דווקא מי שמצפונם ועברם נקיים ממעללים מאצ'ואיסטים של התעמרות בנשים וניצולן, הם שיידעו להציב גבולות נכונים בין קידום ראוי של נשים לבין שוויוניות מאולצת שמנוגדת לטבע ולמוסר 
שר הביטחון והרמטכ"ל שלא גיבו את צוערי בה"ד הפכו בעצמם מטרה לחיצי הפמיניסטיות * הילארי קלינטון יכולה לקנא במקומן הבכיר של נשים במערכת הפוליטית בישראל
אני מודה, די שמחתי לאידם של שר הביטחון ברק והרטכ"ל גנץ, שנתפשו השבוע בהתבטאויות מביכות על חיילות בצה"ל, וגם בניסיון כושל ומביך לא פחות להפעיל צנזורה על פרסום ההתבטאויות. אני לא באמת משוכנע שהדברים שאמרו השניים היו נוראים כל כך - לפחות לא על פי מוסכמות התרבות החילונית. אבל מגיע להם, לברק ולגנץ, להפוך מטרה לחיצי הגינוי והזעם של המקהלה הפמיניסטית. זה מגיע להם כי כאשר לוחמים צעירים, פרחי קצונה דתיים, היו זקוקים נואשות להגנתם של הרטכ"ל ושר הביטחון, בחרו השניים לצרף צקצוקי לשון מתחסדים משלהם לזעקות השבר הפמיניסטיות. עכשיו מסבירות לנו זהבה גלאון וחברותיה שהדג מסריח מהראש, והתנהגותם מדירת-הנשים של הצוערים מבה"ד 1 שואבת את השראתה מהשוביניזם של הרמטכ"ל. דברי הבל, אבל מגיע לגנץ לספוג אותם.
באופן כללי השיח הפמיניסטי מתאפיין בהתקרבנות-יתר, ואין כמו מה שקרה בבה"ד1 כדי לשמש לכך דוגמה. הרי לא באמת היתה שם הדרת נשים. אף אחד לא ניסה, רחמנא ליצלן, לגזול מהזמרות הנכבדות את הזכות הקנויה להן כידוע משבעת ימי בראשית להשמיע את קולן ברמה. בניגוד למנטרה החוזרת בתקשורת, החיילים הדתיים גם לא ביקשו לצאת בהפגנתיות. אם היה שם מרד, הוא היה מרד שפוף. כל מה שביקשו זה שלא תבוצע בהם כפייה חילונית. למרות שהם הדיירים הקבועים כאן והזמרות הן אורחות, למרות שהם לוחמים שמסכנים את חייהם לאורך שנים בתנאי שדה כדי להגן על הזמרות שמעבירות את שירותן הקצר בקלות ובנעימים - הם לא דרשו שהמרחב ציבורי יותאם לאורח חייהם. להיפך, הם השלימו עם ההשתלטות של רוח התרבות החילונית על מקום התכנסות החיילים, ורק ביקשו שלא יכריחו אותם להיות שם. לא את הזמרות הם ניסו להדיר אלא את עצמם. אבל קציני בה"ד 1 שכחו את תבונת הפיקוד, המקהלה הנשית מיהרה כדרכה להתייצב בעמדת הקורבן, ומקהלה של גברים צבועים, מתנשאים או לוקים בדתופוביה מיהרו לצרף את קולם.
הייתי שמח להביע כאן תקווה שבכירי צה"ל יסיקו מסקנות מהאירוע המביך ויחדלו מנסיגתם המתמשכת מול הכוח השמאלני-פמיניסטי המאורגן. נסיגת צה"ל מלבנון בלחץ 'ארבע אימהות'; שיתוף הפעולה עם נשות 'מחסום ווטש'; ההתעקשות על שילוב נשים בתפקידי לוחמה על חשבון הרמה המבצעית של הכוח הלוחם ותוך פגיעה בקבוצה גדולה של חיילים דתיים - כל אלה הם פירות באושים של נפילתו התודעתית של צה"ל בשבי הפמיניזם השמאלני. אך ככל הנראה קטנים הסיכויים שההנהגה הנוכחית של צה"ל תביא לשינוי מגמה. הכוח הנשי המאורגן יודע לנגן היטב על ייסורי המצפון של בכירים בצבא, אשר בסתר ליבם יודעים כי עברם מוכתם ביחס משפיל ומחפיץ כלפי חיילות, והם מבקשים לכפר על כך באמצעות כניעה לדרישות הפמיניסטיות.
מי שיוכל להציל את המצב הם דווקא אותם פרחי-קצונה דתיים ודומיהם. דווקא מי שמצפונם ועברם נקיים ממעללים מאצ'ואיסטים של התעמרות בנשים וניצולן, הם שיידעו להציב גבולות נכונים בין קידום ראוי של נשים למקומות בהן יוכלו לבטא את מלוא כישוריהן, לבין שוויוניות מאולצת ומנוגדת לטבע ולמוסר שפוגעת ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו.
קלינטון ומעמד האישה
מעולם לא כיהנה אישה בתפקיד נשיאת ארצות הברית. יותר מזה, מעולם לא בחרה אחת המפלגות, לא הרפובליקנית ולא הדמוקרטית, במועמדת אישה להתמודד מטעמה על הנשיאות. לאורך היסטוריה של למעלה מ-230 שנה היו לא רק כל הנשיאים אלא גם כל המתמודדים על הנשיאות בשלב הסופי - גברים בלבד.
בישראל לעומת זאת נבחרה גולדה מאיר לתפקיד ראש הממשלה 21 שנים בלבד לאחר קום המדינה. בראש המפלגה הגדולה בישראל, קדימה, עומדת כיום אישה - ציפי לבני, שגם כיהנה כראש הממשלה בפועל וקיבלה מנדט מהנשיא להקים ממשלה לפני שפנתה למערכת בחירות שבה כשלה. גם לראשות מפלגת העבודה, שמקווה לחדש ימיה כקדם ולשוב לשלטון, נבחרה לא מזמן אישה - שלי יחימוביץ', תוך שהיא גוברת בבחירות על ארבעה מועמדים גברים.
גם בתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב מעולם לא כיהנה אישה. בית המשפט העליון של ישראל משפיע ומתערב בניהול ענייני המדינה הרבה יותר ממקבילו האמריקני. הכהונה רבת העוצמה הזאת נתונה בישראל בחמש השנים האחרונות בידי אישה - דורית ביניש, ובשנים הבאות צפויות נשים נוספות לשבת בכיסא הזה. נראה אפוא שבכל הנוגע לקידום נשים לעמדות בכירות יש לארה"ב מה ללמוד מישראל ולא להיפך.
כל הסימנים מלמדים כי הבעת הדאגה ההזויה של הילארי קלינטון ממצב הדמוקרטיה ומעמד הנשים בישראל הושמו בפיה על ידי חבריה אנשי השמאל בארץ. דבריה כאילו נלקחו מכותרות העיתונים של אתמול בארץ, רק כדי להתפרסם שוב בהבלטה יתרה ובארשת חשיבות מיוחדת בכותרות העיתונים של מחר. אפילו בארצות הברית מודאגים מהמצב אצלנו, אומרים לנו אלה שהם או חבריהם המתקשים להתמודד עם כהונה יציבה ומתמשכת של ממשלת ימין שמו את הדברים המופרכים בפיה של הילארי.
ואם כבר הגענו למשפחת קלינטון, כדאי להוסיף כי הנשיא ביל קלינטון הוא דוגמה חיה לכך שבניגוד למה שמנסים למכור לנו - השקפה 'מתקדמת' לגבי מעמד האישה וקידומה כלל איננה ערובה למניעת התייחסות לנשים כאל חפץ ושעשוע. יחסו השוויוני של קלינטון, אביר הפוליטיקלי-קורקט, לאשתו הילארי, והקריירה המשגשגת שפיתחה במקביל לשלו, לא הפריעו לו להתייחס אל נשים אחרות כאל אובייקט שניתן לו כדי להשתעשע בו.
הספק ממשיך לכרסם
נשיאת בית המשפט העליון לא התאמצה להניח את דעתם של מי שחוששים שטעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי נשיא המדינה לשעבר הוא אנס. לרגע אחד, כאשר השופט יורם דנציגר נימק את החלטתו לדחות את ביצוע העונש עד לסיום הדיון בערעור, אפשר היה לחשוב שאולי נפתח פתח לדיון נוסף - אמיתי, מעמיק ונטול פניות בהרשעתו של קצב בעבירות כה חמורות. אבל הנשיאה ביניש לא הותירה לכך סיכוי כאשר שיבצה בהרכב שופטי הערעור את השופטות עדנה ארבל ומרים נאור ואת השופט סאלם ג'ובראן. העובדה שבית המשפט העליון קיבל למעשה את כל הכרעותיו של המחוזי ולא שינה אפילו במשהו את החלטתו רק מחזקת את התחושה שהתיק לא באמת נבחן מחדש.
יש מי שמאמינים בכל ליבם באשמתו של קצב ובאיכותה של מערכת המשפט בישראל. עבור אלה, יום כניסתו של הנשיא לשעבר לכלא הוא יום של עשיית צדק בעבריין מין סדרתי, רשע נצלן ומניפולטיבי, שבעזות פנים מעז לטעון גם היום לחפותו.
מהצד השני של המתרס עומד מיעוט קטן שבטוח בחפותו של קצב. בשם האמת והצדק הם עודדו אותו לזנוח את עצת פרקליטיו ולוותר על עסקת הטיעון, שאימוצה היה מוציא אותו בהרשעה קלושה וכמעט ללא עונש. הליכתו לכלא היא בעיניהם עוול נורא וקשה מנשוא, אבל מנחמת אותם הידיעה שהם נלחמים על עניין צודק.
באמצע נמצאים אנחנו, אלה שלא יודעים. מצד אחד, לא השתכנענו שקצב היה כל כך משמעותי עד שמישהו טרח לרקום מזימה קונספירטיבית ולגייס מתלוננות רבות כדי להכשילו על לא עוול בכפו. לא השתכנענו שהוא נקי וצדיק ביחסו לנשים ושמעולם לא חטא. מצד שני, הרשעתו כאנס על סמך עדויות שבושלו לאורך זמן רב, ושהסתירות הפנימיות בהן הוסברו בתירוצים הנשמעים כדחוקים, לא הסירה את הספק הסביר מליבנו. אנו מתקשים לעכל את הפער התהומי בין הצגת הראיות כקלושות לצורך צידוק עסקת הטיעון בבג"ץ לבין הצגתן מאוחר יותר כצוק סלע איתן לצורך השגת ההרשעה הנחרצת. התחושה שהתביעה והשופטים סימנו מראש את המטרה ואת המסקנה ממשיכה להציק לנו.
לפני כשבע שנים עמד הנשיא משה קצב מול אנשי גוש קטיף ודיבר באוזניהם דברי כיבושין על החובה לקבל את ההכרעה הדמוקרטית ועל האמון שיש לו במערכת המשפט. אין ספק שהוא למד על בשרו מדוע רבים כל כך, במיוחד בציבור הדתי והימני, רואים את הדברים אחרת, ולכן מוכנים גם היום להטיל ספק בהרשעתו.