בתקופה האחרונה הפכה דרישת השוויון בנטל לאופנתית גם במחוזותינו. מה שהחל כניסיון של מובילי המחאה החברתית להעניק לה באופן מלאכותי סבב חיים קיצי נוסף ולסמן לשם כך אויב תורן שהשנאה אליו תוכל לאחד סביבה את מחנה מעמד הביניים כולו - הפך לדגל רציני, כמעט שווה מעמד, בדגליה של הציונות הדתית ומפלגתה המתחדשת.
וכדרכה של הציונות הדתית שאינה מסתפקת בסיסמאות, החל המושג הזה לקבל תוכן שהוגיו בחום האוהל בשדרות רוטשילד לא העלו על דעתם, הצדקות ערכיות מן הגורן ומן היקב כפי שרק בית מדרש ערכי ורציני כמו זה של הציונות הדתית יודע להוציא מתחת ידיו. המוסר היהודי מגויס, ההלכה גם היא לא נשארת יתומה, כולם כולם מגויסים להסביר עד כמה המצב הנוכחי לא יכול להימשך, ועד כמה הציבור החרדי חייב להתחיל לשאת בנטל, גם אם באופן מדורג ובדרכי נועם, לשבחם של מנהיגינו.
מה שחסר בכל הדיון הזה הוא האומץ להתמודד עם ההגדרה הבסיסית של הנטל שבו נדרשים מרכיבי החברה כולם לשאת. האם השירות הצבאי הוא חזות הכל? ואם לא הצבאי אז הכלכלי? האם באמת הציבור החרדי נושא בנטל פחות באופן יחסי מאלו הטוענים נגדו?
אני הקטן מבקש לכפור מכל וכל בהנחת היסוד הזו. לדידי הציבור החרדי נושא בנטליה הכוללים של החברה הישראלית לא פחות, ואולי אף יותר, ממרבית אלו הדורשים שוויון בגרון ניחר. לדעתי החרדי הממוצע תורם הרבה יותר מהתל אביבי המצוי, ששירת אמנם שלוש שנים בצה"ל, על פי רוב כג'ובניק, ומיד אחר כך טס לטרק בחו"ל וחזר בשביל לדאוג לעצמו ולפרנסתו לשארית חייו האזרחיים, זה שכמאמר התשדיר של ועדת הבחירות המרכזית מצביע בכדי שתהיה לו הזכות לקטר.
כשלעצמי, אני חש קרוב הרבה יותר להורים החרדים שמגדלים עשרה ילדים ויותר, נושאים בכך בנטל קיומו של העם היהודי ותורמים למאזן הדמוגרפי הלא מעודד בין הים לירדן. אני חש הזדהות עמוקה עם הורים שבמשך עשרים שנה לא יודעים מה זה לישון לילה שלם בלי לקום שלוש-ארבע פעמים לתינוק בוכה, לזוגות שעשרים-שלושים שנה לא יוצאים לחופש, כי אי אפשר להשאיר ילדים קטנים לבד. אני חש הערכה, אפילו הערצה, לציבור שלם שבוחר במודע בחיים של הסתפקות במועט, כדי לקיים עולם של תורה למען העם היהודי כולו. כן, למען העם היהודי כולו.
הציבור החרדי חיי כל חייו בתודעת שליחות עמוקה ומקדיש את חייו למען קיומו של עם ישראל. נכון, הוא עדיין לא רואה כמונו במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו, הוא מפרש אחרת את שיבת ציון שמתרחשת לנגד עינינו ומגדיר כתוצאה מכך מעט אחרת את השליחות שמטיל עלינו ריבונו של עולם בדור הזה, אבל הוא בפירוש עושה את מה שהוא עושה מתוך תחושת שליחות ומסירות עמוקה למען עם ישראל ועתידו.
גם בנטל הכלכלי אין זה נכון לומר שהציבור החרדי לא נושא, בוודאי לא ביחס לעשירונים הנמוכים בישראל. הללו, המהווים למי שלא יודע את הרוב בחברה הישראלית, משלמים בדיוק כמו החרדים מעט מאוד מיסים ישירים, ותרומתם לקופת המדינה ממיסים עקיפים על מוצרי צריכה נמוכה אף היא.
נפגעי האצבע המאשימה
אצל מי שהגו את הדרישה לשוויון בנטל היתה ההמצאה הזו ניסיון להעמיד את הציבור החרדי בפינה, להפנות אליו אצבע מאשימה ולתלות בו את הצרות כולן. כציבור, סבלנו ועודנו סובלים מהשיטה הזו, כשההתנחלויות והמתנחלים מואשמים כבר ארבעה עשורים בתחלואיה של החברה הישראלית. אסור לנו להצטרף כעת לכל ילדי הגן כשהם עושים את זה לילד אחר.
אצל מי שהמציאו את הדרישה לשוויון בנטל משפחות ברוכות ילדים הם לא נשיאה בנטל אלא דווקא הגדלה שלו, אצלנו זה כמובן הפוך. לכן אסור לנו לקחת בזה חלק, גם אם זה הביא ליאיר לפיד 19 מנדטים וגם אם זה הפך כרטיס כניסה בטוח לקואליציה.
הבעיה היא שכדי לטעון שהציבור החרדי נושא בנטל צריך לשבור כמה מוסכמות יסוד. צריך לטעון, בניגוד למיינסטרים, שמשפחה גדולה היא משפחה ברוכת ילדים ולא מרובת ילדים, צריך לשחות נגד הזרם ולהציב עמדה. אבל בדיוק בשביל זה ביקשנו וקיבלנו מספר דו-ספרתי של מנדטים. בדיוק בשביל זה ביקשנו וקיבלנו להיות גדולים בפוליטיקה בדיוק כפי שאנחנו גדולים בשאר תחומי העשייה. בדיוק בשביל להוביל ולשנות את השיח, להפוך אותו ליהודי יותר, ציוני יותר וערכי יותר. ומה זה אם לא לטעון שחיי שליחות של תורה וגידול משפחות לתפארת הם-הם נשיאה בנטל?
אומרים שבחדרי חדרים גם יאיר לפיד מבין שלא ניתן יהיה לגייס את החרדים בכפייה, שגם הוא מבין שיותר מחצי תאוותו הוא לא יקבל. מנגד אומרים שגם החרדים מבינים שמשהו צריך להשתנות ושבסופו של יום יגובש מתווה מוסכם שיהיה מקובל על כולם. זה אומר שאין לנו ממה לחשוש, ושגם אם נציב עמדה ציבורית ברורה לא נישאר מחוץ לקואליציה. כמו ליאיר לפיד, גם לנו מותר לומר דברים ברורים בחוץ ולהסכים על משהו קצת אחר בחדר המשא ומתן. ההבנה שבסופו של דבר יימצא המתווה המוסכם, משחררת אותנו להוביל מחוץ לחדר סדר יום אמיץ שיגדיר מחדש את חלוקת הנטל בחברה הישראלית.
ומילה אחת מאזנת לסיום. אין ספק שהבריאות הארצישראלית צריכה להשפיע גם על הציבוריות החרדית. אין ספק שהציבור החרדי צריך לעבור שינויים שמקורם בתפיסת התורה הגואלת המקדשת גם את החול. הציבור שלנו יכול בהחלט להוות מודל מסוים לשינוי התפיסתי הזה, אבל זה כבר בא ממקום אחר בנפש, מהמקום שבו נוצרה דרישת השוויון בנטל. אפשר לצפות מהציבור החרדי לשינוי, אפשר לקרוא לו לקחת חלק במלחמת מצווה לעזרת ישראל מיד צר, כפי שאנחנו עושים, אבל בין זה לבין אופנת הדרישה לשוויון בנטל כפי שהיא באה מהצד החילוני אין דבר וחצי דבר.
אנחנו גם לא צריכים לוותר לציבור החרדי במקום שבו ניטש בינינו מאבק על אופיים של שירותי הדת במדינת ישראל. נהפוך הוא - יש לנו סוף סוף כוח פוליטי חזק ואנחנו חייבים לממש אותו ולכבוש מוקדי השפעה חשובים בתחום יחסי הדת והמדינה, אבל גם בין זה לבין הדרישה צרת העין לשוויון מלאכותי בנטל אין דבר וחצי דבר.