שבוע הספר העברי, שהתקיים השנה במהדורת כיס מאובטחת, שוב פתח אצלי פצעים ישנים. הוא תמיד מדכדך אותי אף יותר משבוע הגאווה או משבוע האכיפה של אגף המכס והמע"מ.
כשכל עם ישראל מצטופף בינות לדוכנים עמוסי ספרים, ומתבשם מניחוח כותרים חדשים במחירי מבצע, אני עומד בצד קפוץ אגרופים וחשוק שיניים. נוכח הביקוש הרב של אנשי שלומנו לאלבומי בישול חילוניים או למדריך ישראל לקברות צדיקים איני יכול שלא להיזכר במר גורלו של ספרי דל המכר, “מגוש דן לגוש אמונים“. אלפי עותקיו מאופסנים בבוידעמי זה עידן ועידנים, ואין קונה וגואל.
עד לפני שנים אחדות הייתי מנער מהם את האבק לקראת שבוע הספר, שוכר לי דוכן זעיר ליד דוכני הענק של המו“לים הגדולים, ומנסה לשווקם לכל חובש כיפה או בעל חזות ימנית, קהל הבית הטבעי של הספר. דא עקא, רובם ככולם טענו שכבר קראו אותו והמשיכו לדוכן הבא. אילו רבי לוי יצחק מברדיצ‘ב היה חי בימינו, הוא היה נושא כפיו השמימה ואומר: “ריבונו של עולם, עמך ישראל צדיקים בני צדיקים, ולעולם לא יוציאו מפיהם דבר שקר חלילה. הם באמת קראו את הספר, אבל לא קנו אותו. בשביל זה יש חברים“.
ואילו הגששים היו אומרים: “קראתי את הספר, אך טרם הספיקותי לקנותו“.
ככל הזכור לי היום, שורשי האסון התרבותי נעוצים בפגישה אקראית רחוקה ליד קופת המכולת ביני לבין הרב נחמיה, המנהיג הרוחני הנערץ של קהילתנו יראת השמיים. כמנהגו בקודש הוא מיד הצהיר שכל בני ביתו אוהבים מאוד לקרוא את מדורי הוותיק בעלון היישוב, אשר משרטט בקביעות את הוויית חיינו הקהילתיים נוכח פני האויב. כמנהגי בקודש גמלתי לו בתשבחות על מאמרו האחרון ב‘בשבע‘.
הרב, אם בגלל צניעותו הרבה ואם מפני שחש ברוח קודשו כי לא קראתי כלל את מאמרו הנ“ל, התעלם ממחמאותיי. הוא המשיך להלל ולקלס את מדורי, ולבסוף קינח את דברי התפעלותו בהבעת צער על שבני יישובים אחרים אינם זוכים ליהנות גם הם ממטעמי כתיבתי.
עודני מסמיק בין שתי אוזניי והנה הן שומעות את הקופאית אומרת לרב: “אולי כדאי שהוא יכתוב ספר“.
עיני רבנו אורו. רעיון מצוין, אמר, רעיון מצוין.
“ספר?“ הצטנעתי, “מה אני, אתגר קרת?“
“זה באמת אתגר גדול“, פסק הרב, “צריך לאסוף את כל הקטעים שפרסמת, לערוך קצת, להוסיף כמה ציורים, ולעשות מזה ספר מכובד. בעזרת השם הוא יהיה רב מכר רבתי“.
“אין ספק“, הכריזה הקופאית וחייבה את חשבוני ב-50 שקל, על חשבון התמלוגים.
אחרי שנה בערך, שנת עמל, כתיבה והגהה, שנה שבה בקושי נתתי תנומה לעפעפיי, הקופאית הייתה אורחת הכבוד בטקס ההשקה החגיגי של יצירת המופת. מיטב אישי הרוח של הקהילה, וכן כמה יודעי ספר מיישובים שכנים, התקבצו באולם ההמתנה של המרפאה, המשמש לעתים גם לצרכים רוחניים. ניחוחות דפוס וקרקרים עם דג מלוח התערבבו בניחוח פלסטרים ואקמול נוזלי. דברי שבח והוקרה נשפכו שם כמו שמפניה.
מקצת הדוברים מתחו קווי דמיון בין המחבר לבין אושיית הסיפורת העברית ש"י עגנון. רעייתו של גוזלן, העומדת זה שנים בראש המגמה לספרות כשרה באולפנה האזורית, העריכה שהכותר החדש יהפוך לאביזר חובה על מדף הספרים הציוני-דתי, בין 'אורות התשובה' להארי פוטר. בעלה הכלכלן חישב ומצא שאם כל משפחת מתנחלים תרכוש עותק או שניים, אוכל סוף סוף לשדרג את מכוניתי הישנה, שאותה רכשתי כשעגנון עדיין שקד על הטיוטה הראשונה של ‘תמול שלשום‘.
לנוכח התשקיף העסקי המעודד הזה החלטתי לא להיות קטנוני ולהעניק ספר חינם לכל אחד מבאי הטקס. איש מהם לא התפעל יותר מדי מהמחווה, אולי מפני שממילא לא עלה בדעתם להצטייד על חשבונם בעותק פרטי. קשרי ידידותם עם המחבר נטעו בהם תחושת זכאות אוטומטית לפרי עטו, פלוס הקדשה אישית, כמובן. בתיה, הספרנית, אפילו תבעה שלושה עותקים לטובת ציבור השואלים המקומי. היחיד שהתעקש לשלם היה רבנו הצדיק, וכך הסתיים לו פדיון המכירות מיום ההוצאה לאור ב-43 שקל גרידא, אך בתקוות עתק.
כבר למחרת התחוור לי שמדובר בתקוות שווא. שלחתי את צאצאיי הבוגרים למבצע שיווק ישיר מדלת לדלת, כשכל אחד מצויד לא רק בערימת ספרים גדולה אלא גם בתצלומים איכותיים של הביקורות המתפעלות בנקודה, בשבע ומקור ראשון. הם שבו הביתה אחרי שעות אחדות, עייפים ומושפלי ראש, כשבאמתחתם כמעט כל מרכולתם.
מה קרה, שאלתי, אנשים לא בבית?
“כולם בבית, אבא“.
הם לא קראו את הביקורות הטובות?
“ועוד איך קראו, אבא“.
ולא התרשמו?
“התרשמו מאוד, אבא. אתה יודע שכולם נורא אוהבים את הכתיבה שלך“.
אז למה הם לא קנו?
“ארציאלי אמר שהוא קורא עכשיו את הספר שנתת לגוזלן, אורותי ייקח אחר כך מארציאלי ויעביר לדובי, בוריס ומוריס הזמינו בספרייה, כהן ונוסבאום טענו שמגיע להם ספר חינם בגלל שהם שירתו איתך בהסדר, ואשתו של נתן מבקשת שתשאיל לה עותק לשבוע כי בטח יש לך הרבה“.
ומה עם כל היתר?
“אותו דבר, אבא“.
מישהו בכל זאת קנה?
“הרב נחמיה“.
אבל הוא כבר קנה עותק אחד.
“הוא הסביר שעותק אחד לא מספיק לענות על כל הביקוש של השכנים שפנו אליו בבקשות השאלה“.
מבצעי שיווק דומים ביישובים שכנים הניבו תוצאות עגומות דומות. אפילו מחמאה נדירה במדור הספרים של ‘הארץ‘ וראיון אוהד ב‘לונדון וקירשנבאום‘, הראיון הכי מפרגן שנעשה אי פעם בישראל עם אישיות מזוקנת, לא הצליחו לאושש את המכירות. השמאלנים לא קנו אותו כי הם לא קונים ספרים עם קורטוב של קדושה, והמתנחלים לא קנו אותו כי הם קונים רק ספרים על טהרת הקודש. מגזר הספר של עם הספר מהסס לצרוך מוצרי קריאה שאינם מודפסים בכתב רש“י או שטרם זכו להסכמה של סמכות תורנית מדרגת הסנהדרין ומעלה. הוא רוכש בהמוניו קונטרסים פיקטיביים של רבי נחמן מברסלב וספרי תוכחה של אישי מוסר מודרניים, אך נזהר לא להוציא שקל מיותר על ספרות יפה מתוצרת בית. אחר כך הוא עוד מתלונן שאין לנו עמוס עוזים משלנו או אפילו ניר ברעם לרפואה.
“הגיע הזמן שנלמד אצל השמאלנים איך לכתוב“, נאנח אתמול ארציאלי באוזניי כשנפגשנו ליד הספרייה המקומית. מתחת לזרועו הוא נשא עותק בלוי של ספרי, אשר שבר זה עתה את שיא ההשאלות הארצי.
“הגיע הזמן שנלמד מהם איך לקנות“, אמרתי לו.