פרדוקס. במשך שנות דור היתה ברלין מחולקת וירושלים מאוחדת. היום מאיימת ברלין (יחד עם פריז ולונדון) בסנקציות על ישראל, אם לא תחלק את ירושלים.
ועוד פרדוקס. בכל המזרח התיכון, מפת העמים והמדינות שעוצבה על ידי המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה הולכת ומתרסקת. הכל חשבו שיש עם עיראקי, עם סורי ועם לובי, ואפילו עם לבנוני. היום, מדינת עיראק היא קליפה נבובה שאינה יכולה להסתיר את המציאות הממשית: כורדים, שיעים, סונים. בסוריה גם עלאווים, נוצרים, דרוזים, ובלוב מתרוצצים שבטים. הקבוצות האלה, ספק אם הן עמים. עתידן המדיני במשפחת העמים ובמפת המדינות לוט בערפל.
כמעט מאה שנים התחזו כל אלה לעמים ולמדינות לאום בנוסח האירופי, ורק לגבי קבוצה אחת, זו שישבה בארץ ישראל – מיעוטה מדורי דורות ורובה זה מקרוב באו - לא היה ספק שאינה עם נפרד הזכאי למדינה נפרדת. הצהרת בלפור הכירה ב"פלסטיין" רק ישות לאומית אחת, "העם היהודי", שלו הבטיחה "בית לאומי". ערביי הארץ כונו "עדה לא יהודית", שהובטחו לה בהתאם "זכויות אזרחיות ודתיות" בלבד. ההצהרה הזאת הועתקה לתוך נוסח כתב המנדט, שמכוחו מסר חבר הלאומים את הארץ להנהלת בריטניה.
לא היתה בכך כוונה לקפח את הערבים המקומיים שלא שמעו כלל על "פלסטיין", הואיל ובכל רחבי האימפריה העות'מאנית שום חבל ארץ לא נשא את השם הזה. בשנת 1919, כאשר פייסל, ראש המשפחה ההאשמית, מלך עדיין בדמשק, התכנס בירושלים 'קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות' בהשתתפות נציגים מכל הארץ. הנה אחת מהחלטותיו: "אנו רואים בפלסטיין חלק מסוריה הערבית, שממנה מעולם לא היתה מנותקת. אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים".
עוד ב-1946, בעדות בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, טען הפרופסור פיליפ חתי, היסטוריון ערבי ידוע: "אדוני, אין דבר כזה היסטוריה פלשתינית, בהחלט לא". בן גוריון בעדותו בפני הוועדה השיב לו, ודבריו כמו חצובים בסלע: "אני מסכים אתו בהחלט; אין דבר כזה, 'פלסטיין', בהיסטוריה... יש ארץ ושמה יהודה... ארץ ישראל, הארץ של ישראל... אך הארץ הקטנה הזאת השאירה רישום עמוק בהיסטוריה העולמית ובהיסטוריה שלנו. הארץ הזאת עשתה אותנו לעם; עמנו עשה את הארץ הזאת. שום עם אחר בעולם לא עשה את הארץ הזאת".
דבריו של חתי הדהדו גם בוועידת רבת עמון בנובמבר,1987. אסד: "פלשתין היא שלי, חלק מסוריה. מדינה עצמאית בשם פלשתין לא התקיימה מעולם". חוסיין: "הופעת האישיות הלאומית הפלשתינית באה כמענה לתביעת ישראל כי פלשתין היא יהודית. אולם לאמתו של דבר אין להרשות סטייה מן המסגרת הלאומית הערבית" (מעריב, 30.11.1987).
איך הגלגל מסתובב! מדינותיהם ועמיהם של שני השליטים האלה נתונים היום בתהליך או בסכנה של פירוק, ודווקא הישות היותר מלאכותית מכל המבנים המלאכותיים שהקימו המעצמות הקולוניאליות על חורבות הקיסרות העותומאנית, הפיקציה הפלשתינית - לה יש עדנה!
זכות היוצרים להפחת רוח חיים בגולם הפלשתיני רשומה על שם היהודים. ממשלת השמאל שלהם המציאה את אוסלו, וממשלה ימנית - את מפת הדרכים. ואת דבריו של בן גוריון סתר לא אחר מאשר תלמיד של ז'בוטינסקי, בנימין נתניהו, בנאום בר-אילן הידוע לשמצה. ובעקבות ישראל, גם אמריקה ואירופה שבויות היום בחלום הפלשתיני.
רק החתן בעצמו מסרב להיכנס תחת החופה. צאו וראו: כמחצית מערביי 67' יושבים ברצועת עזה תחת שלטון החמאס, השואף להקים כליפות אסלאמית ולא מדינת לאום נוסח אירופה. יתר על כן, ביחד עם ערביי הפזורה וערביי ישראל הם רואים בהקמת מדינה פלשתינית מתוך הסכם עם ישראל מעשה של בגידה ביקר ובמקודש להם באמת: החזרת מיליוני הפליטים וצאצאיהם לתוך מדינת ישראל. לא לשכם או לחברון, שזרות להם לא פחות ממקומות מגוריהם הנוכחיים. את העסקה שישראל מציעה להם: שטחי '67 תמורת שטחי 48' הם דוחים מכל וכל, מפני שמשמעותה ויתור על שיבת הפליטים. גם רוב ערביי ירושלים משיב בסקרים שהוא מעדיף את ירושלים הישראלית על פני כל אופציה פלשתינית. נותר רק המיעוט הנשלט על ידי הפת"ח ברמאללה, אך את דעתו של זה אין לדעת, כי המשטר חושש מבחירות פן ינצח שוב החמאס.
ובכל זאת, אובמה בשער ונתניהו נדרש למחווה שתפגין את נאמנותו לרוח הרפאים הפלשתינית, ומה יותר זמין מהקפאה נוספת של ההתנחלויות? ובינתיים, מועצת יש"ע רדומה והבית היהודי עסוק בדברים אחרים. פלשתין לא בראש שלו. מי יעמוד בשער?