מה שניתן ללמוד מדברי קלינטון ופאנטה הוא שממשל אובמה לא השתנה. כאשר הממשל מוצא נושא שקיימת סביבו מחלוקת בישראל, הוא ינסה להתברג לתוך הוויכוח, וכמובן שלא בצד של ממשלת ישראל הנוכחית 
התבטאויותיהם של בכירי הממשל בפורום סבן מוכיחות כי אובמה נשאר אותו אובמה, גם אם הוא מעדיף עד לאחר הבחירות לדבר באמצעות קבלני משנה * הקדמת הבחירות לראשות הליכוד מעוררת חשש שנתניהו מבקש לעצמו שליטה ללא עוררין במפלגה לקראת ויתורים כואבים
חיים סבן, בעל אזרחות ישראלית-אמריקנית, הפך לעשיר מופלג בזכות הסדרות המצוירות היפניות שאותן התאים לשוק האמריקני. סבן נמנה עם התורמים הכבדים של המפלגה הדמוקרטית, ומיודד במיוחד עם משפחת קלינטון. לקרן קלינטון הוא נידב סכומים בשמונה ספרות. סבן גם תרם 13 מיליון דולר להקמת 'מרכז סבן לחקר המזרח התיכון' במסגרת 'מכון ברוקינגס'. המנהל הראשון של המרכז היה שגריר ארה"ב בישראל לשעבר מרטין אינדיק, שיחסיו הרעועים עם בנימין נתניהו היו לשם דבר.
מרכז סבן מקיים כל שנה את 'פורום סבן' המפגיש מנהיגים אמריקנים וישראלים. בהתחשב בקרבה בין מכון ברוקינגס למפלגה הדמוקרטית ובחשיבותו של סבן כתורם למפלגה, היענותם של בכירי ממשל דמוקרטים להשתתף בפורום די מובטחת. בהתאם לכך, הן מזכירת המדינה הילארי קלינטון והן שר ההגנה וראש סוכנות הביון לשעבר ליאון פאנטה נשאו דברים שלא הותירו ספק באיזה צד של המתרס הם נמצאים.
קלינטון הביעה את חרדתה לגבי התפתחויות שליליות בדמוקרטיה הישראלית בנושאים כגון הדרת נשים בצה"ל וחוק העמותות.
פאנטה לעומתה נשא נאום שהקפיץ לא רק את תומכי ישראל במפלגה הרפובליקנית, אלא גם אישים כמו אייב פוקסמן, נשיא הליגה נגד השמצה, שעד עתה השקיעו מאמץ שישראל לא תהפוך נושא לוויכוח בין הדמוקרטים לרפובליקנים.
אחרי שפירט את כל מה שעשה ממשל אובמה עבור ישראל בתחום הביטחוני, פאנטה התחיל לעקוץ את ישראל. ארה"ב כמובן תיאבק נגד מסע הדה-לגטימציה נגד ישראל, אבל פאנטה מסכים עם אהוד ברק שאל לה לישראל לשבת בחיבוק ידיים דיפלומטי, ועליה לנקוט יוזמות משלה. לדוגמה, על ישראל לרצות את טורקיה, אותה הגדיר פאנטה "בעלת ברית מפתח בברית נאט"ו, שהוכיחה את עצמה במאמצינו לתמוך בשינוי דמוקרטי ועמידה מול משטרים רודניים המפעילים אלימות נגד בני עמם". מעניין אם שר ההגנה האמריקני עוקב אחר ההתפתחויות בטורקיה, שלא בדיוק תומכות בתזה שטורקיה של ארדואן היא בעלת ברית נגד רודנות. ישראל נקטה כלפי אנקרה בזהירות מופלגת, עד כדי נכונות לנטילת אחריות לפרשת המרמרה.
לדברי פאנטה, ישראל חייבת לחזק את הרשות הפלשתינית במקום לחתור תחתיה. הוא לא אמר אף מילה על השיחות בין עבאס לחמאס, או על החתירה הפלשתינית לקבלת הכרה חד צדדית באו"ם. וכמובן ישראל חייבת לרצות גם את ירדן ומצרים. לגבי מצרים, עם כל ההבנה לדאגה הלגיטימית של ישראל נוכחה "אי היציבות" בסיני והמתקפה על השגרירות בקהיר - "הדרך הטובה לטפל בדאגות היא בהידברות ושיתוף הפעולה". אם החיזורים הישראליים יושבו ריקם, העולם יבין.
לגבי איראן, אמנם עדיין קיימת אופציה צבאית, אבל רק כאשר יכלו כל הקצין. אחמדינג'אד יכול לישון בשקט, היות ושר ההגנה האמריקני למעשה שימש כבא כוח המתנגדים לתקיפה. פאנטה מנה את כל המגרעות הכרוכות בהתקפה על איראן, לאחר שהביע את דעתו שמתקפה לא תוכל לעצור את הגרעין האיראני, אלא לכל היותר לעכב את הפרויקט. בנוסף לכך, מתקפה תקפיץ את מחירי הנפט בעולם בתקופה של משבר כלכלי, ועלולה להזמין פעולות תגמול איראניות שתפגענה בכוחות אמריקניים (כאילו שאיראן אינה פוגעת בכוחות אמריקניים כבר היום, כפי שהעיד פאנטה עצמו). במקום להרתיע את איראן, פאנטה הצליח להרתיע את עצמו. אחרי כל הסעיפים הללו הפציר פאנטה בישראל ליטול סיכונים למען השלום - שאותם ארה"ב תדע למזער, ולשוב מהרה לשולחן המשא ומתן.
מה שניתן ללמוד מדברי קלינטון ופאנטה, וגם משגריר ארה"ב בבריסל הווארד גוטמן שראה בישראל את האחראית לאנטישמיות באירופה, הוא שממשל אובמה לא השתנה. כאשר הממשל מוצא נושא שקיימת סביבו מחלוקת בישראל, הוא ינסה להתברג לתוך הוויכוח, וכמובן שלא בצד של ממשלת ישראל הנוכחית. אותו 'מרכז סבן' פרסם ערב הכנס סקר שנערך בידי מכון זוגבי (המקורב ללובי הערבי), המצביע על שיפור בעמדת הציבור הישראלי כלפי אובמה. אם הסקר מדויק, הסיבה לכך היא שאובמה מעדיף עד סוף המרוץ לנשיאות לעבוד באמצעות קבלני משנה.
אם ייבחר אובמה מחדש, הוא יהיה חופשי לנקוט שוב במדיניות עוינת בנוסח "אני ולא השליח". לכן מצווה על בעלי זכות הצבעה להצביע הפעם נגד אובמה. מי שזכאי לתרום - שיתרום, ומי שמתאפשר לו להצטרף למאמץ הרפובליקני למנוע מאובמה קדנציה נוספת - תבוא עליו הברכה.
כוננות נתניהו
החלטת ראש הממשלה להקדים את הבחירות לראשות הליכוד מספקת כר נרחב לכל פרשן להעלות דברי ספקולציה משלו בלי להסתכן שיתבדה - לפחות כל עוד נתניהו עצמו אינו מסביר את מניעיו. ובכל זאת, קיימות ספקולציות שהן עלבון לאינטליגנציה, כמו ההסבר שנתניהו ביקש לתפוס את סילבן שלום בלתי מוכן. ההסבר הזה מחמיא יותר מדי לסילבן שלום, שאינו באמת יריב פוליטי לנתניהו.
סכנה ממשית לנתניהו מכיוונו של שלום היתה קיימת כאשר קדימה היתה בשלטון והליכוד המצומק התפתל באופוזיציה. שלום, שפעל יד אחת עם אריאל שרון נגד נתניהו בתוך הליכוד, הנהיג באותם ימים גם את נאמניו וגם את גרורות קדימה בליכוד, ושימש גשר פוטנציאלי לחיבור עם קדימה. היום כיוון הזרימה התהפך, ומקדימה גוברת העריקה לליכוד. גם הקשרים המשפחתיים עם בעלי מה שנקרא פעם העיתון של המדינה לא מסייעים לשלום, היות שידיעות אחרונות אסר מלחמה על נתניהו והליכוד.
נראה לי יותר סביר ההסבר שנתניהו מכין אופציה להקדמת הבחירות לכנסת - לאו דווקא בגלל עריקה אפשרית של ישראל ביתנו וש"ס מהקואליציה, אלא מפאת השלכות המשבר הכלכלי העולמי על ישראל. על פי ההערכות, הצמיחה בישראל כבר החלה להצטמק. גם נגיד בנק ישראל הגאוני ביותר אינו מסוגל לחסן את כלכלת ישראל לנוכח ההאטה במערב, וכעת אולי גם בסין. ההטבות לציבור שהובטחו בוועדת טרכטנברג יעמדו בסכנה. אולי הצעדים שתיאלץ ישראל לנקוט יהיו פחות דרסטיים מהנקוטים באירופה, אבל בכל זאת הכיוון יהיה פחות חרוסת ויותר מרור. כאשר נאלץ נתניהו בעבר ללכת לבחירות בעוד הקיצוצים שביצע מתנגנים ברקע, הליכוד ונתניהו שילמו מחיר אלקטוראלי כבד. נתניהו יבקש להימנע מזאת, ולהגיע לבחירות על תקן של מצליחן כלכלי.
ומכיוון שכבר נכווינו בעבר על ידי ראש ממשלה מהליכוד, עלינו להיזהר מאפשרות נוספת שהקדמת ההתמודדות בליכוד עלולה לרמוז עליה. יש לחשוש שנתניהו מבקש להכתיר את עצמו כבעל הבית הבלתי מעורער בליכוד על מנת שיוכל לעשות ויתורים כואבים בלי לחשוש מהתנגדות פנימית. נתתי לכולם את האפשרות להתמודד, יגיד נתניהו בבוא העת, והלכתי לבחירות על רקע נאום בר-אילן וכל הכרוך בו. מי שלא התמודד מולי - שתיקתו כהודאה. ההסבר הזה משתלב היטב עם הצעדים הפנים-תנועתיים שנוקט נתניהו כדי לקצץ בכוחם של נציגי המועצות האזוריות במרכז הליכוד, על מנת להבטיח מרכז יותר 'מתון'. בניגוד למה שאומרים, המועצות האזוריות לא קיבלו יותר ייצוג בגלל מיקומם ביש"ע, אלא כפרס על ההצבעה בתוכן לליכוד בבחירות האחרונות. אם הליכוד היה זוכה בכל הארץ למה שהשיג בעפרה ובאפרת, הוא היה יושב היום על 50 מנדטים במקום 27. זהו מצב הפוך לעומת מפלגת העבודה, שם מספר החברים הרשומים מהמגזר הערבי עולה לאין ערוך על מספר מצביעי מפלגת העבודה במגזר הערבי.
אלו כאמור דברי ספקולציה, אבל לפעמים גם הספקולנטים צודקים, ולכן יש לנקוט צעדי זהירות. אם לדוגמה האיחוד הלאומי והבית היהודי באמת מתכוונים לרוץ ברשימה אחת, כדאי שיפעלו מתוך ידיעה שהלו"ז התקצר. לקראת הבחירות בליכוד יש לפעול להוציא מראש הממשלה דברים מפורשים על כוונותיו המדיניות, ואם הוא יתחמק - אסור שייהנה מניצחון סוחף וממוסדות מפלגה שנתונים בכיסו.