שלושים שנה לאחר הסתלקותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מתאר תלמידו הקרוב - הרב חיים שטיינר, את דמות המנהיג שביססה את עולם התורה הדתי-לאומי, שהחדירה את ערך לימודי האמונה לצד גדלות בהלכה, ושיצאה בגיל שבעים לעמוד בראש המערכה על ארץ ישראל  | ועוד מהדרכות הרצי"ה: על חינוך והסברה מול יישוב הארץ, מה הם גבולות הממלכתיות וכיצד להתמודד עם בעיות אישיות

מתוך התיקיות עמוסות המסמכים נשלף דף שורות מצהיב ועליו כתב יד עגול ומסודר, וכותרתו המפורסמת קוראת: "לא תגורו!!!" (סימני הקריאה במקור). את הכרוז המיתולוגי שהוציא הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כשהוחל לדבר על נסיגות משטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, הוא הכתיב לתלמידו דאז בישיבת מרכז הרב, חיים שטיינר. "זה היה אחרי שאנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה הגיעו אליו, וביקשו ממנו לחתום על המסמך שלהם, שקורא לשמור על ארץ ישראל השלמה בידי מדינת ישראל, וליישב אותה. הרב צבי יהודה סירב לחתום, והסביר: 'ארץ ישראל השלמה עוד לא בידינו, עבר הירדן עוד לא בידינו'. הוא ביקש מהם לתקן את הפרט הזה במכתב, אבל הם סירבו והלכו", משחזר הרב שטיינר. "לאחר זמן מה, בעקבות הפרשה הזו, הוא קרא לי לביתו, ושם הכתיב לי את 'לא תגורו'".

הכרוז המפורסם היווה את נקודת המפנה בהנהגתו הציבורית של הרצי"ה, אשר בגיל 70, לאחר שנים של עיסוק בתורה והוראה בישיבה, יצא לעמוד בראש מובילי המערכה על יישובה של ארץ ישראל המורחבת, שטחי יהודה, שומרון, חבל עזה וחבל ימית. "לא תגורו" גם קבע לראשונה את ההוראה ההלכתית כי מסירת שטחים היא איסור תורה, ועל כן "על כל גדול תורה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז", לשון הרצי"ה. אל מול האיסור, הרצי"ה גם קבע בכרוז מה חובה לעשות – לצאת חלוצים אל מרחבי הארץ החדשים וליישבם. הקריאה הראשונה הזו הולידה את מפעל ההתיישבות, שכיום, במלאות שלושים שנה לפטירתו של המנהיג ומחולל הרעיון, מונה כבר עשרות יישובים ומאות אלפי תושבים.

שני סיומי ש"ס עם אבא

יישוב הארץ הוא אולי הפן המזוהה ביותר עם הרצי"ה, אבל קלסר עב כרס המונח על שולחנו של הרב שטיינר, כיום מבכירי הר"מים בישיבת 'מרכז הרב' וחבר בוועד רבני 'תקומה', מספר על צד נוסף באישיותו של הרב צבי יהודה קוק, צד שעד כה לא זכה למלוא ההכרה שהוא ראוי לה. מאות תשובות, מאמרים והערות רבות בתחומי ההלכה שנכתבו על ידי הרצי"ה, נאספו בשנים האחרונות על ידי הרב שטיינר והרב איסר קלונסקי, העמלים על הוצאת ספר ליקוטי הלכות של הרצי"ה. "כשעלה לארץ בגיל 14, למד בישיבת 'תורת חיים', שם למדו אז כל גדולי התורה של אותו דור. כבעל כישרון, הוא נכנס מיד לכיתה הגבוהה. מאוחר יותר, כששהה עם אביו הראי"ה בחוץ לארץ כמה שנים בתקופת מלחמת העולם, הם למדו פעמיים ביחד את כל הש"ס. כך הוא צמח להיות מגדולי ישראל בהלכה. גם בישיבה הוא נתן דגש חזק מאוד על לימודי גמרא והלכה. הוא כל הזמן שאל: איפה אתם אוחזים בגמרא? מה אתם לומדים?", נזכר הרב שטיינר. "אבל הוא כל כך התבטל כלפי אבא שלו, שהוא לא הוציא את כל מה שהיה לו. הוא עסק בהוצאת כתבי אביו, אבל בסוף ספרי ההלכה של אביו אותם ערך והוציא לאור, יש לרב צבי יהודה מערכות שלמות של הערות הלכתיות על תשובות אביו. גם את זה הוא כתב באותיות קטנות, מרוב התבטלותו לאביו", מראה הרב שטיינר את ההערות הצפופות בסופי הספרים. את ההערות הללו, בנוסף לכתבי יד, תשובות ומאמרים מתוך ספריו, מלקטים הרבנים שטיינר וקלונסקי לספר שיסודר על פי נושאי השולחן ערוך, ויגלה גם את מרכזיותה של ההלכה בדמותו של רבם.

הרב שטיינר, מבכירי תלמידיו של הרצי"ה, שערך עם הרב איסר קלונסקי גם את ספרו 'אור לנתיבתי', מלא וגדוש בסיפורים והדרכות משנות הלימוד אצל רבו. גם ספרייתו גדושה במסמכים מקוריים ומצולמים של הרצי"ה, שעדיין לא יצאו לאור. שלושים שנה לאחר פטירת רבו, בחג הפורים תשמ"ב, הוא מסרב עדיין להתייחס לשאלה האם הרצי"ה אכן ביקש ממנו לעמוד בראש ישיבת מרכז הרב, אולם משרטט בהתלהבות קווים לתיאור גדלות אישיותו של הרב.
הוא כל כך התבטל כלפי אבא שלו, שהוא לא הוציא את כל מה שהיה לו. הוא עסק בהוצאת כתבי אביו, אבל בסוף ספרי ההלכה של אביו אותם ערך והוציא לאור, יש לרב צבי יהודה מערכות שלמות של הערות הלכתיות על תשובות אביו. גם את זה הוא כתב באותיות קטנות, מרוב התבטלותו לאביו 

ההיכרות הראשונית בין התלמיד לרבו אירעה כשהרב שטיינר היה נער בגיל תיכון. הוא הגיע לירושלים עם שבט 'מתנחלים' של בני עקיבא, להקים את ישיבת 'נתיב מאיר'. לאחר תקופה קצרה רשם אותו ראש הישיבה הרב אריה בינה לישיבת מרכז הרב. הרב שטיינר חילק אז את יומו בין לימודי תיכון ללימודים בישיבה הגבוהה. הוא עשה שעות ארוכות בבניין הישן של הישיבה, שהיה ביתו של הרב קוק זצ"ל, יחד עם עוד כעשרים בחורים, שהיוו את הגרעין הראשון של 'מרכז הרב' עם התחדשותה בהנהגת הרצי"ה. "כבר בהתחלה הוא היה כמו אבא", מספר הרב שטיינר על תחילת הקשר עם הרב, "היה בו קסם אישי ביחס לתלמידים".

כדי לחשוף טפח מדמותו של הרצי"ה, מספר הרב שטיינר על הקשר העמוק והמיוחד שהיה לו עם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה'חפץ חיים', שבמקרה או שלא במקרה, תכונותיהם והנהגותיהם היו כמעט זהות לחלוטין. הרב שטיינר מצטט קטעים שכתב בנו של ה'חפץ חיים' על אביו, ומדגיש בהתפעלות לאחר כל סיפור: "גם הרב צבי יהודה היה בדיוק ככה! ממש כאילו כתבו את זה עליו". דומה כי הזיכרונות משנות הישיבה נשתמרו היטב, חיים ורעננים בזיכרונו של הרב שטיינר, שמתאר: "הרב צבי יהודה התייחס אלינו ממש כמו בנים, כמו חבר. לפעמים הוא גער, אבל הכל היה באהבה. כשגער – ידענו שזה מגיע לנו. הוא נהג בנו בקרבה גדולה מאוד, בכל בעיה שהתעוררה היה יושב ומדבר איתנו. היתה לו דרך מיוחדת לסייע בפתרון בעיות: כשמישהו בא וסיפר לו על בעיה, הרב היה קודם כל מדבר איתו על כלל ישראל, מראה איזה מכתב שכתב לאביו וכדומה. הוא רצה קודם כל להעלות אותך לרמת הכלל, ואז זה נותן לך פרופורציה נכונה לגבי הבעיה שלך. הבעיה שלך לעומת ענייני כלל ישראל – זה מתגמד, ואחר כך ניגש לעסוק בבעיה עצמה".

הרב שטיינר נזכר גם בהתנגדותו של הרצי"ה לעישון בישיבה, ובכך שסירב ללכת עם מקל ולהרכיב משקפיים "כי זה מראה על חולשה". "לרב צבי יהודה גם לא היה חופש. גם בתקופת בין הזמנים הוא היה מלמד בבית. בקיץ היתה מגיעה אליו קבוצת יהודים מצרפת למשך חודש ללמוד אצלו. הוא אהב את יהודי צרפת, ונהג לומר שהם עם רוחני, שמבין בעומק דברים גדולים".

הכבוד שחלקו לו היה מעמסה שנואה ממש מבחינתו, מספר הרב שטיינר. בתפילות בישיבה לא היה יושב ב'מזרח', אלא דווקא בספסל האחורי. זאת, גם בשל הצורך המעשי של מעקב אחר תפילות התלמידים. מכוחו של החפץ חיים, נולד גם הנוהג החדשני שקבע הרצי"ה בישיבתו: לימוד יומי במשך רבע שעה של ספר 'שמירת הלשון'. בהקשר זה מספר הרב שטיינר על אימרה שגורה בפי רבו, שטען כי לא במקרה נזדמנו אליעזר בן יהודה והחפץ חיים לפעול באותו דור. "מול חידוש השפה העברית ותחייתה, צריך גם את מי שחיבר את הכללים כיצד לדבר. זה לעומת זה עשה אלוקים".

 

 הגיע זמן הגאולה

נקודת דמיון נוספת בין שני הגדולים – הרצי"ה והחפץ חיים - היתה דווקא בתחום ההשקפתי: "החפץ חיים האמין שתחילת הציונות מעידה על ימי עקבתא דמשיחא. לכן הוא קרא להתחיל ללמוד סדר קודשים ולהתכונן לקיום המצוות התלויות בארץ בפועל. המהפכה התודעתית הזאת, של להבין שהתחילה הגאולה ולא מדובר עוד במשהו עתידי, נולדה בהנהגתו של הראי"ה, ומי שהמשיך וביסס אותה בפועל בחיים בארץ ישראל היה בנו הרצי"ה".

את הדרך האידיאולוגית החדשה, שהרב שטיינר מכנה אותה "החלטה היסטורית", העמיק הרצי"ה מתוך ישיבת 'מרכז הרב', אותה הרחיב וביסס מחדש לאחר שכמעט נעלמה מהנוף הציבורי עם פטירת אביו. "הייחודיות של הרצי"ה היתה לממש את הרעיונות הגדולים של אביו בפועל. הציבור הדתי אז לא היה גדול ולא היו בו הרבה לומדי תורה. אבל הרב צבי יהודה היה כמו מגנט, מושך אליו אנשים מתוך גדלותו בתורה, בקירוב, בנחמדות. הוא הצליח להגדיל את הישיבה, ובזכותו חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי החל לעסוק בתורה. קמו ישיבות של דתיים לאומיים שלומדים בהן תורה, כמו סלבודקה ופוניבז'".

הזכות על הרחבת לימוד התורה של הפלג הדתי-לאומי, שרשומה על שם הרצי"ה, כוללת בתוכה מהפך נוסף, שלדברי הרב שטיינר השפיע גם מעבר לגבולות המגזר: "החידוש שלו היה שלומדים לא רק גמרא, הלכה ופוסקים, אלא גם אמונה היא חלק מסדרי הלימוד. הוא ציטט את דברי הגר"א על חשיבות לימוד ספר הכוזרי, והדבר השפיע גם על הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת 'חברון' דאז, שהוציא בעקבות כך ספר על הכוזרי. הוא הדביק אנשים ביסוד שצריך ללמוד אמונה. עד אז פחדו מזה בישיבות, אבל בזכות הרצי"ה החלו ללמוד ולהתעורר לכך".
באו אליו כל גדולי השופטים ושאלו אותו: איך אתה מדבר ככה, אתה הרי בעד המדינה? הרב צבי יהודה השיב להם: אם הכנסת תקבע חוק שסוגרים את המדינה, תעבירו את החוק הזה? השופטים ענו שלא, כיוון שזה פוגע באושיות המדינה. הרב השיב להם: אז אצלי, כשאתם מתערבים בהלכה, זה גם פגיעה באושיות המדינה 

"הרב צבי יהודה עמד על כך שנלמד הלכה ונהיה גדולים בהלכה", מדגיש הרב שטיינר "אבל הוא עצמו לא העביר שיעורי הלכה בישיבה, כי משימתו היתה לחנך אותנו ללימוד אמונה, אלה השיעורים שמסר לנו. הצורך האדיר מבחינתו ללמוד אמונה נבע מכוח הדור שאנו נמצאים בו, כי בדור הגאולה נפתחים דברים נסתרים, כפי שכתב אביו. יחד עם גדלותו בהלכה והדגש שנתן בישיבה על לימוד הלכה, הוא המשיך במהפך של גידול בני תורה שלומדים גם אמונה, שעה ביום. ההלכה עוסקת בהמון פרטים, אבל בדור הגאולה צריך להקדיש גם זמן לדברים כלליים".

המפעל הגדול הנוסף של הרצי"ה, כחלק מהנהגתו וחינוכו של דור תלמידי הרב קוק שלאחר קום המדינה, היה עריכתם של כתבי אביו והוצאתם לאור. הרב שטיינר מתאר את השנים הארוכות של עמל סיזיפי באיסוף, בעריכה ובהדפסת הכתבים, להם הקדיש הרצי"ה ימים ולילות, כשהוא מבטל את עצמו ויצירתו העצמית כמעט לחלוטין מול אביו הגדול. "הרב קוק לא כתב שום ספר כספר. את כל 'הש"ס הלבן', חוץ מאורות הקודש, הוציא הרב צבי יהודה. אביו מאוד סמך עליו. הוא הוציא לאור מתוך פנקסי אביו את 'אורות', 'אורות התשובה' ועוד. הוא פנה במכתבים לכל העולם שישלחו לו תשובות שאביו כתב בהלכה, ועשה מהן ספרים עצומים – משפט כהן, דעת כהן ועוד. הוא ריכז מאות תשובות. כדי שספרי אביו ייצאו בצורה מהודרת ומלאה, ולפי תאריכים, הוא ישב בדפוס ימים ולילות – אז עוד היו מסדרים אות אות בגלופה, ואם היה פתאום שינוי בתאריך, היה צריך לפרק הכל ולהתחיל מחדש את הסידור. זו עבודת נמלים שאי אפשר להבין איך אדם אחד עשה אותה", משתומם הרב שטיינר.

כאמור, העיסוק האינטנסיבי בעריכת הספרים ובהוצאתם, פרויקט שעליו עמל עד גיל שבעים, במקביל להנהגת ישיבת מרכז הרב, גרם לכך שהרצי"ה עצמו לא פרסם בחייו כמעט שום ספר משל עצמו. "הוא כתב מאמרים שהתקבצו בספר 'לנתיבות ישראל'. רואים ששם יש המון שגיאות, לעומת הספרים של אביו אותם הוציא – שם אין שום טעות. כי הוא התמסר לזה לגמרי וביטל עצמו כלפי אביו".

העם רוקד, הרב בוכה

מתוך עולמה של תורה והוצאת הספרים בהם היה שקוע כאמור עשרות שנים, יצא הרצי"ה חלוץ לפני המחנה בגיל שבעים, עם המהפך הדרמטי שחל בעקבות שחרור חבלי הארץ במלחמת ששת הימים. התמסרותו לענייני כלל ישראל החלה עוד במלחמת השחרור, כאשר התנדב ל'משמר העם' – שמירה במחסומים בירושלים. כמעט עשרים שנה חלפו מאז, וביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, נשא הרב צבי יהודה את נאומו המפורסם, אותו זוכר הרב שטיינר כתלמיד שנכח במקום יחד עם חבריו. "לא כל כך הבנו אז מה הוא רוצה, למה הוא נזכר בזה דווקא עכשיו", מודה הרב שטיינר. היה זה יום העצמאות שלפני מלחמת ששת הימים. הרב צבי יהודה סיפר לתלמידיו את זיכרונותיו מהלילה בו אושרה בהצבעה באו"ם תוכנית החלוקה, ובכך נסללה הדרך להקמת מדינת ישראל. "הוא סיפר לנו כיצד בזמן שכולם יצאו לרקוד ברחובות על תוכנית החלוקה, הוא ישב בחדר הקטן בבית הרב ובכה – 'את ארצי חילקו'. אחר כך הגיע הרב חרל"פ, שעמד גם הוא בראש הישיבה, ובכה יחד איתו. 'את ארצי חילקו, איך אפשר לסבול דבר כזה?' הוא זעק. ואז הוא המשיך ושאל אותנו – ואיפה שכם שלנו? ואיפה חברון שלנו? ואיפה יריחו שלנו? אנחנו שוכחים את זה?".

שבועות ספורים חלפו מאז קריאתו הנוקבת של הרצי"ה, עד לפרוץ מלחמת ששת הימים. בדומה לאביו, סירב גם הוא להיכנס למקלט בעת ההפגזות הקשות בירושלים, והסתפק בישיבה בחדר הקטן של אביו. "זה המקלט שלי", נהג לומר. "אחרי מלחמת ששת הימים החלה מהפכה אדירה בעם ישראל, תחושה של ימות המשיח", מתאר הרב שטיינר, "היתה התעוררות עצומה. עם ישראל אמנם השתנה מאז בחזרה, קמו כל מיני תנועות שמאל ועוד, אבל הרב צבי יהודה נשאר כל הזמן באותה אווירה גבוהה. אז החל סיפורו של הרב צבי יהודה עם ארץ ישראל".
תארי לך מה היה המצב היום אם לא היתה התנחלות כזאת ביו"ש. היום יש שם 342 אלף יהודים. כצל'ה סיפר לי שעמיר פרץ בא אליו לאחר פרסום הנתון הזה, ואמר לו: 'זה אמיתי? אז מה יש לדבר על נסיגות? איך נפנה אותם?' ובזכות מה זה? הכל יצא מהבית של הרצי"ה 

כאמור, זמן קצר לאחר המלחמה פרסם הרצי"ה את קריאת 'לא תגורו', ומאז החל להפיץ את משנתו בנושא ולעורר את שומעי לקחו לעשות מעשה. "מאז, בכל שבוע בימי רביעי, בשיעור שהיה מקיים לבוגרי הישיבה, הוא חילק לנו מכתבים שכתב באותו שבוע בהתייחסו להחלטות ממשלה או דברים שאירעו, בעיקר בנושאי ארץ ישראל, וביקש שניקח עותקים ונפיץ אותם כל אחד במקומו. יום אחד הוא אמר לנו: 'תסגרו את הגמרות ותלכו להפיץ את 'לא תגורו' בעברית, באנגלית ובערבית, שגם הערבים בכפרים יידעו שארץ ישראל שייכת לנו'. במשך חודש שלם הפצנו את הכרוז הזה בכל הארץ, וכך הכל התחיל".

עד כמה העמיד הרצי"ה את נושא ארץ ישראל בראש סולם העדיפויות? היום יש מחלוקת בין תלמידיו, כאלה הסוברים שמשימות חינוך, הסברה וקירוב לבבות קודמות.

הרב שטיינר שמח על השאלה וממהר לשלוף תשובה של הרצי"ה, שפורסמה בספר 'ארץ הצבי', בדיוק לאותה שאלה: "להגביר את מאמצי החינוך הדתי... ודאי חשוב מאוד", מצטט הרב שטיינר מהכתוב, "ובשום אופן לא חשוב יותר מזה של יישוב ארצנו והתנחלות שוממותיה. קירוב הלבבות והפסקות החציצות בין חילונים לדתיים בוודאי חשוב מאוד, ומאמצי ההתנחלויות הם הם מתוך דרכי שלום ואהבת ישראל... עם שקידת ההתנחלויות, צריך להרבות חינוך והסברה לחשיבותה החיונית. ריבוי החינוך וההסברה... איננה סתירה וניגוד אלא השלמה ושכלול לה", חותם הרצי"ה את תשובתו.

עמדתו הברורה של הרב בעניין מרכזיותה של משימת יישוב הארץ, אומר הרב שטיינר, הוכיחה את עצמה לאור התוצאות בדור הזה: "תראי איך זה עבד! תארי לך מה היה המצב היום אם לא היתה התנחלות כזאת ביו"ש. היום יש שם 342 אלף יהודים. כצל'ה סיפר לי שעמיר פרץ בא אליו לאחר פרסום הנתון הזה, ואמר לו: 'זה אמיתי? אז מה יש לדבר על נסיגות? איך נפנה אותם?' ובזכות מה זה? הכל יצא מהבית של הרצי"ה, גוש אמונים קם אצלו בבית".

הרב שטיינר מגולל באריכות את פרשת השתתפותו הפעילה של הרצי"ה בעליות לאלון מורה, כולל האמירה המפורסמת לקצין שבא לפנותו: "גם אם תביאו מכונת ירייה, אני לא זז מפה". הדגש במשנתו של הרצי"ה בנושא יישוב הארץ, מזכיר הרב שטיינר, היה כי הנימוק המרכזי להתיישבות הוא מכוח ציווי התורה, ולא ביטחון. "תמיד כשדיבר על ארץ ישראל, הוא התחיל מהתורה – גמרא, רמב"ן, לאווין של לא תחנם. קודם כל הלכה, תורה. מכך נובעת ארץ ישראל. אחר כך יש גם נימוקים אחרים".

סבא או לוחם?

כיום, שלושים שנה לאחר פטירתו, נראה שתלמידי הרב צבי יהודה נחלקו לשני זרמים אידיאולוגיים שונים בכל הנוגע להלכות ציבור. ממה נבעה המחלוקת? האם לא כולם שמעו את דבריו הברורים של הרב?
היתה לו דרך מיוחדת לסייע בפתרון בעיות: כשמישהו בא וסיפר לו על בעיה, הרב היה קודם כל מדבר איתו על כלל ישראל, מראה איזה מכתב שכתב לאביו וכדומה. הוא רצה קודם כל להעלות אותך לרמת הכלל, ואז זה נותן לך פרופורציה נכונה לגבי הבעיה שלך 

"ראשית, ב-99 אחוזים מהדברים אין לנו מחלוקות", מדגיש הרב שטיינר, "יש ניואנסים שבהם אנחנו לא אותו דבר". לדבריו, הנקודה ממנה החל הקרע בתוך מחנה התלמידים, היתה פרשת המחתרת היהודית בתשד"מ. "התגלה שיהודים שמו פצצות במכוניות של מחבלים. ואז פרצה המחלוקת: הם טענו שדבר כזה, לקחת את החוק לידיים, יכולה רק המדינה לעשות. הם גם הלכו לבני משפחות העצורים ולחצו עליהם להתנצל. הם כתבו מאמרים נגד הפגיעה בממלכתיות וכו', משם זה המשיך הלאה".

מזווית הראייה של הרב שטיינר, לרב צבי יהודה היתה עמדה עקרונית ברורה, שלא גרסה כך: "הוא הרי שלח אותנו לימית, וכשהיינו שם שלח לנו מכתבים לחזק אותנו במאבק. לדעת אלה שמתנגדים לנו, הרי זה לא נכון – כי אם המדינה החליטה לפנות – אז לא מתנגדים. אבל הרצי"ה היה תקיף אפילו יותר מאיתנו, הוא נלחם בכל תוקף. הוא היה לוחם. הם רוצים להציג אותו עכשיו כסבא חביב בלבד". הרב שטיינר מסביר את שיטתם של החולקים מן הזרם ה'ממלכתי', ואומר כי הם חוששים שכיוון שהרב צבי יהודה אינו מנהיג את הדור כעת, יש חשש שהנוער יידרדר לאלימות מתוך ההדרכה הזו, ולכן הם מעדיפים הצגה מסוימת של דרך הרב. "אבל אנחנו אומרים: הרצי"ה היה איש אמת, הוא אמר הכל בצורה בהירה. אסור לירות ולפגוע בחיילים, אבל צריך להתנגד לכל פינוי. עובדה שאחרי ימית, במשך עשר שנים לא היה פינוי, החיילים היו בטראומה נוראה מזה".

מה להרגשת הרב הכי חסר כיום בהנהגתו של הרצי"ה את הדור?

"חסרה לנו האחדות", מעלה הרב שטיינר כיוון לא צפוי, "שטן הפירוד כיום הוא נורא ואיום. הנה, המפלגות הדתיות רוצות להתאחד, בינתיים ללא הצלחה. אם הן לא יהיו יחד, התוצאות יהיו קשות. הרצי"ה איחד את כולם, לא רק פוליטית, אלא גם סתם כאלה שלא חשבו כמוהו. הוא קירב גם רחוקים ממנו, והיום זה לא הולך ככה – מי שנגדך, אתה לא מקרב אותו. אל הרב צבי יהודה הגיעו גם משפחות הרוסות והוא השלים ביניהן".

הרב שטיינר מספר באותו עניין על משלחת של שופטי בית המשפט העליון ובכירים בצמרת המשפטית של מדינת ישראל דאז, שהגיעו לביתו של הרצי"ה לאחר שתקף בחריפות את בג"ץ על פסיקה שהתערבה בענייני הלכה בתחום האישות. "באו אליו כל גדולי השופטים ושאלו אותו: איך אתה מדבר ככה, אתה הרי בעד המדינה? הרב צבי יהודה השיב להם: אם הכנסת תקבע חוק שסוגרים את המדינה, תעבירו את החוק הזה? השופטים ענו שלא, כיוון שזה פוגע באושיות המדינה. הרב השיב להם: אז אצלי, כשאתם מתערבים בהלכה, זה גם פגיעה באושיות המדינה. אבל למרות הוויכוח החריף, רואים שהוא היה נכון לקרב ולהסביר להם את הדברים. הוא ידע איך לקרב אישית כל יהודי, ואת זה צריך ללמוד ממנו".

עיקרון נוסף שהתווה הרצי"ה, ולדברי הרב שטיינר נחוץ במיוחד בתקופה הזו, הוא העמידה על דין תורה: "חסר לנו אדם שיעמוד על קיום דין תורה. לקבוע שהתורה אומרת וכך וכך, וזה מה שעושים. תראי איך התנפלו על ר' אברום כשאמר הלכה פשוטה כמו סירוב פקודה. זה מה שאנחנו צריכים – אמירה שמההלכה לא זזים".