מעמד הביניים ישלם

בהשראת המחאה החברתית הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד 'זכויות חברתיות', שמעבירה לידי בג"ץ את השליטה בתקציב המדינה ומבטיחה שאחרון המסתננים יחיה ברווחה על חשבון כולנו * נתוני השכר הגבוהים של מנהלים בכירים בחינוך הדתי זמינים לכל דורש ומסבירים לפחות חלק מעול התשלומים הכבד שמוטל על ההורים

בשדרות רוטשילד דיברו בשמו של מעמד הביניים בערך כמו שבכיכר תחריר וברחובות בנגאזי קראו בשמה של הדמוקרטיה. לוב ומצרים נראות כרגע כהולכות לקראת דיקטטורות טליבאניות שקדאפי ובוודאי מובארק ייראו לעומתן כשליטים נאורים. ומה היה עולה בגורלם של אנשי מעמד הביניים לו דפני ליף היתה ממליכה עלינו את רעיונותיו של ראש הוועדה המייעצת שלה, פרופסור יוסי יונה, אין צורך אפילו לדמיין. אפשר פשוט לקרוא את מבול הצעות החוק הפופוליסטיות המבקשות לשנות את פניה של הדמוקרטיה הישראלי. לא, לא ההצעות מימין המבקשות להקשות על דורית ביניש לעשות ככל העולה על רוחה, אלא אלו העוסקות בזכויות חברתיות - ילדיה של ההתפרצות הסוציאליסטית של הקיץ האחרון, המבקשות לפגוע בקניין הפרטי של מעמד הביניים.

מטרתם העיקרית של החוקים המוצעים היא להבטיח שכל אדם יקבל על פי צרכיו. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שמעמד הביניים ייתן לפי יכולתו, ואולי קצת יותר. הבה נעיין מעט בחקיקה הנאו-קומוניסטית של חורף2011.

נתחיל מח"כ שלמה מולה מ'קדימה' שמעלה הצעת חוק מפתיעה במיוחד להגבלת שכר הדירה לדירות מגורים. אפשר להניח שגם אם חברי הכנסת היו מאמצים את הצעת החוק המטורללת במקצת של מולה, היו שופטי בג"ץ פוסלים את החוק ככזה הפוגע בצורה בוטה בזכויות הקניין, המעוגנות בחוקי היסוד. מכל מקום, שווה לעיין בחוק המוצע כדי לראות עד להיכן מגיעים הדברים. "משכיר דירת מגורים לא יגבה משוכר דמי שכירות שנתיים בסכום העולה על שני אחוזים מערך השוק של דירת המגורים שהשכיר", כתב מולה בהצעה שבאה על פי הביאור לחוק להילחם ביוקר המגורים בישראל. ומי יקבע את ערך הדירה שממנו ייגזרו דמי השכירות? על פי מולה, קביעת הערך תיעשה על ידי שמאי מקרקעין מטעמו של השוכר, כך שמובטח כי השומה תיטה אל עבר הרף הנמוך יותר. עוד מציע מולה כי אי אפשר יהיה להתנות על חוק זה, וגם אם בחוזה השכירות ייקבע סכום גבוה יותר - השוכר לא יצטרך לשלם לבעל הדירה מעבר לשני האחוזים של השומה הנמוכה.

הפיתרון המושלם של מולה מביא לשכר דירה סימפטי של פחות מ-1,700 שקלים לחודש לדירה שערכה על פי השמאי של השוכר הוא כמיליון שקלים. אלא שהאינפלציה בישראל עמדה בשנה האחרונה על כמעט שלושה אחוזים, והריבית של בנק ישראל מגיעה גם היא לכדי מספר דומה. אם מולה מציע להשכיר נכס בשני אחוזים ברוטו (הנטו של בעל הדירה נמוך יותר בדרך כלל, בשל הוצאות שונות), הרי שריאלית הוא מצווה על בעל הנכס לסבסד את המגורים של המשכיר. מוטב למשכיר למכור את דירתו ולהפקיד את התמורה בתוכנית חיסכון בבנק, שבה הוא יוכל ליהנות בקלות מרווח כפול. ואם במקרה הדירה המושכרת משועבדת להלוואת משכנתא גדולה, הרי נזקו של המשכיר הופך מהפסד תיאורטי להפסד נומינלי של ממש, ולא פעם אפילו לבעיה כלכלית קשה. ההפרש בין גובה הריבית על משכנתא משתנה לא צמודה ובין שכר הדירה שמציע מולה יכול להגיע ליותר משלושה אחוזים. כך שעל החזקת דירה להשכרה בשווי של כמיליון שקלים עלול בעל הבית למצוא את עצמו עם הפסד חודשי של כאלפיים שקלים בחודש.

לו היתה הצעת החוק מתקבלת, התוצאה היתה שלפחות בכל הנוגע לדירות להשכרה אזרחי ישראל לא היו מחזיקים רכוש פרטי. אפשר לשפר כמובן את הצעתו של מולה ולהציע שכר דירה כלכלי, צנוע אך הוגן, של כ-4 עד 4.5 אחוזים ברוטו מערך הדירה. 3,500 עד 4,000 שקלים לחודש לדירת מיליון השקלים המדוברת. אך את זה עשה השוק החופשי זה מכבר גם בלי עזרת המחוקק.

על חשבון המדינה

אך מה לנו מהצעת חוק קטנה והזויה של חבר כנסת אחד, אם על הצעת חוק מסוכנת בהרבה חותמים לא רק מיטב מפלגות השמאל, אלא אפילו חברי כנסת של הבית היהודי. 'הצעת חוק יסוד - זכויות חברתיות' היא הגשמת הפנטזיות הגדולות של השמאל הישראלי. להבדיל מחוקי היסוד הקודמים שהעניקו לבג"ץ את הכוח להיות פוסק אחרון במדיניות הכנסת והממשלה, זה האחרון מאיים להסגיר לידיו גם את כלי השליטה הגדול האחרון של המוסדות הדמוקרטיים - תקציב המדינה.

בעיקרה קובעת הצעת החוק כי לכל אדם הזכות לקיום כלכלי בכבוד. את התקציב לקיום בכבוד אמורה לספק המדינה, ואת הפרשנות מהו קיום בכבוד יספק בג"ץ כמובן. אמנם הצעות לחוק יסוד שכזה הונחו בעבר לא פעם על שולחן הכנסת, אך זו האחרונה שהונחה בשבוע שעבר נוסחה על ידי האגודה לזכויות האזרח והיא בוטה מכל קודמותיה. היא יפה כמו כל אוטופיה שמאלנית ומסוכנת באותה המידה. היא אינה מדברת עוד על זכויות תושב כלכליות (על פי הנוסח המתון יחסית של ההצעות הקודמות) אלא על זכויות אדם כלכליות, ולמעשה מציעה לחייב את המדינה בכלכלתם המלאה והשלמה של כל הנמצאים בשטחה, אזרחים כמסתננים.

המציעים מודעים לכך שצורת המשטר הנוכחי בישראל ומבנה הכלכלה לא מאפשרים את מימוש החוק, ולכן הם דורשים מישראל לשנות את פניה. "המדינה מחויבת לפיתוח ולקידום מתמשך של התנאים להבטחת מימושן של הזכויות החברתיות עד כדי מירב המקורות העומדים לרשותה", נכתב בהצעת החוק. על פי החוק המוצע, המדינה תחויב להבטיח כי לכל אדם תהיה גישה למזון "בכמות מספקת בהתאם לצרכיו הגופניים, להעדפותיו ולנדרש לחיים פעילים ובריאים". היא תצטרך לספק לכל אדם את האפשרות לגור בשכירות מוגנת בכל מקום שיבחר. המדינה תהיה ערבה לזכותו של כל אדם "ליהנות מרמת בריאות גופנית ונפשית הגבוהה ביותר שניתן להשיגה", תדאג שיוכל להרשות לעצמו לימודים אקדמיים, ותבטיח כי יוכל לעבוד למחייתו בעבודה שהוא חושק בה במיוחד. כדי לאכוף את האוטופיה החדשה קובעת ההצעה כי "כל אדם זכאי לפנות לבית משפט למימוש זכויותיו על פי חוק זה". את הפנייה לבית המשפט, קובעת ההצעה, תממן כמובן המדינה.

מחנכים יקרים

ברכות לכתבת 'מקור ראשון' רעות וילף, שפרסמה בשבוע שעבר כתבה חשובה על שכר הבכירים ברשתות החינוך הדתי. הלחץ המופעל על עיתון דתי-לאומי (ו'מקור ראשון' הוא כזה, בין אם יודה בכך ובין אם לאו) לפני פרסום כתבה שכזו הוא עצום. רישומו של הלחץ ניכר מאוד בכתבתה של וילף, שהסתפקה בתיאור חלקי של התופעה, השמיטה את שמות מקבלי השכר הגבוה, ודאגה להדגיש את ערכן של המערכות שעליהן הם מופקדים. אך גם כך פרסום הכתבה הוא מעשה עיתונאי אמיץ וחשוב בתקופה של דיון ציבורי לוקה בחסר אודות הגורמים לעושק ההורים של תלמידי הציונות הדתית.

אנחנו, מכל מקום, לא נתגלה כאן כאמיצים ולא נספק לכם רשימה ארוכה ומפורטת של מנהלי מוסדות המשתכרים יותר ממנכ"ל משרד הביטחון או משר החינוך, ושל סגני מנהלי רשתות המקבלים בכל חודש סכום דומה ממש לזה שמקבל ראש הממשלה. ראשית, מדובר באנשים מהחזקים בציונות הדתית ומחיר הפרסום עלול להיות כבד. שנית, המידע ברובו נמצא בהישג ידכם, מרחק כמה הקשות מקלדת. אז במקום לספק לכם דגים ביוקר, נעניק לכם חכות כמעט בחינם. צאו ודוגו נתונים כדי להבין בעצמכם כמה מאלפי השקלים שאתם משלמים בחודש מוקדשים באמת לתגבור מדעי או תורני.

פעם הייתם צריכים לנדוד עד למשרדי רשם העמותות בירושלים בשעות הקבלה המצומצמות. היה עליכם לשלם אגרה, להמתין חצי שעה, לקבל תיקים עבי קרס של עמותה ולנסות לשלוף מתוכם את המסמך הרלוונטי. רשם העמותות השתכלל מאז וסרק את התיקים, ועכשיו אפשר לשלם באינטרנט ולקבל תקליטור גדוש מסמכים בדואר. אבל אתם לא תידרשו אפילו לזה. פרויקט של משרד המשפטים יחד עם יד הנדיב וג'וינט ישראל העלה את עיקרי דיווחי העמותות לאינטרנט לאתר guidestar.org.il. כל מה שעליכם לעשות הוא לרשום בתפריט החיפוש את שם העמותה, או טוב יותר - את מספרה, לפתוח את הדף שהוקדש לה, וללחוץ על לשונית ששמה 'פעילות הארגון'. עד לפני שנה הכיל הדף שנפתח רק את הדו"ח הכספי ואת הדו"ח המילולי שמגישות העמותות בכל שנה על פי חוק. בחודשים האחרונים נוסף גם דו"ח על חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה. מדיניות האתר היא למחוק את שמות מקבלי השכר, על אף שהמסמך המקורי שנמצא אצל רשם העמותות נוקב בשמות ופתוח לקהל הרחב. אף על פי כן, לרוב לא תתקשו לזהות את מרבית הנפשות הפועלות על ידי הגדרת התפקיד שלהם בארגון, שמופיעה במסמך.

אחרי שראיתם שכל אחד משני הסמנכ"לים במוסד המחזיק שתי כיתות בכל מחזור מרוויח למעלה מ-20 אלף שקלים בחודש (כל הנתונים כאן אמיתיים, גם אם הם כאמור בעילום שם ובעילום מוסד), או ששכרם של ראש הישיבה והמנכ"ל מגיע יחד לכמעט מיליון שקלים, נוסיף ונעיר מספר הערות כדי שתבינו עד כמה המצב חמור.

הראשונה היא שכמעט תמיד מדובר בשכר ברוטו ולא בעלות השכר. עד לפני שנים אחדות היו הוראותיו של רשם העמותות לא בהירות דיין, וחלק מהמוסדות דיווחו על שכר ברוטו וחלקם על עלות השכר. תגובה אופיינית של ראשי מוסדות לדיווח על שכר גבוה היתה אז שמדובר בעלות השכר, והשכר ברוטו נמוך הרבה יותר. היום צורת הדיווח הוסדרה, והשכר שאתם רואים בדו"ח, גם אם קשה להאמין, הוא השכר ברוטו. אם תעיינו טוב תראו שלצד השכר מופיע לפעמים סעיף נוסף המפרט עלויות שכר נוספות כמו הפרשות פנסיוניות, קרנות השתלמות ורכב צמוד.

ההערה השנייה היא שייתכן שהשכר הנקוב בדו"ח אינו סוף דבר. בלא מעט מקרים יש מספר עמותות הנותנות את חסותן לאותו מוסד. במקרים אחדים אפשר לגלות כי בעל תפקיד מושך משכורת נוספת אם נעיין בנתונים שמפרסמת העמותה המקבילה. לעיתים בעלי תפקידים חינוכיים או תפקידי הוראה מקבלים את משכורתם הראשית ממשרד החינוך או מהרשות המקומית, ואילו נתון השכר המופיע בדו"חות רשם העמותות הוא משכורת נוספת. הערה במסמכי רשם העמותות מגלה למשל כי מנהל של עמותה גדולה, בנוסף למשכורת חודשית ענקית, מקבל משכורת נוספת מעמותת האם בארה"ב. התחקות אחר תפקידים ציבוריים נוספים שממלאים ראשי המוסדות מובילה לא פעם אל עמותות אחרות, ועיון בדו"חות שלהן מלמד על שכר נוסף, לפעמים נדיב במיוחד. תוכלו לגלות למשל כי ראש מוסד, רב פעלים, מושך מעמותה אחרת שהוא מנהל תוספת משכורת צנועה של כארבעים אלף שקלים בחודש. ראש מוסד אחר, שתחת כובע אחד מושך משכורת שנתית ברוטו של כמעט חצי מיליון שקלים, מושך תחת כובע אחר בעמותה אחרת משכורת שנתית נוספת של כחצי מיליון שקלים. לא שעיננו צרה באדם שמוצא עיסוק נוסף שבו הוא יכול לעשות לביתו עוד מספר עשרות אלפי שקלים בחודש. אלא שהעיסוק הנוסף מלמדנו שאת עשרות האלפים שהוא מרוויח במוסד החינוכי שבראשו הוא עומד, הוא מרוויח על חצי משרה.

הערה שלישית היא על מספר האנשים בארגון המרוויחים משכורות של מנהלים בכירים. מנכ"ל רשת חינוך גדולה מרוויח שכר שנתי ברוטו של 530 אלף שקלים, ועלות הרכב הצמוד שלו היא יותר מעשרת אלפים שקלים בחודש. היה אפשר אולי לתרץ את המשכורת הנאה בכובד האחריות למוסדות הרבים ולאלפי התלמידים שהוא נושא על כתפיו. אלא שתחתיו משרתים שני סמנכ"לים. אחד מגיע גם הוא לכ-530 אלף שקלים של משכורת ברוטו שנתית. משכורתו השנתית ברוטו של השני מאיימת להגיע לכ-570 אלף שקלים.

מנהל של רשת מוסדות אחרת מביא הביתה משכורת שנתית ברוטו של 625 אלף שקלים. תחתיו מכהנים כמה מנהלים זוטרים יותר. משכורתם השנתית במצורף של שלושת המרוויחים שבהם היא מיליון ושלוש מאות אלף שקלים. חוץ מהם יש לכל מוסד ברשת ראש ומנהל כללי, שמשכורתו של כל אחד מהם חוצה לעיתים את רף 300 אלף שקלים בשנה, כך שהאחריות והנשיאה בעול מתחלקת יפה בין לא מעט מקבלי משכורות.