצי משפט גם לטענת יונה גודמן ואומר שהצפייה היא לא לגמרי פסיבית, שהסדנה באמצע בהחלט מפעילה את הילדים. "וחוץ מזה, לא חייבים לקנות כרטיסים ולבוא אלינו בכל יום", הוא מוסיף בקריצה, "יש עוד כמה ימים פנויים בחנוכה שבהם אפשר לעשות דברים אחרים".
מי שרוצה דוגמה טובה לשבת אחים ולפרגון הדדי בין הגופים המציגים בחנוכה, מוזמן לשוחח עם דביר שרייבר, שמצד אחד יהיה מאוד עסוק בחנוכה במשחק ב'ריש לקיש' של 'תאיר', ומצד שני טרוד עכשיו בבימוי המחזמר 'אביהם של ישראל', אותו הוא גם כתב. "אני רוצה ששני הפרויקטים האלה יצליחו, וגם הפרויקטים האחרים שכביכול מתחרים זה בזה. ברוך ה' יש מספיק קהל דתי ומסורתי שצמא למשהו שהוא לא 'בררה' כמו הפסטיגל". שרייבר מאמין שהגופים המפיקים רק ירוויחו מריבוי האפשרויות, כי מי שמבקר בתיאטרון ועובר חוויה טובה, יילך לחפש את זה שוב.
"הפסטיגל בררה"? הרי עובדים על זה תקופה ארוכה עם תקציבי עתק, והתוצאות מאוד איכותיות.
"קודם כל, אני לא מאמין שעובדים על זה יותר משלושה-ארבעה שבועות אינטנסיביים, כי ככה עובדים כשבאים עם משהו בנוי ומוגדר מראש. שנית, אין ספק שמבחינת מעטפת, אפקטים, תקציבים ועיצוב בימתי הם לוקחים את כולנו בכיס הקטן, אבל מבחינת תוכן - הפסטיגל הפך לסמל הרדידות שמוכרים לילדים".
שרייבר, כאמור, מביים את 'אביהם של ישראל' - מחזמר שכתב בעצמו לבקשת המפיק אלי מנדל ופוסע בעקבות הרב מרדכי אליהו. בצוות השחקנים אייל ניידורף מהצמד 'ישי ואייל'; יאיר להמן מ'קלבת שבת' וה'אינקובטור'; עמיחי עזר, שחקן, נכדו של הרב גץ, שהיה חברותא של הרב מרדכי אליהו; וחננאל אמיתי, לפי שרייבר "שחקן צעיר ומבטיח". חיליק פרנק ועדיאל אמיתי (כן, אח של) מנגנים יחד על הבמה והזמר הצעיר אבישי רוזן משתתף בשירה. "המחזמר מבקש בדחילו ורחימו לקחת את הדמות הגדולה ולהגיש אותה לילדים ולהוריהם. יש לנו פה אתגר גדול ואנחנו מקווים שנעמוד בו, כי הרב הוא לא סתם עוד דמות. כל אחד מהשחקנים, וגם אני, פגשנו בו באופן כזה או אחר".
סיפור המסגרת הוא שני ילדים שלא רוצים להכין שיעורי בית ובעקבות כך מתחילים להתקוטט. "דרך הסיפורים על הרב הם לומדים שלשחק זה טוב, אבל כדי להגיע להיות גדול בתורה צריך ללמוד". שרייבר מספר כי מחצית ההצגה עוסקת בילדותו המאוד לא פשוטה של הרב. "אנחנו רוצים להראות שלא מדובר במלאך שירד מהשמיים, אלא בילד רגיל, שכל הסיכויים היו נגדו, והוא בעבודה קשה הצליח. אנחנו רוצים שילד ייצא מההצגה ואיתו התובנה שאם הוא יעבוד על עצמו בנושא של לימוד ומידות טובות, הוא יצליח".
שלמו ותיהנו
איילת ריפס גדלה על פסטיגלים, שבימי ילדותה עוד כתבו אותם ב'ב' ולא ב'ג', והיו מלאי תמימות וצניעות, "עם רבקה זוהר ובובות שקוראים להן אסתי". ריפס, תסריטאית במקור, שבה לחיק היהדות לפני 12 שנה, כשהיא לא בטוחה שתוכל לעבוד בתחום אותו היא אוהבת. "אבל ב"ה מסתבר שעושים גם כאן הצגות וסרטים". לצד עבודתה כמורה לקולנוע ('מולטימדיה' בחרדית מדוברת) היא החלה לכתוב תסריטים. אחרי שלא היתה מרוצה מהתוצר הסופי, היא החלה גם להפיק את הסרטים בעצמה. לפני חמש שנים יצאה ריפס לדרך עם מחזמר ילדים ראשון לחנוכה, מתוך רצון לתת לילדים שלה את מה שהיא חוותה, "כי לא היה מקום איכותי ומכבד שהיה אפשר לקחת אותם אליו". היא עשתה פעמיים את 'רב הרשל', טופלה טוטוריטו ומוטיל בן פייסי החזן. השנה זה יהיה 'מוטי חלומותי': עיבוד מרחיק לכת מאוד של מוטל המקורי. "אחרי שבשנה שעברה הבנו שהפוטנציאל של הדמות הוא הרבה יותר גבוה, עשינו הרבה חשיבה יחד עם כמה אנשים וביניהם אבי קורן, וכך הפכנו את מוטל למוטי ושינינו את התוכן. היום הוא מאוד מעצים מבחינה רוחנית, ומשאיר הרבה רושם גם אחרי שיוצאים מההצגה". סיפור המסגרת עוסק במוטי, נער העומד לחגוג את בר המצווה שלו, שעובר אירועים שמטלטלים את חייו. אבל הוא, נער חולמני, ממשיך לרקום את חלומותיו יחד עם התיש, הטוב בידידיו, ואלה מתגשמים אחד לאחד. הקאסט של המחזמר מאוד מעניין וכולל את נתי רביץ, שמשחק את החזן של העיירה וגם את הקצב, וחנן לדרמן, שהוא גם סוחר ספרים מאכער וגם מורה יקה וקפדן. גיל קפטן משחק את התיש, ואברי ארבל הוא "אחיו הבכור של מוטי שרודה בו בכל דרך אפשרית, אם כי מרוככת". ארבל הוא בוגר בית הספר בית צבי שמשחק היום ב'הבימה', וצועד עם ריפס כבר כמה שנים. לאלה מצטרפים שמונה ילדים שהם רקדנים מקצועיים. ההצגה תועלה בכל רחבי הארץ, בחנוכה וגם לאחריו.
ואחרי ששקלתם והתלבטתם, אם החלטתם ללכת על אחת מהאופציות המוצעות, נשאר פרט שולי אחד קטן: העלות.
מחירי הפסטיבלים החילוניים נראים במבט ראשון כמחוררי כיס: מ-210 שקלים ליקר ביותר ועד ל-139 שקלים למחזמר במחיר עממי. אבל מארגני האירועים עצמם יודעים לומר שרק כחמישה אחוזים מן הכרטיסים אכן נרכשים במחיר מלא, וכל השאר דרך הנחות של ועדי עובדים, 'בהצדעה' של משרתי המילואים, או תמורת כוכבים בכרטיסי אשראי, כך שמחיר אמיתי לכרטיס נע בין 40 ל-80 שקלים.
הפסטיבלים והמופעים חובשי הכיפה מתחילים גם הם גבוה, אם כי בכלל לא באותו קנה מידה. גם כאן האפשרות הזולה היא רכישת כרטיסים מראש ודרך איגודים וועדים.
מי שיבחר ללכת ל'אסי וטוביה' וירכוש כרטיסים רק ביום האירוע, ייאלץ להיפרד מ-100 שקלים לכרטיס. אם הוא יתארגן ויזמין מראש, כל כרטיס יעלה 80 שקלים, וב'מבצע סבתא', כלומר מבוגר + ארבעה ילדים, ישלם 320 שקלים. הנחות דרך איגודים וועדים, מנויי הערוץ וכוכבי אשראי עשויות להגיע עד 53 שקלים.
ב'אור בהיכל', עלות כרטיס עומדת על 90 שקלים למשלמים בקופה, ו-75 שקלים למזמינים מראש. ועדים עשויים להביא עלות כרטיס ל-60 שקלים וכוכבים של האשראי ל-35 שקלים. גם כאן תקף מבצע סבתא (רק שלא קוראים לו כך) מבוגר + ארבעה ילדים: 320 שקלים.
אם תיזכרו רק ברגע האחרון שאתם רוצים ללכת ל'אביהם של ישראל' (נזכיר: מחזמר, לא הפנינג) תשלמו על כרטיס 88 שקלים. אם תזמינו מראש תשלמו 68 שקלים. סבסודים של ועדים ומועדוני הטבות יכולים לסייע לכם להגיע עד 29 שקלים.
'מוטי חלומותי' ירוץ בחלק מהמקומות בארץ דרך משרד התרבות, מה שמבטיח להורים בילוי חינמי אם כי כנראה צפוף (שריינו מקום הרבה זמן מראש). בבת ים, הזוכה לסבסוד מקומי, יעלה כרטיס 20 שקלים, ובמקומות שהם לא בת ים ולא פריפריה מחיר כרטיס ינוע מ-79 ועד 35 שקלים במבצעי כוכבים.
המבצעים בהחלט מסייעים להפוך את אופציית הבילוי הזאת לאפשרית, ואולם עדיין מדובר בהוצאה, בפרט בהתחשב בעובדה שחנוכה טומן בחובו עוד שישה ימי חול שגם בהם צריך להעסיק את הילדים. כרמי אור, יועצת ומאמנת לכלכלת המשפחה, מציעה לכם קודם לעשות סדר במחשבות. "בכלכלה התנהגותית אנחנו מקפידים לשאול את עצמנו אם הדבר שעליו אנחנו מבקשים להוציא כסף הוא ערך בעינינו ולא בעיני החברה שמסביב. אם מדובר במשהו שהוא ערכי בעיניך, לתת לילדים תרבות - זה בסדר גמור. ואז צריך להיערך לכך מראש וכמובן למצוא את הדרך הזולה ביותר לבצע את זה".
אור מעירה שהשאלה איך משלמים את בילויי החנוכה, כמו איך שורדים את החגים או יוצאים בשלום מפסח, משעשעת אותה. "אי אפשר להיזכר בדברים האלה ברגע האחרון. מדובר בחלוקת משאבים שנתית: תמיד מגיע פסח, תמיד יש חופשה גדולה, כל שנה צריך לרכוש ספרים לבית ספר וכך גם חנוכה". אז תחשבו ותחליטו. ואם תלכו על זה, ספרו איך היה.