התחלה: תשרי תש"י, טרנסילבניה, רומניה. ההורים התארסו עוד לפני המלחמה, והשואה הפרידה ביניהם. "באו להעיד לפני אמי שאבי מת, והרבנים התירו לה להינשא, אבל היא לא הסכימה". יום אחד התקבלה הודעה שהאב יגיע לתחנת הרכבת. האם הנרגשת בדקה היטב שהוא שלם, "כי היתה בטוחה שחסרה לו יד או רגל". הזוג נישא ונולדו לו שניים. בת ובן - צבי.
המלחמה באנטישמיות: שנות הילדות התאפיינו במאבקים בין הילדים הגויים ליהודים. פעמיים נפגע צבי הקטן. בראשונה הוא נכלא במחסן והושאר שם לבד, בשנייה נזרקה עליו אבן ששברה את שיניו. אבל גם היהודים ידעו להשיב מלחמה. "אבא נלקח פעם אחת לחקירה בגללי - שברתי למישהו את העצמות".
ארצה עלינו: האם מוגדרת כ"ציונית הגדולה" והיא, שברומניה ניהלה קורס להכשרת עלייה, דחפה לישראל. השלטון הקומוניסטי סירב, ואפילו התנכל. "מרגע שההורים נרשמו לעלייה, המשכורת של אבי ירדה לעשירית ממה שהיתה והמצב היה קשה". לבסוף התקבל האישור המיוחל, והמשפחה התיישבה בתל אביב "בדירה בדמי מפתח".
לימודים: הצעדים הראשונים היו בבית ספר כללי, בו למדו בשפה הגרמנית, "הכי קרוב ליידיש". אחר הצהריים היה גם ביקור בחיידר. בישראל הנחיתה היתה לכיתה ד' בביל"ו, משם נותרו "זיכרונות קשים" של עלבונות בשל המבטא. אלה הסתיימו רק כשהוא סובב את האוזן של אחד העולבים, "כמו רדיו". התיכון היה עירוני ח', דתי-מקצועי חמש שנתי. אבל "לא סיימתי את כל המסלול. נכנסתי לבית הספר שנה אחרי כולם, כי כך נהגו בחו"ל וכל חבריי היו בצבא".
תנועת נוער: היתה חברות בבני עקיבא, אך היא הסתיימה ביום שבו הוא נאבק עם הקומונר, בגלל שכולם נהגו ללעוג לאחד החניכים. "הוא עמד ליד המדרגות, אני דחפתי אותו והוא התגלגל". המשך הקריירה היה בצופים הדתיים, אבל עיקר הפעילות בשנים האלה היה במועצות תלמידים מגוונות, החל מזו של בית הספר וכלה בעירונית.
צבא: טעות גמורה היתה להציב אותו כסמל דת - הן מצדו, והן מצד המערכת. הוא נשלח להדריך בגדנ"ע ולבסוף הגיע לתותחנים. את מלחמת יום הכיפורים עשה במילואים. "הייתי בצוות סיור שהולך קדימה. לא היו תותחים, עמדנו וחיכינו כמו טמבלים. מאוחר יותר התחלנו להפגיז והיינו בטראומה: אנחנו מפגיזים את רמת הגולן". שבועיים לפני סוף השירות נישא לרחל.
רחל: ההיכרות היתה עוד בקורס מדריכי הנוער של הגדנ"ע. "היינו ידידים ולקראת השחרור שלה אמרנו שניפרד לחצי שנה לניסיון, לראות אם זה אמיתי". כעבור כשבועיים היה מצעד בירושלים וחבר דחק בו לצלצל אליה. הצעת הנישואין לא איחרה לבוא, ומאז הכל היסטוריה.
היסטוריה: עורך הקידושין היה הרב חיים לוין, רבה של פרדס חנה, כי רחל היתה משם. "נישאנו בחצר על חלקה קטנה שקנינו כדי לבנות עליה בית". התאורה היתה מעשי ידי החתן והאוכל מעשי ידי החמות.
הברכה: ארבעה ילדים, "הורדנו את הממוצע בגני טל", ו-12 נכדים. הגדולה מתגוררת בשקף, השנייה בבאר גנים, השלישית ברמת הגולן והרביעי עומד לבנות בגני טל. רחל ניהלה בגוש קטיף את המשק והיום עסוקה בפעילות ספורט שרק הפירוט שלה מעייף: החל מרכיבת שטח של עשרות קילומטרים ביום חמש פעמים בשבוע, דרך מכון כושר וכלה בשחייה.
פרדס חנה: אחרי הנישואים התגורר הזוג במושב, "כי כל חיי זה מה שרציתי". אבל מהר מאוד הובן שטרם נמצאה קהילה דתית גדולה ומחבקת. "צחקו על בתי הגדולה שהיא האשכנזייה היחידה בגן".
לך לעזה: החיפושים אחרי יישוב אלטרנטיבי נעשו עם קבוצת חברים. אחד מהם סיפר שקרא בעיתון 'הארץ' על הקמת יישובים חדשים סמוך לעזה. "אמרתי לו מה השטות הזאת? למה לעזה? גנבתי משהו?"
משהו: באמתלה של טיול לדרום, החבר סחב את הזוג הצעיר לנצר חזני ההולכת ונבנית, "ואז ראינו את הדיונות, הדקלים והים. עמדנו על הגבעה מחובקים ואמרנו יחד שכאן יהיה ביתנו. זו דוגמה קלאסית של מתוך שלא לשמה - בא לשמה".
לשמה: הוגי הרעיון התפזרו בגלל שהתנועה המיישבת אמרה להם להמתין, "אז נכנסנו לעניינים". יום אחד הם הוזמנו לכינוס חירום בתל אביב, שם נאמר שיש לאייש בדחיפות את כפר דרום כמחנה זמני. "ואם תהיה קבוצה של למעלה ממניין יתכננו את היישוב שלנו. כששאלו מי לה' אלי, אשתי ואני קמנו ולא היה איש מסביב. שכנענו ופעלנו ובציפורניים הגענו לעשר משפחות".
מהסוכנות לחקלאות: לפני ההגעה לדיונות הוא עבד כסוכן ביטוח, אחר כך עסק בניהול היישוב ובניהול משק. "למדנו בדרך הקשה מה זה להיות חקלאי".
מ.א. גוש קטיף: "הלכתי עם חבר לד"ר בורג, שהיה אז שר הפנים וביקשנו להקים רשות מקומית. הוא אמר לנו לחפש ראש מועצה". ההמלצה נפלה על ראובן רוזנבלט מכפר מימון, אך הוא סירב והשתכנע אחרי הרבה מאמץ. "כשהוא ראה שאני כל כך פעיל הוא ביקש שאהיה מזכיר וגזבר. אמרתי: 'לא הגעתי לכאן בשביל זה, אלא בשביל חקלאות'. הוא אמר: 'גם אני'".
אדוני היושב ראש: חוץ מהקמת החברה לפיתוח אזורי, "שהבנתי שדרכה אוכל להביא לאזור פרויקטים ותעסוקה", הוא הפך, אחרי עשור, לראש המועצה. "רוזנבלט רצה לעזוב ולא הסכמנו. הוא ראה שזה לא הולך בטוב, אז הוא נתן תאריך. ניסיתי לגייס אנשים מבחוץ וזה לא הצליח". לבסוף הוא ניאות לכהן בתפקיד, עד הסכמי אוסלו.
הסכמי אוסלו: "ראיתי שהכל נחתך בכנסת". אחרי סבב התייעצויות שבו כולם, למעט הרב טאו שקבע שאין לו די יצר הרע כדי להיות פוליטיקאי, אמרו לו ללכת, הוא השתלב במפד"ל.
המפד"ל: הכניסה לבית הנבחרים היתה בשנת 96'. "מי שהיה הכי קרוב אליי ועבדתי איתו בצמוד היה מו"ר חנן פורת. הוא רצה שנעזוב את המפלגה בתום הקדנציה". סקר אהדה הראה שפורת הוא האהוב ביותר במפלגה, ובכל זאת מוקם במקום ה-12. הנדל, למרות שדורג חמישי ברשימה, עזב יחד עם פורת ל'תקומה' שאך נוסדה.
תקומה: "כדי שלא נהיה שברי מפלגות גייסתי במאמצים גדולים את חרות ומולדת והיינו איחוד לאומי". פורת נכנס לכנסת, הנדל לא. "הייתי מאושר". פורת הודיע שבעוד חודשיים-שלושה הוא עוזב את הכנסת והנדל ייכנס במקומו. בוויכוח בין השניים כל אחד חלק סופרלטיבים לחברו, אבל פורת פרש והנדל נכנס.
אריאל שרון: "הוא היה אצלי בבית המון פעמים ומה שביקשתי קיבלתי". אבל אחרי שהחלו השמועות על תכנית ההתנתקות, "הוא לא הסכים להיפגש איתי בשום אופן, גם לא שאסע איתו בטרמפ לירושלים. הבנתי שהוא לא יכול להסתכל לי בעיניים".
עומק הגירוש כעומק החקירה: הנדל תבע את המשפט הזה ויוסי שריד שיפץ: "הוא אמר, תעשה את זה יותר לירי", מכאן החליפה העקירה את הגירוש ויצא חרוז, אבל גם המון עצב.
עצב: הניסיון מהמאבק נגד הנסיגה בסיני הוביל לתפיסה ש"אם כל התושבים יישארו בבתים עד הרגע האחרון, שום כוח בעולם לא יוציא אותם. עברתי מיישוב ליישוב וחיזקתי אנשים. אבל אז התחילו ההפחדות, ולמרות זאת הרוב נשארו".
געגוגים: "למקום, לנוף, להווי ולחבר'ה שהשתנו מאז. אנשים הרגישו בשליחות וזה נתן להם כוח לחוות צרות וסכנות". הרב קמינצקי אמר שלגוש קטיף עוד יחזרו, אבל אלה יהיו הנכדים. הדור שגורש יפיץ בעם את בשורת הגוש, "היה שם אפס אחוז אבטלה, למשל".
גני טל: "היישוב שלנו הוא אחד היחידים שהמשיך כמעט כולו יחד. אבל האנשים לא אותו הדבר". משפחת הנדל עוד לא סיימה לבנות את ביתה.
ישראל ביתנו: היתה אכזבה לפני ארבע שנים, "שלא הצלחנו להביא לאיחוד של האיחוד הלאומי והמפד"ל. אני הקמתי את מועצת החכמים והאשמה היתה רק על המפלגה שלי". היתה פנייה לליברמן והצעה לסייע ללא בקשת תמורה. "ביום אני חבר המזכירות המדינית של התנועה".
הרשות למלחמה בסמים: ליברמן הציע לו לעמוד בראש הרשות הזאת שהיא יקרה ללבו. "הכי הייתי מבסוט שזה בהתנדבות".
ובאלכוהול: "לפני שנתיים העברנו החלטת ממשלה שהרשות תעסוק גם במלחמה באלכוהול". ויש גם הפרכת מיתוס: "גם אני חשבתי שהעלייה מחבר העמים הביאה את האלכוהול לארץ, אבל מחקרים מראים שהמכה העולמית החלה בכל העולם בו זמנית".
כל העולם: הרשות הוקמה לפני שני עשורים כשהאו"ם הכריז מלחמה על מכת הסמים בעולם. "כל מדינה שחתמה היתה מחויבת להקמת רשות ונקיטת כמה צעדים בנושא". המאבק הוא רב ממדי וכולל משטרה, צבא, חינוך ורווחה והרשות מאגדת את הכל.
לא שותים: מאז תחילת הטיפול של הרשות בשתייה נרשמה ירידה שהיא "משמחת ונותנת הרבה רוח גבית". המטרה היא להקטין את מספר השותים "המהווים את הבסיס לפירמידה" כך שלשפיץ, כלומר להתמכרות ושכרות, יגיעו כמה שפחות. "הטיפול היום הוא מגיל תשע".
ונהפוך הוא: פורים הוא תירוץ טוב לשתייה גם לחילונים. "הפעם החלטנו להפוך את החג ולמקד קמפיין לדתיים דווקא נגד שתייה". זו פעם ראשונה שיש מסע פרסום ממוקד למגזר הזה, "אבל שלא נתבלבל לרגע, מצבנו ממש לא יותר טוב מזה של הציבור הכללי". הציפייה היא שישתו פחות ובתבונה, ושההורים, שהם נקודת מפתח, יהיו מודעים.
ההורים: "הם סלחניים, רוצים לרצות את הילדים ולהיות חברים שלהם והם מממנים את השתייה". יש דיבור בשבח סיירות הורים ליליות שמתקיימות היום בכ-100 יישובים. "זה לא רק מסייע לאתרי הסיור עצמם, אלא מעלה את המודעות בקרב הורים".
אם זה לא היה המסלול: "יש לי משק, וגם היום פרנסתי היא מהמשק שחתני מנהל. אבל אני לא זוכר באיזו תקופה לא הייתי משרת ציבור. קשה לי לחשוב על משהו אחר, זה זורם בדם".
ובמגרש הביתי
בוקר טוב: תפילה בבית, חיתוך סלט והכנת ארוחת בוקר זוגית. "זה הרגע הכמעט יחיד שלנו יחד, עד 12 בלילה, שאז אנחנו בודקים יחד אם משהו ממה שהקלטנו במהלך היום מהטלוויזיה שווה צפייה".
דיסק ברכב: אברהם פריד. ההיכרות איתו נוצרה על רקע חגיגות הזמר שהיו בגוש קטיף. ויש גם את ברברה סטרייסנד בדיסק שבו היא שרה 'אבינו מלכנו'. "מת על השירים שלה, ועל זה בפרט".
שבת: "שמחה גדולה", כי פעמים רבות הילדים והנכדים מגיעים. ויש גם שבתות שלא. "כיף לנו גם כך. יש אז זמן לדבר בנחת ולהעביר חוויות מהימים ההם".
עיתים לתורה: כבר 20 שנה מדי יום שישי יש שיעור קבוע בביתו של הרב יגאל קמינצקי שמתגורר היום בניצן, חצי שעה נסיעה מיד בנימין. "השותף הקבוע הוא אבנר שמעוני שמצבו הפיזי אינו טוב, וזה נותן לי מחויבות יתר. אני לוקח אותו ובא, ולפעמים מצטרפים עוד שניים-שלושה חברים".
אוכל: התקופה היא של אכילה בריאה ומסודרת. סוף לקרמשניט האהוב של פעם. היום ההעדפה היא מרק הבצל של רחל וגם כרוב או פלפל ממולא שלה. "אין דומה ליצירה של אשתי".
אחזקת הבית: יש נטילת חלק משמעותי: "תולה כביסה, מכניס ומוציא מדיח, מכין את הפיצה לליל שבת" וגם בלעדיות על הגיהוץ בבית. "אין לי שום בעיות בעניין ולאשתי אין תלונות".
מפחיד: "האופטימיות אצלי היא מחלה ממארת. אם הייתי יכול להדביק כל אחד בארץ במחלה הזאת, היינו מתקדמים מאוד". אבל יש רוגז, והוא מתעורר כשיש מפגש עם "הוצאת שם רע, דברים הקשורים לעם ולארץ והתקשורת".
דמות מופת: בפוליטיקה נבחרו שני אנשים: אורי אריאל ואיווט ליברמן. "שניהם אנשי מעשה מהמעלה הראשונה. לא מברברים את עצמם לדעת. אתה מסיים איתם פגישה אחרי 30 שניות, אם זה נושא ארוך, ויש הבנה גמורה מה צריך לעשות".
פנאי: טיולים עם הילדים והנכדים וגם לבד. יש מנוי להצגות במרכז התרבות באשקלון וגם קריאה - "מעט".
כשתהיה גדול: "כנראה תמיד אהיה קרוב בצורה זו או אחרת לעשייה הציבורית. זה אצלי בנשמה. יש דברים שהייתי מוכן לעשות, אבל אני לא אגיע אליהם, אז אני לא חולם אותם".