פעם זה היא התפקיד הרשמי של הדודה, הדמות הטורדנית יותר במשפחה. היא שנשאה באחריות לשאול את הבחור הצעיר "נו, ומה עם תואר?". היום אין מי שלא שואל את בוגר או בוגרת הצבא, הישיבה, השירות הלאומי וכל היתר, מה הוא הולך ללמוד, איפה ומתי. השאלה "האם" כמעט לא באה בחשבון. המשפחה, המעסיקים והחברה באופן כללי, מצפים מכל אחד שיישא באמתחתו לפחות תואר ראשון, אם לא למעלה מזה. לא משנה באיזה מקצוע הוא חושב לעסוק בעתיד, כל עוד התכנונים שלו אינם כוללים קיבוץ נדבות ברחוב – מצופה ממנו להשתלב במוסד אקדמי כלשהו, ויהיה מפתיע מאוד אם יבחר אחרת.
כחברה שבאופן כללי מעדיפה את השכל על פני הבורות, אנחנו אמורים להיות מרוצים מתהליך שבו החוכמה והידע מציפים אחוז גבוה מהאוכלוסייה, ולא רק אנשים בודדים עם מוח פנומנלי. ובכל זאת, כדאי לבדוק את המוסכמה הזו יותר לעומק, ולראות האם אנחנו בדרך למציאות של "ומלאה הארץ דעה", או שמא הוספת הדעת בעיקר מוסיפה מכאוב. ביניים: לא להתמכר לתואר
הענף שעבר את המהפכה האקדמית המשמעותית ביותר הוא ענף החינוך. לא מדובר בתהליך שהתפתח מאליו, אלא בהחלטה מכוונת שהתקבלה במשרד החינוך לפני קצת יותר מ-30 שנה. המטרה הראשית של האקדמיזציה בחינוך היתה להפוך את המורים לאנשים יותר איכותיים, משכילים, שעברו הכשרה רצינית, ובכך גם לשדרג את מעמד המורה בישראל ליוקרתי יותר. אם מקצוע ההוראה ייתפס כמיועד לאנשים בעלי השכלה גבוהה, חלומה של האמא היהודייה יתעדכן בהתאם, והיא תשלח את הבן שלה לא רק ללימודי משפטים או רפואה אלא גם למכון הוראה. המשמעות היא שבתי המדרש למורים הפכו למכללות, והמסלול להכשרת מורים עבר שינוי קיצוני. לטובה או לרעה? התשובה, כפי שאפשר לנחש, איננה חד משמעית.
"מצד אחד זה הוסיף רצינות מסוימת ללימודים", אומר ד"ר יהודה פליקס, מי שעמד במשך שנים ארוכות בראש מכללת 'אורות ישראל' באלקנה. הוא נכנס לתפקיד כשהיא עדיין היתה בית מדרש למורים, ויצא ממנו כשכבר היה מדובר במכללה אקדמית. התהליך התחולל באמצע שנות כהונתו. "זה גרם לכך שהשיעורים הנלמדים בקורסים יהיו בשפה האקדמית, שיהיו בנויים יותר. מעבר לכך, האקדמיה היא במובן עמוק גם ממסד. המוסדות האקדמיים מאורגנים היטב, מורכבים מוועדות שונות שכל אחת יודעת מה תפקידה, יש תקנון אקדמי, חילופי תפקידים במערכת ועוד".
ומצד שני?
"מכללה שמתיימרת להיות מוסד חינוכי תורני, שמאמינה בחיים רוחניים ממשיים, צריכה לדעת שהדבר הזה צריך להוות מוקד. אין להסתפק רק בשיעורי העשרה, אלא מהות הלימודים צריכה להיות ערכית. הדברים אינם סותרים זה את זה, והעובדה שלא כך מתנהלים הלימודים ברוב האוניברסיטאות איננה אומרת שהאקדמיה עצמה פסולה; אלא שאם שוכחים את העיקר, ומה שחשוב הוא רק ההישג, אנחנו מפסידים".
למה יש חשש שהתחום הרוחני יידחק לצד?
"יש בעיה בהתמכרות לסממנים החיצוניים. שאדם יהיה בעל דרגה, שיהיה לו תואר. ההתמכרות הזאת, כמו כל התמכרות, איננה בריאה".
כשכל מי שרוצה ללמוד הוראה צריך להשקיע בכתיבה מדעית, ביבליוגרפיה ועוד דרישות הנהוגות בעולם האקדמי – זה לא קצת בזבוז זמן?
"אפשר לשאול באופן כללי אם יש טעם בסדר ובארגון. אלה לא דברים קשים, לומדים אותם תוך כדי הליכה, יש כללים קבועים. האם מהותית זה משנה שיכתבו דווקא כך ולא אחרת? לא, אבל הבודקים רוצים לראות אחידות, ואני לא רואה בזה בעיה".
ד"ר פליקס נמצא כבר כמה שנים טובות מחוץ למכללה, ומשמש כיום כראש מינהל החינוך במרכז ישיבות בני עקיבא. אבל גם לתחומים שהוא עוסק בהם היום יש השלכה עקיפה על המכללות. "יש היום דיון בשאלת התקצוב של המכללות, האם הוא צריך להיות קשור רק למשרד החינוך, או שרצוי יותר שיקבל תקציב מהות"ת, הוועדה לתכנון ותקצוב. לדעתי דרך התקצוב של הות"ת נכונה וצודקת יותר, כי כשאינך תלוי בתקציב של משרד ממשלתי וכדומה – יש לך עצמאות. כשאתה בעל הבית, אתה קובע מי מקבל את הדרגות האקדמיות, אתה קובע למי מגיע להיות מרצה. אנחנו צריכים להכיר, למשל, בכך שיהודי שהשקיע את חייו בתורה ולמד עשרות שנים, בוודאי זכאי שיכירו בו כאילו הוא פרופסור".
האקדמיזציה בחינוך משפיעה, בין השאר, על המסלול שעוברים בחורי ישיבה שלומדים הוראה. גם אם שמים בצד את הפולמוס האינסופי על לימוד תנ"ך או מחשבת ישראל במסגרת האקדמיה, עצם הצורך במסגרת הזאת, מעבר ללימוד התורה הרגיל, לא תמיד ברור. הרב פרופ' יצחק קראוס, נשיא מכללת יעקב הרצוג בגוש עציון, שאחוז נכבד מתלמידיה מגיע מישיבות ההסדר, מספק הסברים.
"חבר שלי התמנה פעם לתפקיד חינוכי חשוב. הוא השתבח בכך שהוא בא היישר מאוהלה של תורה, בלי לעבור באקדמיה. יום אחד הוא מתקשר אליי ואומר: 'שמע, אתה קצת 'משכיל', אולי תוכל לעזור לי. יש לי תלמיד ששואל אותי כל הזמן באיזו תקופה היה בר כוכבא, מתי היו התנאים, מתי האמוראים...'. זו דוגמה קיצונית, היום יש גם בבית המדרש אנשים שיודעים דברים כאלה, אבל באופן כללי הלימוד האקדמי מוסיף הרבה. 'יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם'. זה מרחיב את הידע, נותן ראייה מרחבית. מי שלומד למשל מחשבת ישראל דרך האקדמיה, יכול להיחשף לתקופה של רבי יהודה הלוי, ולהבין כנגד אילו תפיסות בעולם הוא כתב את ספר הכוזרי".
אקדמיה זה לא רק ידע, זה גם הרבה עבודות וקריאת מאמרים.
"כשאתה קורא מאמר אקדמי, וכשאתה מתרגל לכתוב כתיבה אקדמית, הכתיבה שלך נעשית ברורה, מסודרת. זה נושא כאוב. יש היום אנשים שאולי יודעים לסכם שיעור כללי, אבל לא יודעים לכתוב".
האקדמיזציה לא גורמת למצב שבו מודדים מורה רק לפי תואר, ולא לפי התכונות והיכולות שלו?
"הרבה מנהלים שמחפשים מורה, רוצים לדעת מה היה הציון שלו בעבודה המעשית. בתחום הזה הפן האקדמי בא פחות לידי ביטוי. יש בתי ספר שרוצים דווקא מורים מצטיינים, אבל בדרך כלל מסתכלים על הנקודה של עמידה מול כיתה, על רוחו של המורה".
ומבחינת המכללה והתלמידים, אין תופעות של התמקדות בציונים והישגים?
"אני לא חושב שהמכללה הפכה לבית חרושת לציונים. מצוינות זאת תכונה בנפש, אני פוגש אנשים שרואים את הציונים כאתגר ולא כתיק שנופל עליהם. יש מקומות שבהם ההישגיות גורמת למאבקים, למשל במחלקות שבהן רק חלק מהסטודנטים יכולים לעלות שנה ואז יש תחרות, סמויה או לא סמויה. יש קרבות מי תופס ראשון את הספר מהספרייה לקראת המבחן, ולא חולק אותו עם אף אחד אחר. במכללת הרצוג יש הישגיות, אבל לא תחרותיות. דווקא הייתי שמח שתהיה יותר הישגיות. יש מקומות שבהם תלמידים מסתפקים במועט, ולדעתי צריך שתלמיד ירצה לא רק לקבל את התואר, אלא ישאף לכמה שיותר".
על אף מהפכת האקדמיזציה בחינוך, מקצוע ההוראה עדיין לא ממוקם בין המקצועות היוקרתיים ביותר. מחקרים מטילים ספק בעליית הרמה המקצועית של הסטודנטים במכללות להכשרת מורים, וגם שכר המורים לא עושה חשק לאנשים איכותיים להצטרף לענף. אולם ד"ר פליקס מצביע על בעיות קשות יותר שהאקדמיזציה לא בהכרח יודעת לפתור: "צריך ללמוד להיות מחנך טוב. 'דור המסכים' דורש התמודדות קשה מאוד, שלא היתה מעולם. צריך להבין את התלמידים, והתואר האקדמי לא מספיק אם אין מיומנות ואישיות. ידע זה דבר בסיסי, אבל אי אפשר להיות מחנך בלי להיות בן אדם, אישיות, אוהב ילדים".
תואר הנשק
לא רק ענף ההוראה מעוניין באנשים משכילים, גם צה"ל רוצה כמה שיותר אנשים כאלה בשורותיו. הצבא אמנם לא עבר את אותו תהליך שחל בתחום החינוך; בה"ד 1 ובתי הספר לפיקוד לא הפכו למכללות, אבל גם שם הלימודים האקדמיים הולכים ותופסים יותר מקום. צה"ל משקיע לא מעט אנרגיות ותקציבים בפיתוח מסלולי עתודה שונים, פונה לצעירים מצטיינים ומכוון אותם למגוון מסלולי לימודים, כדי שישתלבו בצבא עם ההשכלה האקדמית שרכשו, כאנשים איכותיים יותר. מסלולי העתודה מתפתחים בעיקר בתפקידים מודיעיניים, בחטיבות מחקר ופיתוח ובשלל אגפים שדורשים יכולות אינטלקטואליות; אבל גם באגף הקרבי צה"ל רוצים אנשים משכילים. על פי פקודת מטכ"ל משנות התשעים, העיקרון הרצוי הוא שלכל קצין שמועמד לתפקיד מג"ד יהיה לפחות תואר ראשון ביד. בהתאם לעיקרון הזה, קצינים רבים נשלחים ללימודים כחלק מתהליך הקידום שלהם בצה"ל. גם קורס טיס, החל מלפני כמה שנים, כולל גם שלב באוניברסיטה.
"אני לא מרגיש שהלימודים הוסיפו לי הרבה", מספר טייס בחיל האוויר, "אבל זה בגלל שהם לא היו כל כך קשורים למה שאני עושה בצבא. למדתי במסגרת תכנית שירות - אתה חותם לשש שנים קבע והצבא נותן לך שלוש שנות לימודים. אני אישית לא מצאתי באוניברסיטה מקצוע שקשור ישירות לתחום שלי, ולכן אני לא מרגיש שהלימודים עצמם הפכו אותי לטייס טוב יותר. מה שכן, הלימודים היו הזדמנות לצאת קצת לאזרחות, ולאנשי קבע זה אוויר לנשימה. אפשר לראות קצת איך נראה העולם שבחוץ, לפגוש את המשפחה שכבר שכחת שיש לך. אז נכון שיש עוד דברים באזרחות חוץ מהאוניברסיטה, אבל זה נותן לך פלטפורמה טובה. חוץ מזה, יש בהחלט הרבה אנשי קבע שלומדים דברים שקשורים לעיסוק הצבאי שלהם, וזה מקדם אותם מאוד".
אילו התופעה היתה מסתכמת בחינוך ובצבא, עדיין היה אפשר לומר שזו תופעה מצומצמת שמשפיעה על שני תחומים בלבד – מרכזיים מאוד, אבל עדיין רק שניים. אולם למעשה התופעה הולכת וכובשת עוד ועוד תחומי עיסוק. גם בלי לעבור בצורה מעמיקה על כל משלח יד במדינה, אפילו עיון קל במודעות הדרושים מצביע על המגמה הזאת. המילים "תואר אקדמי" מככבות בדרישות התפקיד בהרבה מאוד מקצועות, מעיצוב גרפי ועד חונכות לילדים בסיכון. בחלק מהמודעות הדרישה מלווה במיקוד כלשהו – "תואר ראשון במנהל עסקים", "תואר במדעי החברה" או סתם "תואר רלוונטי" – אבל פעמים רבות זה בכלל לא משנה. העיקר שהיית באיזושהי אוניברסיטה ולמדת משהו, גם אם אין שום קשר הגיוני בין מה שלמדת ובין התפקיד שאתה נדרש לבצע.
לא רק גורמים פרטיים במשק מחפשים דווקא בעלי תארים. התופעה קיימת גם במשרות ממשלתיות, והמוסדות הרשמיים של המדינה מאמצים את אותה מדיניות, שלפיה בלי תואר לא תוכל למצוא מקום עבודה. בנציבות שירות המדינה, הגוף האחראי על כוח אדם במוסדות הממשלתיים, מעודדים את המגמה הזאת. "במסגרת אקדמיזציה של שירות המדינה", נמסר מדובר הנציבות, "ובמטרה לאייש משרות על ידי בעלי ההשכלה והניסיון המתאימים ביותר, נקבעו דרישות השכלה בהתאם לתחום העיסוק. לכל תפקיד יש דרישות סף ודרישות רצויות: בדרישות סף נכללת לרוב רמת השכלה, ונכללות גם שנות ניסיון ולעתים הכשרות מקצועיות. דרישות רצויות מפרטות מאפיינים נוספים, כגון תחומי השכלה, מיומנויות וכישורים". אולי בשונה מבעל העסק הפשוט, בשירות המדינה עובדים בצורה מסודרת וברורה מאוד. כל תפקיד שדורש כוח אדם מסווג לפי רמה, ולכל רמה יש דרישות מסוימות של שנות לימוד והשכלה אקדמית. המשרות שנמצאות בדרגות הגבוהות דורשות תארים, ובדרגות הנמוכות יותר בסולם אפשר להסתפק בהשכלה תיכונית ואפילו יסודית.
במשרות שדורשות תואר, עד כמה הוא צריך להיות רלוונטי לתחום?
"תלוי בתחום העיסוק. למשרות של ניתוח כלכלי, תמחור, חישוב מאזן פיננסי וכדומה, תידרש השכלה אקדמית מתאימה; יש משרות שבהן דרישת הסף היא השכלה אקדמית כללית בתוספת הכשרה מקצועית שמתאימה לתחום, כגון ניהול מערכות מידע".
אילו משרות מצריכות השכלה אקדמית?
"הרציונל הוא שלמשרות מדרג הביניים ומעלה, תפקידים הדורשים אחריות ומיומנויות חשיבה, ניתוח, תכנון, ראייה מערכתית, הסקת מסקנות וכדומה, נדרשת השכלה אקדמית. בנוסף, לתפקידים מסוימים נדרשת הסמכה על פי חוק, והשכלה אקדמית מהווה פעמים רבות תנאי להסמכה. באופן כללי, אנו נדרשים להגדיר את דרישות העיסוק ולמיין מועמדים באופן אובייקטיבי, על פי קריטריונים אחידים; לכן השכלה אקדמית מהווה תנאי סף למשרות רבות בשירות המדינה".
המרדף אחר התעודה
"התעודה היא סימן או סמל ליכולת שלך", מסביר פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, "לכמה שתתרום, לכמה שתכניס לתעשייה או למעסיק. זה יוצר מצב שאובחן כבר בראשית שנות השבעים, של אינפלציה של תעודות בשוק העבודה: מעסיקים דורשים תארים ביותר ויותר דברים. אם בנק הפועלים למשל מחפש אנשים בעלי תואר לתפקידים שעד עכשיו לא דרשו תואר, אחר כך בנק דיסקונט רואה את זה, והוא לא יכול להישאר מאחור. כך זה מתפשט כמו אש בשדה קוצים. עירייה אחת בניו יורק החליטה שמורה לא יכול ללמד בלי תואר שני, ומיד עירייה נוספת מחליטה כך גם היא, כי אף אחת לא רוצה להישאר אחרונה בתור. יש לחץ כזה, קרדנשיאליזם, מרדף אחר התעודה".
יש בעיה במרדף הזה?
"יש ביקורת על התופעה מכל מיני כיוונים. למשל, אומרים על מערכת ההשכלה הגבוהה שהיא מקפיאה לחמש או שש שנים כוח עבודה מחוץ לשוק. הסטודנטים חייבים ללמוד, ובאותה תקופה הם לא משתכרים, ושוק העבודה מתנקה מהרבה ידיים עובדות שהיו יכולות להימצא בו. יש כל מיני ביקורות, אבל מנקודת ראותו של הפרט – סטודנט שצריך להחליט על גורלו נמצא במצב של כמעט אין ברירה, כי אם הוא יחליט לא ללמוד, אחרים יתפסו לו את המקום. לכן הוא חייב לעשות את המהלך הזה. זאת לוגיקה שמחזקת את עצמה, מגדילה את התחרות עוד ועוד".
קורה שמעסיקים מחפשים אנשים עם תואר שלא קשור לעבודה שלהם?
"אתה יכול למצוא, למשל, חברות היי-טק שלא מחפשות עובדים שלמדו מחשבים וטכנולוגיה, אלא דווקא את בוגרי החוג לפילוסופיה או לספרות. אנשים כאלה יודעים לחשוב באופן מופשט, לכן הם יוכלו לבצע כל משימה שיטילו עליהם".
וקורה שמחפשים פשוט תואר, לא משנה באיזה תחום?
"זה קורה. לפעמים אפשר לראות במודעות דרושים שמחפשים בעלי תואר במדעי החברה, וזה לא אומר הרבה, כי זה יכול להיות פסיכולוגיה ויכול להיות מדעי המדינה ועוד. הרבה פעמים ההגדרות רחבות, סוג הידע לא משנה. אנשים מחפשים מישהו שיודע לחקור, לחפש נתונים באופן עצמאי, לעשות עבודת תחקיר, לנבור בארכיונים. מיומנויות מחקר כלליות שאינן ספציפיות דווקא למשפטים או לסוציולוגיה. הערך הגדול אינו תוכן הקורס שהסטודנט עבר, אלא החשיבה שלו".
כאיש אוניברסיטה בעצמך, אתה מרגיש שכמות הסטודנטים הגבוהה יוצרת לחץ על האוניברסיטה?
"אין הרבה יותר סטודנטים. התחושה היא שהמספר קבוע, או יורד, בגלל התחרות עם המכללות. שוק ההשכלה הגבוהה גדל דווקא שם, בסקטור של המכללות. לא הייתי אומר שיש לחץ גדול, בפרט כשהמדינה מכוונת באופן מדויק כמה סטודנטים ילמדו בכל מקום. זה נראה כאילו השוק חופשי, אבל יש מנגנונים של תקצוב. אם האוניברסיטה העברית תרצה לגדול, לדוגמה, התקציב שלה ייפגע על ידי המל"ג. מאז שנות התשעים המדיניות היא לחזק את המכללות, ואכן 50 אחוז מהסטודנטים לתואר ראשון לומדים בהן". לא רק הסטודנטים מושפעים מהתופעה. האקדמיזציה נותנת את אותותיה על לא מעט גורמים בחברה הישראלית. למשל, תחומי עיסוק שונים דורשים שיכירו במסלולי ההכשרה שלהם כמסלול אקדמי, אחרת רק בודדים יסכימו להירשם אליהם. לא משתלם ללמוד מקצוע אם לא מחכה תואר ראשון בסוף הדרך, ומקצוע שאף אחד לא רוצה ללמוד אותו עלול להיתקע בלי כוח אדם, או לחילופין עם אנשים חסרי כישרון ונטולי יכולת חשיבה, כי הם היחידים שהיו מוכנים לוותר על לימודים אקדמיים. זה מה שגרם לתחומים כמו סיעוד ושיננות לצאת לקרב ציבורי סוער כדי לזכות בהכרה אקדמית, וזה מה שהביא לקרב מעניין בין אנשי הרפואה המשלימה – תחום שלא תמיד עולה בקנה אחד עם המדע הרציונלי – ובין המועצה להשכלה גבוהה, שלא הסכימה להכיר בו.
המרדף אחרי התואר מזיק גם לאוניברסיטאות עצמן, שספק אם ביכולתן לקלוט כל כך הרבה סטודנטים. "אני מרגישה לפעמים כמו בבית ספר", אומרת מרים, סטודנטית ללשון עברית. "הגעתי לאוניברסיטה עם תעודת בגרות מצוינת וציון גבוה בפסיכומטרי, ומסביבי לומדים אנשים ברמה הרבה יותר נמוכה. אין להם כישורים מיוחדים, הם באים ללמוד כי יש כלל כזה שכולם צריכים ללמוד".
ולמה זה מפריע לך?
"הבעיה היא שמי שמכתיבים את הקצב בשיעור הם לא המצטיינים בכיתה, אלא אלה שכל שתי שניות עוצרים את המרצה ושואלים שאלות. עם כל הרצון של המרצים להתקדם, אין להם ברירה אלא להתעכב על כל שאלה של אי-הבנה. כך יוצא שהרמה של הקורס נקבעת לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר. בשנה א' הרגשתי שאני פשוט מבזבזת את הזמן שלי, ובהמשך המצב השתפר – אבל עדיין לא ציפיתי שלרמה כזאת יקראו לימודים גבוהים. קצת יותר מלימודי תיכון, זה הכל".
הנוסחה כבר לא עובדת
אבל נראה שהבעיה המרכזית היא שבשנים האחרונות השיטה כבר לא כל כך עובדת. הנוסחה "תואר שווה עבודה" מתחילה להיות לא רלוונטית. כשתואר אקדמי היה נתון מעניין בקורות החיים, הוא העניק לבעליו יתרון משמעותי אצל המעסיק. אבל כשהנתון הזה מופיע אצל כל המועמדים, הוא לא מוסיף יותר מדי. כולם היום פונים ללימודים, כולם משיגים תואר אחד לפחות, כולם הולכים עם התואר לחפש עבודה – ואין בשוק מספיק מקומות עבודה לכולם. "זה הישג שרק 92 אחוזים מהאמריקאים בני גילכם ייהנו ממנו", ניסח זאת הקומיקאי האמריקני קונאן אובריין בנאום בפני מסיימי אוניברסיטה, "יש לכם יתרון גדול על פני 8 אחוזים מכוח העבודה".
הבעיה באי-יכולתו של האקדמאי להבטיח את העתיד מחמירה לאור העובדה שכבר בתקופת הלימודים מצבו הכלכלי אינו מזהיר, וכשהוא הולך לחפש עבודה יש לו כבר חור לא קטן בכיס. שעות הלימודים, שלא לדבר על המטלות והבחינות, אינן משאירות הרבה זמן לעבודה שאפשר לגמור איתה את החודש בכבוד. במיוחד אם אתה לא ניגש לתואר בגיל עשרים, אלא בשלב מתקדם בחיים שכולל גם משפחה וילדים. בשורה התחתונה, יש אחוז לא קטן של מובטלים בקרב הסטודנטים, והמצב בארץ עוד סביר יחסית לשאר העולם. יש אומרים שאחד הסימנים למשבר הכלכלי אצל הסטודנטים הוא המחאה החברתית האחרונה, שהונהגה בעיקר בידי צעירים משכילים, לאו דווקא מפני שהם יותר אידיאליסטים או שיש להם יותר פנאי – אלא מפני שהם באמת נמצאים במצוקה כלכלית. הם משקיעים שנים בלימודים, ובכל זאת עומדים בתור ללשכת התעסוקה. על פי נתוני שירות התעסוקה, יש היום בסך הכל - כולל בוגרי אוניברסיטאות בשלבים מתקדמים יותר בחייהם – כ-17,000 אקדמאים מובטלים. אחוז קטן מכלל מחוסרי העבודה, אך אי אפשר להתעלם ממנו. ההנחה הרווחת שאם יש לך תואר אקדמי עתידך מובטח, כבר לא עומדת במבחן המציאות.
לדברי ד"ר דוד סיון, כלכלן ועוסק בייעוץ כלכלי, הבעיה נובעת מכך שיצרנו אשליה שהתואר מסדר את החיים - מחשבה שמלכתחילה לא היתה נכונה. "תואר הוא אחד התנאים הראשונים שנדרשים כדי להתקבל לעבודה, אבל הוא איננו התנאי היחיד. כשעשרים אנשים נבחנים לתפקיד, צריך מדדים ראשוניים כדי לנפות חלק מהם, אז משתמשים בתואר כמדד ראשוני. פעם היו שואלים אם גמרת תיכון, והיום יש הרבה מסיימי תיכון, אז ממשיכים שלב אחד קדימה. התואר מעיד על רצינות, על יכולת ללמוד ברמה מסוימת, וזה אומר למעסיק שיש כאן בן אדם ששווה לבדוק. בכל אופן, זה רף שהרבה אנשים עוברים אותו, ואחר כך מגיע השלב שבו מסתכלים הלאה ובודקים מה באמת היכולות שלך".
מה עוד צריך לבדוק שהתואר אינו מספק?
"אדם יכול לעשות תואר, אבל הוא לא יתאים לשוק העבודה. לא יהיו לו כישורים מתאימים למפעל שלי, או למשרד יחסי הציבור שלי. הטובים יסתדרו בשוק, הבעיה היא של הפחות טובים – גם אם הם יוציאו תואר, הם יישארו פחות טובים".
יש דרך להשיג בכל זאת את הכישורים הדרושים?
"החכמה היא לרכוש את המיומנויות הדרושות לעבודה. קודם כל, אדם צריך ללמוד תואר שקשור לעבודה שהוא רוצה להשיג. לא בשביל התואר עצמו, אלא בשביל המיומנות שהוא רוכש במהלך הלימודים. מי שלומד מחשבים רוכש מיומנויות שמתאימות למשרה של מתכנת, לעומת מי שעושה תואר ראשון בעיתונות, שלא ישיג מיומנויות כאלו".
גם אלה שלומדים משפטים רוכשים מיומנויות שמתאימות לעורכי דין, וזה לא מונע מהם להיכנס למעגל האבטלה.
"זה אכן לא מספיק, כי יש ביקוש גבוה במקצוע הזה. מה שיכול לעזור הוא ללמוד תואר שייתן לך מיומנות במקצוע שבו חסרים אנשים. הבעיה היא שכשאדם בוחר מה ללמוד, הוא לא יכול לחזות ארבע שנים קדימה איפה יצטרכו אותו".
אז מה אפשר לעשות?
"אין תואר קסם, צריך לרכוש כישורים. במשק האמריקאי היתה בעשור האחרון בעיה של מחסור במקומות עבודה. אז מה אנשים עשו? ניסו להיות מקוריים יותר, יצירתיים יותר".
יכול להיות שעדיף לחפש מסלולים מחוץ לאקדמיה בשביל ההכשרה?
"בוודאי. יש מקומות כאלה. במגזר החרדי, למשל, ראיתי הרבה מקרים של אנשים שלמדו בסמינרים, ואחר כך הסתדרו לא רע בשוק העבודה. אומרים לי שהתלמוד מפתח את החשיבה, ואני לא מספיק מכיר ויודע איך זה עובד. אבל עובדה שמספיקה להם תקופה קצרה של הכשרה בשביל להצליח, אם כי לפעמים הם מקבלים שכר נמוך יותר. אמנם הם לא למדו את מקצועות הליב"ה, שנחוצים למקצועות שהם פונים אליהם, אבל הם רוכשים זאת בהכשרה קצרה של כמה חודשים. מי שעובר הכשרה כזאת, יכול להימצא לפני מועמדים אחרים בתור למקום העבודה".
פרופ' יאיר מוסיף שהקושי במציאת עבודה נובע לא רק מעודף בעלי התארים, אלא גם מתופעה נלווית – אנשים רודפים אחרי תארים מסוימים מאוד. "אנשים נעשים יותר ויותר פרגמטיים בקשר להחלטה מה ללמוד. משפטים, כלכלה ומנהל עסקים באים על חשבון תארים שהיו פופולריים בעבר, כמו פילוסופיה וספרות. המקצועות האלה מתרוקנים מסטודנטים, כי יש לחץ למצוא משהו פרקטי, אחרת איך תסתדר בשוק העבודה. מי שהולך ללמוד ספרות או מוזיקולוגיה, שואלים אותו מה הוא יעשה עם זה. פעם מדעי הרוח נתנו לאנשים אפשרות לממש את עצמם בתחומים ההומניסטיים, אבל היום סטודנטים לא מוכנים להקריב למען האהבה שלהם את ההישרדות בשוק העבודה. הנימוק "אני פשוט אוהב את זה" כבר לא לגיטימי היום. המשמעות היא שיש תחרות צפופה יותר על מספר מצומצם של תחומי לימוד". ביניים: חמש שנים של בזבוז זמן
הסטודנטים עצמם לא מרבים להשמיע ביקורת על המערכת, ובכלל קשה לשמוע מהם בעיצומה של תקופת המבחנים. אבל גם הם לפעמים מרימים את העיניים מהספרים ומהסיכומים, ומהרהרים על האופן שבו הלימודים מתנהלים.
"זה משתנה לפי המקצוע ולפי האוניברסיטה", אומרת יסכה, סטודנטית למדעי המדינה. "יש תחומי לימוד שממוקדים למקצוע מסוים, כמו פסיכולוגיה או רפואה, ושם הלחץ גדול ומתעסקים רק בציון. מדעי המדינה פותחים לך אלף ואחת דלתות, אין מקצוע ספציפי אחד שמנסים להיכנס אליו, ולכן יש פחות לחץ ותחרותיות. חוץ מזה, לפחות אצלנו בבר אילן, רוב האנשים שמגיעים למקצוע הזה באמת מתעניינים בו, כך שלא אכפת להם אם המרצה יסטה מהנושא וידבר שעה על נושא שלא בחומר למבחן. באים בשביל הידע ולא רק בשביל להוציא ציון גבוה".
"אנשים רוצים לצאת כבר לשוק העבודה", אומר אבי, סטודנט להנדסת תוכנה. "הלימודים שלי לוקחים ארבע שנים, וזה נשמע כמו אינסוף, יותר משירות צבאי. אבל ככה זה, אנחנו לא חיים בשוק העבודה של לפני 200 שנה, שבו היה צריך ללמוד רק לטחון קמח או לחלוב פרה. התעשייה של היום מתרכזת בטכנולוגיה ולשם כך יש צורך בהרבה רקע ומקצוענות גדולה. עובדה שאין מי שלומד ומרגיש כאילו הלימודים הם קייטנה - באמת לומדים חומרים חשובים וכבדי משקל, שממילא יוצרים את המקצועיות הנדרשת לעבודה.
"מצד שני, יכול להיות שזה נכון רק במקצועות הריאליים. אשתי, למשל, לומדת פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ועוברת כל מיני קורסים עם שמות כלליים שלא באמת נוגעים לטוהר התואר והמקצוע. שם באמת יש תחושה שמנסים קצת 'למרוח', כדי ליצור מספר שעות שבועיות שיצדיק שלוש שנות לימודים. במקצועות ההומניים בדרך כלל אין מה לעשות עם תואר ראשון, כך שצריך להשקיע בסך הכל חמש שנים (כדי להשיג גם תואר שני, ח"א), וכל זה כדי לקבל בסוף משכורת לא גבוהה ואפילו מעליבה. ייעוץ חינוכי, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, כל המקצועות הללו ועוד רבים כמותם דורשים שנות לימודים רבות, רוויות בקורסי בחירה כלליים, ובסופו של דבר התמורה אינה מכבדת את ההשקעה".
"התחושה היא שהיה אפשר להגיע לאותה תוצאה בהרבה פחות זמן", אומרת מרים, "יש למשל קורסים עם חובת נוכחות שאת החומר שלהם היה אפשר ללמוד בקלות בבית, ויותר מהר. אבל באוניברסיטה לא חושבים על הזמן של הסטודנטים, מבחינתם אין להם חיים חוץ מהלימודים. לי אישית יש שני ילדים בבית, אבל גם לרווקים אין את כל הזמן שבעולם. אולי בחור בן 21 יכול להרשות לעצמו את זה, אבל בוגר ישיבת הסדר שמתחיל ללמוד כבר נמצא בשלב מתקדם בחיים. חבל שהוא יבזבז שלוש שנים שלמות רק על לימודים, כשזה לא באמת נצרך".
הקולות שתוהים על הצורך בתארים נמצאים עדיין בשוליים. את הטון נותנים עדיין אלה שמחפשים עובדים שעברו במסדרונות האקדמיה, וכנראה יש להם סיבה טובה להמשיך במדיניות הזאת. אבל אולי כדאי להמשיך לעקוב אחרי התופעה, לשים לב לאילו כיוונים היא מתפתחת, והאם היא עושה סימנים של יציאה משליטה. מה תהיינה המסקנות של המעקב הזה? זה כבר נושא לדוקטורט.