בפרקים הקודמים: תמר וטלי משכנעות את אמא להשאיר אותן במושב, למרות שדוד ירמי ודודה אפרת נסעו לנופש קצר. ביום הראשון שלהם בלי מבוגרים, הארבעה מתכננים לצאת לדיג במאגר.
חבוש בכובע טמבל כחול ודהוי, כזה שהכרתי רק מסרטים, נדב ארגן תיק גדול ובו כל הציוד הנחוץ לדיג. טלי עזרה לו להכין פיתיון ("קמח, מים ושמן", שמעתי אותו מסביר לה בסבלנות, "רק תיזהרי לא ללכלך לאמא שלי את השיש...") ואני ונעמה עמדנו במטבח ותכננו פיקניק אמיתי: עם כריכים, פירות, שתייה וממתקים.
"מחבת", אמרתי בביטחון עצמי. עמדתי במטבח הקטן וקשקשתי ביצים במומחיות, למרות שזו רק הפעם השנייה שאני עושה את זה, ובפעם הקודמת החביתה נשרפה כליל.
הרדיו ניגן מוזיקה עליזה. המזגן פעל ונעמה עקבה בהתפעלות אחרי התנועות שלי. "זה תיכף יהיה מוכן", אמרתי ושפכתי את התערובת למחבת החמה. "יש לנו לחמניות?"
"כן", נעמה הזדרזה להביא שקית מרשרשת, "אבא קנה לנו בבוקר לפני שהם יצאו".
"אז אני אסיים עם הכריכים ואת תחתכי ירקות?" הצעתי. נעמה אמרה, "כן, בטח", ואני המשכתי לעבוד וחייכתי לעצמי בשקט. עברו רק כמה ימים, אבל כבר התרגלתי לכאן ואני מרגישה אפילו קצת בבית.
***
אלעד, חבר של נדב, הצטרף אלינו. גם הוא לבש מכנסיים קצרים וחבש כובע, הפעם כובע מצחייה. "בפעם הקודמת שאני ונדב יצאנו לדוג לא תפסנו כלום", הוא סיפר לנו בכנות, "אבל היום הבאתי את החכה של אחי הגדול, היא ממש מקצועית".
אני החזקתי שמיכת פיקניק דקה והלכתי בעקבותיהם. זה היה ממש מסלול; הליכה לא קצרה בכלל, מלאה באנשים ובילדים בחופשה, ששיחקו בגן שעשועים, הלכו או שבו מהצרכנייה, חלפו על פנינו עם טרקטור או קלנועית.
כמה אנשים עצרו לידינו וניהלו שיחה ידידותית. כולם ידעו שדוד ירמי נסע ושאנחנו "שומרים על עצמנו בבית". טלי ואני היינו קצת המומות. הרי הם יצאו רק לפני שעתיים! איך כבר כולם יודעים?
"ככה זה, שמועות עוברות מהר", נעמה צחקה, "במושב כולם יודעים הכל על כולם".
המאגר נפרש לעינינו, מימיו הכחולים מנצנצים באור השמש. עמדנו על ראש גבעה והתחלנו בהליכה מטה. היה לי חם, אבל אלעד אתגר אותנו במשחק משעשע, "למצוא שירים בכל הא"ב, יכולים?" ולקול הזיופים של טלי הרגשתי בטיול שנתי. מעייף, אבל שווה.
כשהגענו למטה, רוח החלה לנשוב והביאה איתה ריח קל של דגים. ממש ליד קו המים היה קצת בוץ, שלא הפריע לנדב ולאלעד לטפס על סירה ישנה שניצבה שם. התיישבתי על האדמה ברגליים משוכלות והבטתי סביבי. לא היינו היחידים במקום, משפחה עם כמה ילדים קטנים טיילה כמה מטרים מאיתנו וניסתה לצלם שחפים מקרוב.
טלי, נעולה מגפי גומי (מאיפה היא השיגה אותם? השתוממתי) נכנסה קצת למים והתקרבה לכמה צמיגים שחורים. היא קירבה את ראשה ללא פחד ודיווחה מיד: "אני רואה כאן דגים!"
נעמה טיפסה על הסירה והביטה לכיוונה. "הרוב קטנים, לא?" היא שאלה בידענות, "את רואה דגי זהב?"
"כן", טלי אמרה וניסתה לייצב את עצמה, "אבל לפי הבועות יש כאן גם כמה גדולים".
"היא צודקת", נדב אמר והתעסק עם הפיתיון, "השאלה אם נצליח לתפוס אותם..."
אלעד היה הראשון להטיל את החכה. מלאת סקרנות, התקרבתי אליהם, מנסה להבין כיצד זה עובד. אבל הוא השאיר את החכה במים ופשוט - המתין.
עמדנו יחד איתו, בציפייה דרוכה, כאשר לפתע קול מבהיל הפר את השלווה.
ירייה, הבנתי מיד, שמענו עכשיו קול ירייה.
"אמאל'ה", טלי התנדנדה בתוך המים, "מה זה?"
המשך בפרק הבא