בשבוע שעבר הייתי עסוקה בריצות. לא בשלי - למרות שגם אני מתרוצצת כמו כל אמא מצויה - אלא בריצות ממש, עם אצנים אמיתיים.

המרוץ הראשון היה 'מרוץ בניה', שמתקיים לזכר בניה ריין הי"ד. מגיעים אליו מאות רצים מכל רחבי הארץ, בנוסף לתושבים המקומיים. כמו גשם כבד, מרוץ זה משהו שנחמד לצפות בו מהצד - לראות את הדמויות המתנשפות ולשמוע את תיפופי הרגליים הקצביים על הכביש, בעוד את עומדת בנחת במקום ומתפעלת. ובכלל, יש משהו מחמם לב בפעילויות המוניות (לא כולל הפגנות אלימות ולינצ'ים).

המרוץ השני שיצא לי לפגוש הוא המרתון. פגשתי אותו דרך שיחה של בזה נבבה, בחור אתיופי עוור עם חיבה מיוחדת למשימות בלתי אפשריות. למרות הנכות שלו, וכנראה שדווקא בגללה, בזה עושה כל מיני דברים מופרכים: מטפס על האוורסט, צונח צניחה חופשית, 'שומע' סרטים עם החבר'ה, וגם רץ מרתון. עד האולימפיאדה בבייג'ין הוא הגיע, קשור בחבל גומי למלווה שלו. חשבתי על זה קצת, איך זה לרוץ 42 קילומטר, יותר משלוש שעות רצופות של ריצה, בלי לראות לאן הגעת ומה יש סביבך. רק להמשיך ולהמשיך למרות השרירים הצועקים הצילו. איזה כוח סבל צריך בשביל משימה כזאת, ולא רק סיבולת לב ריאה.

לחזק את שרירי הסבלנות

גם בגידול ילדים יש משהו מן הריצה למרחקים ארוכים. יש את קו המטרה, וכמו בזה נבבה, גם אנחנו לא תמיד רואים לאן אנחנו רצים. אולי לא צריך יותר מדי סיבולת פיזית, אבל את קרובת המשפחה מאותו שורש, הסבלנות, צריך גם צריך. לדעתי, סבלנות היא אחת התכונות הכי חשובות בגידול ילדים. למעט, אולי, חוש הומור מפותח.

יש את הסבלנות של היומיום. כדי לנהל בית שילדים יכולים לגדול בו בנחת, אני מנסה לתקתק לי לוח זמנים יעיל. ואז, באופן פרדוקסלי, אני נתקלת במכשול קטן - הילדים. כן, כן, אותם הילדים שבשבילם כל הבלגן. לילדיי החמודים (במיוחד הצעירים שבהם) יש קצב משלהם. איטי, בדרך כלל. לא שאני כזאת זריזה, אבל הם עוד יותר איטיים ממני. במיוחד כשאני ממהרת, ואנחנו הרי תמיד ממהרות. תמיד מחכה עוד הר כביסה לקפל או כיור עם כלים.

ברגעים הכי לחוצים שלנו הם רוצים לנעול את הנעליים לבד, לשמוע סיפור או לגמור את הציור. הם מצליחים לאבד את המוצץ בדיוק כשהמונית להיכנשהו מחכה בחוץ, לשפוך שוקו על החולצה שהרגע יצאה מהארון, ולמלא את החיתול מיד אחרי שגמרנו לקשור אותם בכיסא הבטיחות. וחוץ מזה, יש להם סיפורים שלא תמיד מנוסחים בקצרה, ובדיחות שמצחיקות רק את בני גילם. ומה עם הילד שעובר תקופה קשה, ומנסה למשוך תשומת לב בדרכים עקלקלות במיוחד? מול כל אלה, במקום למרוט את השערות ולשאוג בתסכול, אנחנו אמורים להקשיב, לחבק, להרגיע ולחייך במקומות המתאימים.

כן, זה לא פשוט בכלל, ואנחנו יכולים לסלוח לעצמנו אם זה לא תמיד מצליח לנו. אבל צריך להתפלל למצוא את הכוח, כי זה באמת, באמת חשוב. גם אנחנו פעם היינו קטנים, גם אנחנו לא אוהבים שמפסיקים אותנו באמצע, וגם אנחנו צריכים 'צומי'. אם הנסיבות מאפשרות לנו להתנהל קצת יותר בנחת, נראה לי שצריך לעשות את המאמץ. לנצור את ה"נו, כבר מאוחר!" ואת ה"יאללה יאללה!", לזכור שהכלים לא יברחו מהכיור (באסה. הלוואי שהם היו בורחים מדי פעם), ולעבוד מעט על שרירי הסבלנות.

תנו להם לגדול

אני לא יודעת למה, אך עם השנים, הסבלנות היומיומית הזאת קצת נשחקת. אולי כפיצוי, מגיעה סבלנות שהיא פרי הניסיון - במובן של הרמת הראש מהכאן ועכשיו המתסכלים, והבטה אופטימית קדימה. חזקו ואמצו, אמהות יקרות, לא לנצח יתעקש הילד להסתובב עם מגפי גומי באמצע הקיץ! יום יבוא והוא כבר לא ידחוף נייר טואלט לתוך השירותים, לא יחטוף התקפי זעם באמצע הרחוב ואולי אפילו יתקלח ממש מיוזמתו. גם מצבי הרוח של גיל ההתבגרות הם עניין חולף. "תנו להם לגדול", היתה אומרת סבתי ע"ה, וכמה זה נכון. כשעומדים מול תופעות מדאיגות-מעצבנות-מלחיצות, טוב לזכור שרוב השגעונות נוטים לעבור מאליהם, וככל שנעשה מהם פחות עניין, כך הם יעברו מהר יותר.

בואו ניקח את המריבות, למשל. אני זוכרת את עצמי עומדת יום אחד, לפני שנים, וחושבת בכאב לב שהמריבות של הילדים זה דבר פשוט נורא. למה הם לא יכולים להיות קצת יותר נחמדים זה לזה? כל היום לוקחים אחד לשני, הורסים אחד לשני, תופסים זה לזה את התור... "הצילני נא מיד אחי!" זעק אחד מהם כשניסה למצוא אצלי במטבח מחסה מאח גדול וזועם. הניסוח היה משעשע, אבל ההתכסחויות הבלתי פוסקות לא שעשעו אותי בכלל. הן היו מתישות ומייאשות.

השנים חלפו, דור הולך ודור בא, והצעירים שלי ממשיכים את השושלת עם מריבות חדשות. ההוא לקח לו וההוא הרס לו והוא היה ראשון. זה עדיין מפריע לי, אבל אני מבינה שזה בתחום הנורמה. וחוץ מזה, עכשיו כבר יש לי פרספקטיבה. אני מביטה בנרדף וברודף מהמטבח של פעם - וברוך ה', השלום המיוחל הגיע. הם מגיעים הביתה לשבת, מקשקשים וצוחקים עד אמצע הלילה, ופשוט נהנים זה מזה. הם החברים הכי טובים, ובעזרת ה' גם הקטנים יהיו כאלה. רק קצת סבלנות.

ח"ח וב"ב ל-eramati@gmail.com